סקר של המרכז לקידום ההגינות בישראל בביצוע מכון המחקר גיאו-קרטוגרפיה בדק לאחרונה את הזיקה בין הנכונות לציית להנחיות הקורונה ובין מידת האמון של הציבור בצדקתן והגיונן של החלטות אלה. הממצאים העלו כי אצל לא מעטים מקרבנו יש זיקה ישירה בין הדברים: מהסקר עולה כי רק 78% מצהירים שהם מקיימים את כל ההנחיות, 15% הצהירו שהם מקיימים רק הנחיות שהתקבלו לדעתם משיקולים מקצועיים, ו-21% בלבד מאמינים שהשיקולים ביסוד ההנחיות הם רק שיקולים מקצועיים.
6 צפייה בגלריה
"21% בלבד מאמינים שהשיקולים ביסוד ההנחיות הם רק שיקולים מקצועיים"
(צילום: Shutterstock)
מאלה הסבורים שההנחיות מתקבלות רק משיקולים מקצועיים, 93% מצהירים כי הם מקיימים את כל הנחיות הקורונה, לעומת 64% בלבד מאלה הסבורים שהן מתקבלות רק משיקולים פוליטיים או אישיים.
על חטאי הממשלה, שהביאו אותה לשפל כזה של אמון מצד הציבור בעיצומו של משבר לאומי, נתנו כבר רבים את הדעת, ולכן לא אעסוק בהם כאן. עם זאת, חוסר האמון שנוצר, מוליד גם שלוש תפישות בעייתיות, שאליהן אני מבקש להתייחס: האחת: חוסר נכונות לקיים הוראות חוקיות אם לדעתך הן אינן צודקות או הגיוניות. השנייה: תליית האשם באחרים, במקום התמודדות שלך עם הבעיה. השלישית: האשמת המדינה בגלל התנהלות הממשלה.
האם לעצור ברמזור אדום באמצע הלילה?
הדילמה שביסוד התפישה הראשונה מוצגת גם באמצעות השאלה: האם צריך לעצור ברמזור אדום בשתיים בלילה בכביש בין-עירוני שומם? דומה שהדילמה העכשווית חמורה אף יותר: אם חלק מן ההחלטות המחייבות שהתקבלו, היו נגועות בשיקולים שכולם או חלקם פוליטיים או אישיים, האם עדיין חובה לציית להן? היכן עובר הקו האדום המבדיל בין שלטון החוק ובין אנרכיה, שבה אין סדר ואין שלטון ואיש איש נוהג כרצונו?
6 צפייה בגלריה
" היכן עובר הקו האדום המבדיל בין שלטון החוק ובין אנרכיה, שבה אין סדר ואין שלטון ואיש איש נוהג כרצונו?"
(צילום: מוטי קמחי )
לכולנו ברור מהו המדרון החלקלק ולאן הוא מוביל. לא בכדי אמרו חז"ל: "הווה מתפלל לשלומה של מלכות, שבהיעדרה איש את אחיו חיים בלעו". הסדר הציבורי מחייב ציות, כבלם בפני אותה אנרכיה.
אמת, במדינה שבה עוות רצון הבוחרים אחרי הבחירות האחרונות, עולה ביתר שאת שאלת הסמכות המוסרית של הקואליציה שהוקמה לטעון שהיא מייצגת את רצון העם; כרסום נוסף בסמכותה המוסרית עלול להיגרם מעירוב של שיקולים זרים בתהליך קבלת ההחלטות שהוליד את ההוראות המחייבות.
חוסר סמכות מוסרית מול חוסר סמכות חוקית
עם זאת יש הבדל בין חוסר סמכות מוסרית לחוסר סמכות חוקית. הכלל הוא כי יש למלא הנחיות שניתנו בסמכות חוקית, אולם ניתן לערער עליהן בפני דרג ממונה או בבתי-משפט. מותר גם למחות נגדן, ואכן ההפגנות הרבות בכל הארץ באות למחות נגד מה שנתפס כשלטון לא לגיטימי וכהחלטות לא לגיטימיות. אולם זוהי מחאה החוסה תחת כנפיהם של חופש הביטוי וחופש הביקורת במדינה דמוקרטית.
אי-ציות להנחיות, להבדיל ממחאות ומפניות לבג"צ, מהווה כבר חציית הקו ופגיעה בסדר הציבורי, בדרך אל האנרכיה.
6 צפייה בגלריה
"ההפגנות הרבות בכל הארץ באות למחות נגד מה שנתפס כשלטון לא לגיטימי וכהחלטות לא לגיטימיות"
(צילום: אלכס קולומיסקי, יריב כץ, מוטי קמחי )
הערה מיוחדת ראוי לייחד למצב הבלתי-אפשרי שאליו נקלע ציבור העצמאים ובעלי העסקים הקטנים, הרוצה לשמור על החוק, אך מביט בעיניים כלות על פרנסתו היורדת לטמיון, עד כדי הגעה לאיום על שרידותו הכלכלית. הדילמה של מגזר זה קשה מנשוא, וראוי שהממשלה תבחן מחדש את חיוניות ההגבלות שהטילה עליו ועל מקומות העבודה, ותמצא איזון מידתי והוגן יותר.
לא מציית להנחיות ולא אני אשם
התפישה הבעייתית השנייה מיוצגת על ידי חלק מסרבני ההנחיות, שגם מנסים להחזיק את המקל משני הקצוות: הם לא מקיימים את הנחיות הממשלה, אבל תולים בממשלה את האחריות להתמשכות המשבר.
הגישה המסיטה את האחריות אל כל אחד אחר חוץ ממך, היא הרסנית, לא רק בתור נורמת התנהגות, אלא גם במבחן האינטרס האישי שלך.
6 צפייה בגלריה
"הגישה המסיטה את האחריות אל כל אחד אחר חוץ ממך, היא הרסנית, לא רק בתור נורמת התנהגות, אלא גם במבחן האינטרס האישי שלך"
(צילום: EPA)
אמירה המיוחסת לאלוף נחמיה תמרי ז"ל מצביעה על כך שכשמפנים אצבע מאשימה כלפי אדם כלשהו, שלוש אצבעות מקופלות לאחור ומופנות כלפיך. בדוק תמיד מה תרומתך – במעשה או במחדל – למצב שבו אתה מאשים את הזולת, ותדע כיצד יכולת למנוע הגעה למצב זה, ובעיקר כיצד תמנע אותו בהתנהלותך להבא. דומה הדבר להתנהגות בכביש: נהיגה של אחרים אינה בשליטתך, אבל על אופן הנהיגה שלך יש לך שליטה. מי שחפץ חיים בכביש, כדאי שיאמץ את העצה שאני נותן כל בוקר לבנותיי כשהן נוסעות לעבודתן: "תנהגי כאילו כולם משוגעים" (לא פעם זהו אכן המצב בכביש). תורת הנהיגה המונעת מבוססת על גישה זו. זה גם צריך להיות הבסיס להתנהגות אחראית בעידן הקורונה: עטיית מסכה, שמירת מרחק והקפדה על היגיינה יגנו עליך, גם אם אחרים מתנהגים בחוסר אחריות וגם אם החלטות הממשלה מתקבלות משיקולים פוליטיים.
כמו ילד שמקבל מכה משולחן ומחזיר לו
יאמרו מומחים שהוצאת כעסים ותסכולים על מנהיגינו ו"הענשתם" על-ידי התעלמות מהנחיותיהם, היא התנהגות טבעית ומובנת; לי התופעה מזכירה ילד הסופג מכה משולחן, כועס עליו ומחזיר לו, תוך שהוא גורם לעצמו כאב כפול.
6 צפייה בגלריה
"הפניית הכעס אל המדינה טומנת בחובה סכנה של פגיעה בפטריוטיות עד כדי היחלשות הנכונות לפעול למען המדינה ואפילו ירידה מן הארץ"
(צילום: shutterstock)
היעדר תבונה או מוסריות יתרה בקרב גורמים המשפיעים עלינו, יהיו אלה מקבלי החלטות או אזרחים אחרים, איננו הצדקה להתנהגות לא נבונה מצידנו, בעיקר כשזו גובה מאיתנו ומיקירינו מחיר יקר.
שיתוף הפעולה של הציבור בשמירה על ההנחיות הוא חיוני להצלחת המדיניות שנקבעה להתמודדות עם המשבר. בלי שחוליה זו בשרשרת תמלא את חלקה בתרגום המדיניות למציאות, שרשרת ההדבקה תמשיך להפיל בנו חללים.
זכרו: הממשלה איננה המדינה
התפישה הבעייתית השלישית נוגעת לאחריות המדינה באשר להתמשכות המשבר ולאופן ניהולו. תפישה זו מזהה את המדינה עם הממשלה ומאשימה את המדינה שכביכול מתנכרת לי, פוגעת בי, ולא נוהגת בי בהגינות.
הגינות היא כבוד, יושר והתחשבות ואי ניצול חולשות או מצוקות בהתייחסות לזולת, ורבים מתלוננים על חסרונם של ערכים אלה ביחס שלדבריהם הם מקבלים מן המדינה.
הפניית הכעס אל המדינה טומנת בחובה סכנה של פגיעה בפטריוטיות עד כדי היחלשות הנכונות לפעול למען המדינה ואפילו ירידה מן הארץ. לאלה המאמצים גישה זו, חשוב להזכיר כי הממשלה איננה המדינה; הממשלה נבחרה על ידינו (כן, על ידינו) לנהל את ענייני המדינה ולהוביל אותה למימוש חזונה ומטרותיה שעיקרם דאגה לשלומם ולרווחתם של האזרחים. המדינה איננה של הממשלה אלא שלנו - האזרחים. טענות על מדיניות הממשלה ועל תפקודה יש להפנות לא למדינה אלא לממשלה, ולאזרחים שצריכים לגלות מעורבות פעילה ולפקח עליה.
המונח אזרחות עניינו קודם כל נשיאה באחריות אישית, יומיומית וכוללת למדינה ולאופן התנהלותה. אישית - של כל אזרח ואזרחית ולא רק של הממשלה. יומיומית - ולא רק אחת לכמה שנים בתקופת בחירות, שאחרת זו תיירות ולא אזרחות. וכוללת - על כל המתרחש במדינה ולא רק בדלת אמותיך, במיוחד במדינה קטנה כשלנו.
המדינה נראית כפי שאנו גורמים לה להיראות. לאמירה של לואי ה-14 "המדינה זה אני" יש משמעות אחרת בדמוקרטיות המודרניות: היא התמצית של האחריות האזרחית. ההפגנות ההמוניות בחודשים האחרונים נגד הממשלה מבטאות היטב תפישה זו והן ברובן מופת למעורבות אזרחית בריאה.
חבל שאחריות אזרחית זו לא באה לידי ביטוי בהתנהגות האישית של מי שלא מקפיד על שמירת ההנחיות הבריאותיות. במובן זה, פרופ' רוני גמזו הוא אולי הפרוייקטור הלאומי לעניין ההתמודדות עם משבר הקורונה, אבל הפרוייקטור האישי בהתמודדות עם משבר זה, הוא אני, אתה ואת.
