"אני זוכר שישבתי במטבח ואכלתי עם המשפחה – אני נלחם עם השניצל בשני מזלגות ופתאום האימא מגישה לי סכין. אז קלטתי שבגיל 18.5 זאת הפעם הראשונה שהחזקתי סכין ומזלג. אלו הרגלים שמישהו אמור ללמד אותך, אבל כשאתה לא גדל בבית נורמלי ולא רואה את ההתנהלות היומיומית - ככה אתה מתרגל. אף אחד לא לימד אותי נימוסים בסיסיים", משחזר אודי (23), (שם בדוי, השמות המלאים שמורים במערכת). המשפחה שאליה הוא מתייחס אינה המשפחה הביולוגית שלו, אלא משפחה מלווה שאליה חבר אחרי שסיים את לימודיו בפנימיה.
בישראל חיים כיום כ-7,000 ילדים שהוצאו ממשפחות לא מתפקדות והועברו לפנימיות, מתוכם כ-1,500 מתבגרים שמתמודדים עם מצבים רגשיים ומשפחתיים קשים במיוחד, נחשבים לחסרי עורף משפחתי ולכן הפנימיות משמשות עבורם כבית 365 ימים בשנה. עמותת "ילדים בסיכוי" מפעילה עבורם תוכניות טיפוליות, שיקומיות וחינוכיות בכל הארץ, הפועלות בשיתוף עם משרד הרווחה והביטחון החברתי, אחת מהן היא תוכנית "משפחה מלווה".
אותם נערות ונערים זקוקים למנטורים שילוו אותם בדרכם ושיהיו שם בשבילם כדי לספק אוזן קשבת עצה טובה, משענת ורשת ביטחון. "מישהו שילווה בטקסים בצבא, שיעבור על החוזה של הדירה ושיארח בסופי שבוע עם אוכל חם וכביסה נקייה. מישהו להתלבט איתו לגבי המשך הדרך", מסבירה אם מלווה. העמותה שפועלת קרוב ל-40 שנה, שילבה כבר 280 נערים כמו אודי במשפחות מלוות, אך יש כמאה ילדים נוספים שעדיין מחכים למשפחה.
5 צפייה בגלריה
"מבחינה חוקית הפנימייה כבר לא חייבת לך כלום – סיימת את השהות שלך שם". צילום אילוסטרציה
"אתם הולכים עכשיו הביתה ואני נשאר?"
אודי נולד בשנת 2000 למשפחה חרדית בביתר עילית, ובגיל עשר, כשהמצב בבית נעשה מורכב, הוחלט שהוא ואחותו הבכורה יעזבו את הבית. "הרגשתי שנשמטה לי הקרקע. גם כשהמצב לא היה אידיאלי בבית זה עדיין היה הדבר הכי בטוח והיחיד שהכרתי", הוא מסביר ומשחזר: "נכנסתי למשרדים של הפנימייה, ישבתי בראיון, ואמרו לי שאני עובר לשם. עוד לא הבנתי את המשמעות של זה. אף אחד לא באמת שאל אותי, זה היה סוג של מצב חירום. ישבתי שם עם אמא שלי, דודה שלי, הצוות של הפנימייה והעובדת הסוציאלית. סיימנו את כל התהליך ואז נפל לי האסימון. בעיקר הייתי בהלם, שאלתי: 'אתם הולכים עכשיו הביתה ואני נשאר?', המזל הכי גדול שלי הוא שזה קרה בגיל מוקדם ולא הבנתי מספיק את המשמעות. שנתיים-שלוש אחרי זה הדברים בטח היו נראים אחרת".
למרות שהקשר עם הוריו מעולם לא נותק, אודי מצא את עצמו לפתע תלוי בטוב ליבם של זרים. "פתאום יש אנשים שאני לא מכיר שאחראים עליי וצריכים לדאוג לי לאוכל ולבגדים ולכל דבר שלא היה לי, וההורים כבר לא היו רלוונטיים יותר", הוא מסביר. בהתחלה אימו הקפידה להגיע לבקר בכל שבוע, אך עם הזמן והקשיים שעלו בעקבות הגירושים מאביו, פחתו הביקורים. "אני לא זוכר פעם אחת שהיא פספסה בשנים הראשונות, אבל היא אישה מבוגרת ולא רציתי להטריח אותה יותר מדי", הוא מוסיף. עם אביו, התקשה אודי לשמור על קשר, ולמעט אירועים דרמטיים הם שוחחו אחת לכמה חודשים, עד שלפני כשנתיים האב נפטר.
5 צפייה בגלריה
"פער בין המעמדות היה ההלם הכי גדול מבחינתי, וזה גרם לי להתכנס בתוך עצמי. להרגיש לא ראוי". צילום אילוסטרציה
במקביל ליציאתו מהבית, החל אודי להתרחק גם מהכללים הנוקשים של החברה החרדית שבה גדל. את האמונה מעולם לא איבד, אך עם השנים סלל לעצמו את הדרך המתאימה עבורו. "זה היה תהליך ארוך ומדורג של יציאה בשאלה - מילד חרדי שנכנס לפנימייה, יצאתי מסורתי".
מכורח הנסיבות אודי היה עצמאי כבר מגיל צעיר. הפנימייה אפשרה לו לצאת לעבוד ואת רוב זמנו השקיע בעבודות מזדמנות – במסעדות, בצביעת דירות, בחלוקה של פליירים וכו', שסייעו לו בהוצאת רישיון נהיגה וברכישת רכב משלו. "התרגלתי להתארח אצל משפחות או עמותות, אבל הפער בין המעמדות היה ההלם הכי גדול מבחינתי, וזה גרם לי להתכנס בתוך עצמי. להרגיש לא ראוי", הוא משחזר.
"הגעתי למצב שלא הייתה לי ברירה"
לקראת הגיוס, אודי חיפש פתרון ראוי להמשך הדרך. "מבחינה חוקית הפנימייה כבר לא חייבת לך כלום – סיימת את השהות שלך שם", הוא מסביר. "הייתי נגד משפחות מארחות ברמה קיצונית. פחדתי מהקטע של אימוץ, אבל הגעתי למצב שלא הייתה לי ברירה", הוא מתוודה ומסביר שעמדו בפניו אז שתי אפשרויות – האחת לשכור דירה, להיות אחראי על עצמו ולהתחיל להסתדר בכוחות עצמו, או השנייה, להצטרף לחיקה של משפחה מלווה.
"אחרי כל מה שעברתי, הגעתי למצב שזה כבר לא היה כל כך מפחיד. פיתחתי עור מאוד קשיח של פיל וגם אם הייתי נזרק לרחוב הייתי מסתדר. דיברתי עם חבר שעשה את זה, והחלטתי שאני גם הולך על זה. הייתי בשבת אצל משפחה אחת וזה פחות התאים, ואז הגעתי למשפחה שאצלה אני עד היום, כבר כמעט חמש שנים", מסביר אודי.
למרות שהמעבר היה חלק יחסית, הוא התקשה להשתלב בחברה החדשה אליה הגיע. "היה אישיו מאוד גדול, הפערים בין הרמות בחברה", הוא מנסה להסביר. "הגעתי למשפחה שבה ההורים עובדים בהייטק והילדים לומדים חמש יחידות בהכול. כולם שם בתפקידים מטורפים בצבא והלימודים בראש מעייניהם, ואצלי זה היה במקום האחרון".
ובכל זאת, כמי שהיה מורגל כבר בשינויים, הוא סירב לוותר ובמקום החליט להוכיח את עצמו. "למדתי מהם את הדברים שחייבים לעשות ועבדתי מאוד קשה, מהבוקר עד הערב. השקעתי בבגדים ובנראות, ונרשמתי גם לקורס חמש יחידות במתמטיקה, נטו בשביל להוכיח שאני יכול. היה לי צורך להוכיח שאני ראוי. אם לא הייתי מגיע למשפחה הזאת אני לא יודע אם הייתה לי אי פעם אופציה לגשר על הפערים שהיו לי", הוא מודה.
5 צפייה בגלריה
"החוויות האלה פותחות בפני הנערים אפשרויות חדשות, ולרוב הכניסה למשפחה מלווה היא מהלך משנה חיים". צילום אילוסטרציה
"יש לי חברים שהמצב הכלכלי גמר עליהם והם נכנסים לחובות שרק תופחים. הם עובדים מהבוקר עד הערב ולא יוצאים מזה, כי כשאתה חי ככה, אתה לא יכול לחשוב על ללמוד או להתקדם או להתפתח"
"תהליך ארוך ואינטנסיבי"
משפחה מלווה מספקת עבור הילדים והמתבגרים מעטפת משפחתית שבה הילדים נחשפים למודל משפחתי מיטיב, חווים תחושה של יציבות, לעיתים לראשונה בחייהם, ומפתחים שייכות וקשר עם מבוגר שרואה אותם ומקבל אותם על כל חלקיהם. החוויות פותחות בפניהם אפשרויות חדשות, והכניסה למשפחה מלווה יכולה להיות מהלך משנה חיים.
כך עולה גם מסיפורו של שי, שהגיע לפנימייה כשהוא בן 8 בלבד, כשאימו מכורה לסמים ומקום הימצאו של אביו אינו ידוע. ההשתלבות שלו בפנימייה לא הייתה פשוטה. היו לו בעיות התנהגות קשות והוא התקשה ללמוד או להסתדר עם קבוצת השווים.
נקודת המפנה חלה כשהגיע לגיל 11 והתקבלה החלטה על שילובו במשפחה מלווה. "בהתחלה היה הרבה מתח - בדקתי את הגבולות והתקשתי ליצור קשר, אבל המשפחה לא ויתרה והמשיכה לתת לי את ההרגשה שאני רצוי" מסביר שי. לאחר שנתיים הוא כבר הסכים שיבואו למסיבת הסיום שלו וכיום, כשהוא בן 18, הם ליוו אותו בגיוס לצבא, הוא תופס אותם כאבא ואמא שלו והם רואים בו חלק בלתי נפרד מהמשפחה", היא מחייכת בנחת.
"זה נראה לי אחד הדברים הכי מורכבים לאדם – לשנות תכונות או הרגלים", הוא מצהיר. "השינוי הוא כל כך איטי – זה לא קורה ביום אחד, אבל אני יכול להגיד חד-משמעית שיש שינוי. זה תהליך ארוך ואינטנסיבי, אבל אם לא הייתי מגיע למשפחה הזאת אני לא יודע אם הייתה לי אי פעם אופציה לגשר על הפערים שהיו לי מבחינה לימודית ורגשית - נימוסים בסיסיים של להגיד שלום לפני שאתה יוצא, או בוקר טוב כשאתה מתעורר - בפנימייה אף אחד לא מלמד אותך כישורי חיים והרגשתי שהפכתי להיות הרבה יותר בנאדם", הוא מסכם.
5 צפייה בגלריה
"דיברנו עם הילדים ואמרנו להם שאנחנו רוצים להכניס ילד הביתה, שיבוא בשבתות ובחופשות". צילום אילוסטרציה
"אם אנחנו יכולים לתת – אז למה לא?"
"תמיד רציתי להיות משפחת אומנה. לעשות טוב ולתת ממה שיש לי לילדים שאין להם", מתוודה אורנה, מרפאה בעיסוק ואמא לחמישה. "יש לנו כל מה שצריך, ברוך השם, והילדים כבר גדולים, אבל יש הרבה אנשים שלא טוב להם בעולם, ואם אנחנו יכולים לתת – אז למה לא?", היא שואלת ובאותה נשימה מתארת איך בעקבות מודעה של "ילדים בסיכוי", הצליחה לרתום את כל משפחתה לעניין ויחד הם התחילו בתהליך.
"דיברנו עם הילדים ואמרנו להם שאנחנו רוצים להכניס ילד הביתה, שיבוא בשבתות ובחופשות. התגובה הייתה מעורבת, הם רצו, אבל גם הביעו חשש. הם לא הבינו עד הסוף מה זה אומר - איזה מקום הילד יתפוס בבית, איפה יישן ואיך תהיה התקשורת איתו. יש לנו בת קטנה וזה היה החשש הכי גדול שהיה לנו. אנחנו גם עובדים במשרות מלאות ולא ידענו איך זה הולך להיות במציאות, לכן נראה לנו קל יותר להתחיל כמשפחה מלווה מאשר כמשפחת אומנה".
"בהתחלה זה היה רק בשבתות ובחופשים", מסבירה אורנה ומספרת על התיק השחור עימו הגיע שי מהפנימייה, התיק שהכיל את כל חייו. "הוא כל הזמן היה צמוד לתיק הזה. הכול היה בתוכו. פעם הוא אמר לי שככה תוך 10 שניות הוא יכול להיעלם". אבל צעד אחד צעד, באיטיות גמורה, הוא התחיל להרגיש יותר בבית וגם לפזר בו אט-אט את חפציו. אורנה שמחה לראות את המיטה המבולגנת שהשאיר מאחוריו כשיצא לצבא, אך השיא, לדבריה, הגיע כשטס לחו"ל והשאיר אחריו חדר מבולגן שראוי למתבגר טיפוסי.
"מה שהכי חשוב זה כל החלק של התקשורת", מדגישה אורנה ומסבירה כיצד פעמים רבות הייתה יוצאת מהבית לסיבוב עם הכלב ושי, שהיה יוצא מיד אחריה, נעל אותה בחוץ בטעות. "לקח לנו שנתיים בערך להסביר לו שיש עוד אנשים בבית, וכשהוא יוצא או נוסע – הוא צריך לעדכן אותנו. שאנחנו משפחה ושאנחנו מחכים לו. זה משהו שלקח המון זמן אבל כל הזמן דחפנו אותו. ההתגייסות לצבא זה אחד הדברים שעזרו לו מאוד – היה לו מאוד חשוב לו להשתלב ולבסס את עצמו וזאת המטרה בעצם".
לשאלה האם הקרח ביניהם נשבר לגמרי ענתה אורנה: "לא, ולדעתי הוא גם אף פעם לא יישבר לגמרי. זה משהו שמאוד קשה לי לקבל. היה לי חלום ורוד שהוא ייכנס למשפחה ויסתדר, אבל זה לא קרה. הוא יוצא עם החבר'ה שלו מהצבא, יוצר קשרים עם חברים וגם הייתה לו חברה, פעמיים, אבל הוא מאוד שקט", היא מסבירה.
"למידה מאוד גדולה"
כיום, לאחר שסיים את שירותו הצבאי כמ"כ במגל, עושה שי את צעדיו הראשונים לעבר האקדמיה ומרגיש שהוא כבר במקום אחר בחייו, הרבה הודות לתוכנית ולמשפחה המלווה. "אמנם יצאתי בלי בגרות, אבל אני נחשב לעילוי בפנימייה שלי", הוא מתגאה, אולי לראשונה בחייו.
שי כבר יכול להרשות לעצמו לחלום על משפחה משלו: "אני זוכר איך זה גרם לי להרגיש, לכן כמובן שגם הבית שלי בעתיד יהיה פתוח בשבתות לחיילים בודדים וכאלה, והלוואי ואצליח גם אני לתת לעוד אנשים כשיגיע זמני". הוא מוסיף ומפנטז: "יש לי חלום גם להקים איזה בית או עמותה, שיקלטו את הילדים שמסיימים את הפנימיות. יש לי חברים שהמצב הכלכלי גמר עליהם והם נכנסים לחובות שרק תופחים. הם עובדים מהבוקר עד הערב ולא יוצאים מזה, כי כשאתה חי ככה, אתה לא יכול לחשוב על ללמוד או להתקדם או להתפתח".
אב המשפחה הקדיש לשי שעות ארוכות של ייעוץ וליווי כלכלי. "הוא ממש ישב איתי והסביר לי הכול, והיום אני מתנהל מדהים כלכלית, משקיע כסף ואפילו התחלתי צעדים ראשונים בכניסה לעולם הנדל"ן", הוא מחייך.
"זאת למידה מאוד גדולה. אין לזה ערך מכומת אבל יש בזה הרבה סיפוק", מתגאה גם אורנה, ובצדק. "זה לא רק שהוא יצא מהמעגל הזה, אלא גם המשפחה שהוא יקים והילדים שלו - זה לדורות. זה משהו שהוא גם רואה עכשיו מול החברים שלו, שלא סיימו צבא ולא הלכו לאקדמיה – ההשפעה והאפקט רחבים יותר. הוא ממש נמצא במקום אחר היום", היא מחייכת ומוסיפה "אני לא מתחרטת לרגע שעשינו את זה ונשמח בשנה הבאה לקחת עוד ילד. אין בזה שום דבר הירואי - הצעדים הם מיני-צעדים, אבל כל מיני-צעד כזה מביא בסוף לצעד גדול, וחשוב מאוד לתת להם את המסגרת הזאת. לא צריכים לעשות יותר מדי", היא מסכמת. "פשוט להיות שם בתור משפחה".
"יצא שזה פתרון מטורף", מבקש גם אודי לסכם. "הם באמת דאגו לי והיום אני בן בית לכל דבר. הם מכניסים אותך לבית שלהם, למקום הכי אינטימי שלהם, ומקבלים אותך ממש כמו עוד בן מבלי שהם מקבלים דבר בתמורה. הם עושים פה משהו ענק ואני מודה לאלוקים שנתן לי את ההזדמנות לקחת את ההחלטה הנכונה. אני מקווה ומאמין שהם יישארו בחיים שלי לנצח".
- מאה ילדים ובני נוער ממתינים כעת למשפחות מלוות. משפחות המעוניינות לשמש כמשפחה מלווה או לתרום לעמותה, מוזמנות לפנות לטלפון 050-8992825 או להיכנס לקישור.
