שמי שובל סנדלר ואני סטודנטית להנדסה ביוכימית. בתחילת 2018, הייתי בת 23, בחורה בריאה ששומרת על עצמה, שום דבר לא הכין אותי לקראת הבאות. זו בסך הכול הייתה נקודת חן על הלחי שקצת גדלה ודיממה, האמת שהיא לא נראתה כל כך טוב. אם אימא שלי לא הייתה מתעקשת שאבדוק את העניין לעומק יש מצב שהסיפור הזה היה מסתיים אחרת לגמרי. ניגשתי לרופא עור שאמר שהנקודה נראית תקינה אבל שאמשיך לעקוב אחריה. אחרי חצי שנה היא כבר שינתה מרקם וצורה, וללא ספק משהו היה חשוד. שוב אימא התעקשה שאלך לבדוק את הנקודה החשודה. חזרתי לרופא ומשם קיבלתי ישר הפניה להסרת הנקודה. אחרי חודש הכירורג התקשר ובישר שבבדיקת הביופסיה נמצא שמדובר בסרטן עור מסוג מלנומה.
במחלקה האונקולוגית נשלחתי לבצע בדיקת PetCT ולמרבה המזל לא נמצאו גרורות, מחלה מקומית. עברתי ניתוח להסרת הגידול שעבר בהצלחה. אפשר להגיד שיצאתי בזול.
בתחילת הדרך לא ידעתי שכך זה יסתיים והשנה שעברתי מרגע האבחון הייתה מאתגרת מאוד, מלווה בקושי נפשי וחוסר וודאות. האם המלנומה תחזור? מתי זה יקרה? איך אדע לתפוס אותה שוב בזמן? בתקופת ההחלמה גרתי בבית הוריי במטולה, ובהמשך עברתי לחיפה כדי להיות קרובה ללימודים וליהנות עד כמה שניתן מהחוויה הסטודנטיאלית. באותה תקופה לא נזקקתי לעזרה פיזית אלא בעיקר לתמיכה, שאותה קיבלתי מרחוק, מההורים ומהחברים בבית. לא פניתי לקבל עזרה נפשית מקצועית, אבל היום ברור לי שכל אחד שעבר את מה שאני עברתי צריך לקבל כזו עזרה.
בינתיים, העומס בלימודים לא תרם לקושי הנפשי ובסופו של דבר הלחץ היה כה גבוה עד שהתפתחה לי פריחה בכל הגוף. לצד זאת, הטיפול התרופתי לפריחה שסבלתי ממנה פגעה ביכולת הריכוז בלימודים, קיבלתי זריקות של סטרואידים שהגבילו אותי מבחינה פיזית ונאלצתי לכתת רגלי לאין-ספור בדיקות וביקורי רופא.
מהניתוח נותרה לי על הלחי צלקת בולטת שמשכה תשומת לב רבה, סביבי עלו שאלות ואני דווקא שמחתי לספר. הרגשתי שזה מסייע לי להורדת המתח, העדפתי את זה על פני כל המבטים. להיות בחורה צעירה ולהסתובב עם צלקת על הפנים זה לא קל, יצא לי לשמוע לא מעט חולים שחוששים מהצלקות שהמחלה משאירה. להיות חולה מלנומה או מטופל לשעבר אומר בדרך כלל שיהיו עוד הרבה נקודות חן שירדו ועוד צלקות שיתווספו ולא תמיד במקומות מוסתרים.
"מעולם לא דמיינתי שאחלה במלנומה, אין לי היסטוריה של סרטן במשפחה בכלל. כמו כל הילדים, גם אני נשרפתי בשמש כילדה, אפילו שהקפדתי להימרח, לא ידעתי שדווקא אני צריכה להיזהר".
"אי-אפשר לדעת מאיפה המחלה הזאת תגיע"
כשעברתי את הניתוח היה לי מאוד קשה לקבל את העובדה שאני הולכת להסתובב לצמיתות עם צלקת כזו גדולה על הפנים. זה משהו שפוגע בביטחון העצמי ולקח לי לא מעט זמן להשלים עם איך שהפנים שלי ייראו מעכשיו, להרגיש בנוח לאסוף את השיער, להתמודד עם המבטים התוהים. עברתי תהליך והיום אני מקבלת את הצלקות באהבה ואפילו מתגאה בהן ובמכשולים שעברתי. קרה לי פעם שהייתי בביקור באונקולוגיה והאונקולוגית שבדיוק טיפלה במישהי אחרת ביקשה שאכנס ואראה להן את הצלקת על הלחי, כי החולה עמדה לעבור ניתוח דומה ומאוד חששה. אותה מטופלת אמנם אמרה שזה מכוער ושהיא לא רוצה צלקת כזו, אבל אני צחקתי וקיבלתי את הדברים בהבנה. הצלקת היא תזכורת לכך שזכיתי לשמור על הבריאות שלי ואני מחבקת אותה באהבה.
שנה שלמה עברה עד שהכול החל לשקוע וכל מה שעברתי עלה שוב. באיזשהו מקום הלחץ סביב בדיקות המעקב היה קשה יותר מההתמודדות עם המחלה עצמה. אך הזמן חלף, ולאט לאט התרגלתי והבנתי שכל מה שעברתי הופך להיות חלק מהמסע של חיי.
חודשיים לאחר הניתוח שמעתי על כנס של העמותה הישראלית לסרטן העור, בעמותה פגשתי חברה שעברה חוויה דומה לשלי, והתרגשתי לדעת שעברנו את אותם תהליכים יחד. המענה שהעמותה נותנת לאנשים שהסרטן מופיע בחייהם ולא יודעים כיצד להתמודד הוא חשוב מאין כמוהו. היום אני חלק מהעמותה ומתנדבת בה.
מעולם לא דמיינתי שאחלה במלנומה, אין לי היסטוריה של סרטן במשפחה בכלל. כמו כל הילדים, גם אני נשרפתי בשמש כילדה, אפילו שהקפדתי להימרח, לא ידעתי שדווקא אני צריכה להיזהר.
היום ברור לי שאי-אפשר לדעת מאיפה המחלה הזאת תגיע, וזה גם המסר שכל כך חשוב לי להעביר הלאה לצעירים ובעצם לכולם – היו מודעים למה שקורה בגוף שלכם. אל תסמכו על כך שהרופא ישים לב לשינוי, ואם יש משהו שמעורר בכם חשד, מוטב מוקדם ממאוחר, מהרו וגשו להיבדק.
