"אני לא יודע אם אני יכול לברוח, יכול להתנתק, יכול לצאת. חלמתי כל החיים שלי להיות ילד ליום אחד. לא לדאוג יום אחד. אחרי הכול אני רץ ונרדף מגיל שש. זה עדיין לא ניתן לי ומי יודע אם זה אי פעם יינתן לי.. רציתי יום אחד לקום בחוסר משקל, לברוח בלי כל המורשת, בלי העבר. בלי כל הכובד הזה.." (דני חנוך, מתוך ארכיון "משואה").
גם השנה, כמדי שנה, יוקדש יום הזיכרון לשואה ולגבורה להתייחדות עם זכר חורבן השואה שהמיטו הנאצים על העם היהודי, לצד מעשי הגבורה ואומץ הלב. כמדי שנה אנו מקשיבים לסיפוריהם של אלה שניצלו מהתופת ממנה שישה מיליון לא נחלצו, כאשר עם כל דמעה שאנו מוחים אנו גם מתקרבים אל הרגע בו הם כבר לא יהיו עמנו עוד.
לרגל יום הזיכרון השנתי, יקיים המכון הבינלאומי ללימודי השואה, מכון "משואה", עצרת לציון פתיחת אירועי הזיכרון. בטקס, שיתקיים השנה תחת הכותרת "ילדות בין אובדן לתקווה", יישאו דברים שר הבטחון בני גנץ ומפקד חיל האוויר (הנכנס) אלוף תומר בר. העצרת תספק הצצה לסיפוריהם של הילדים ובני הנוער שחוו את השואה במלוא אכזריותה, ושילדותם נגזלה מהם. שישה שורדים, סמל לששת המיליונים שנספו, אך גם לאלפים שהיו ילדים כשפרצה המלחמה, ושבזכות תושייתם הרבה ואומץ ליבם של הוריהם הצליחו למצוא מסתור אצל משפחות אומנה, חוו את המלחמה בזהות שאולה וניצלו. השישה שישיאו משואות השנה הם אלוף (מיל') יוסי פלד, אליהו יקיר, אלכס בובר, נילי גורן, תא"ל (במיל') אפרים חירם (פיחוטקה) וחוה ניסימוב. את המשואה השביעית, משואת התקומה, תדליק פרופ' גליה רהב.
"אנחנו עומדים בצומת היסטורי של פרידה מהדור האחרון של הניצולים, מרביתם ילדים שניצלו בזהות שאולה ובמקומות מסתור", מתארת איה בן נפתלי, מנכ"לית ארגון "משואה". "מאבקם להישרדות, ולא פחות מכך – הניסיון לאסוף את שברי חייהם למחרת השחרור, מעידים על תעצומות הנפש שעמדו להם בימי מבחן, ועל היכולת האנושית להתמודד גם עם האובדן הנורא מכל ולחיות חיים מלאי משמעות. כל אחד מהם, בדרכו, היה מאבני היסוד של מדינת ישראל".
הילדים, שהיו קורבן להתעללות, השפלה, עבודות כפייה, הרעבה והזנחה והיו מצויים בסכנת חיים מתמדת נלחמו כנגד כל הסיכויים. מרביתם אף איבדו את היקרים להם מכול וילדותם נשדדה מהם. היה עליהם לסגל לעצמם דפוסי מחשבה והתנהגות שהותירו מאחור את עברם. כך הם למדו לשתוק, להדחיק רגשות ולא לבטוח באיש כדי לשרוד. הטראומה שהותירה בהם תקופת המלחמה הקשה לא התפוגגה עם השחרור. כאבי האובדן, תלאות הדרך וייסורי הפרידה הגלידו ברובם אמנם, אבל הצלקות שהותירו בהם מלוות את השורדים לאורך כל חייהם.
"פתאום אתה לבד"
אליהו יקיר (86), הוא עדות מהלכת לכך שהכול אפשרי. זמן קצר לאחר שהופרד מהוריו, כשהיה בקושי בן ארבע, מצא את עצמו משוטט לבד כמעט לחלוטין ברחבי מזרח אירופה. כך עבר מאוקראינה לפולין, מאוזבקיסטן לקייב ומקפריסין ולישראל. "מאוד התגעגעתי לאמא", הוא מספר, "היא מאוד חסרה לי. עד היום אני מחפש אותה".
עם פרוץ המלחמה הופרד יקיר מהוריו ועבר לחיות עם סבא וסבתא. אבל אז, כשהיה בן חמש הופיע פתאום אביו במשאית של הצלב האדום וביקש לאסוף אותו. יקיר, שחשש להותיר את אימו מאחור, סירב לעלות על המשאית - "הרגשתי שאני נוטש את אמא. בכוח לקחו אותי. הגרמנים פגעו באוטו וקיבלתי רסיס בזרוע של יד שמאל. מהטראומה הפסקתי לדבר". כך, במשך שנתיים לא פצה יקיר את פיו. עם אביו הצליח אמנם להגיע עד לקייב באוקראינה, אך משם המשיך לבדו במסע מזרחה. "פתאום אתה לבד", מספר יקיר. "הייתי ילד קטן ממש, אבל הייתי עצמאי כבר. ידעתי להיזהר".
את מה שהצליח לגנוב היה אוכל או לובש, אבל רוב הזמן היה מתחבא. "בתחילת הקיץ של 1942 הצטרפתי לאלפי פליטים – אנשים שברחו מזרחה לכיוון ברית המועצות. המשכתי עם זרם הפליטים. לא ידעתי מה קורה למשפחה שלי. בערך שנתיים הסתובבתי לבד".
שנה לאחר מכן, בקיץ של 1943 מצא את עצמו יקיר בבית חולים. "היה לי ברור לגמרי שאני כבר לא אמצא את המשפחה שלי. אחרי חודש אמרו לי שסבא שלי נמצא באוזבקיסטן ושלחו אותי לבית יתומים באוזבקיסטן. הייתי בן שבע. שמו אותי במיטה עם נער מבוגר ממני בעשר שנים ונהפכתי לעבד שלו. הייתי צריך לגנוב בשבילו והוא התעלל בי. דברים שאתה רק יכול להעלות על הדעת, פלוס כל מיני דברים שגם קשה להעלות על הדעת. ככה זה נמשך כל השנים – כל כמה שבועות הייתי מגיע ושואל איפה אבא שלי. כל הזמן אמרו שהם לא יודעים. בימים מסוימים היו לוקחים אותנו לבית מרחץ. אז אנחנו, הילדים הקטנים, היינו מתנפלים על ילדים יותר קטנים – גונבים מהם סבון ובגדים נקיים, ולפעמים משאירים אותם בלי כולם. אבל זה לא משנה – אני הצטרכתי לחיות ושום דבר לא עניין אותי".
במאי 1945, עם סיום המלחמה, ביקש יקיר לחפש שוב אחר אביו. "הגענו לדירה. היה שם חייל עם כובע וחגורה וחגורה צולבת", מספר יקיר על המפגש הקשה עם אביו, אותו כלל לא זיהה. דודו, שדאג לעדכן את אביו על מעלליו של בנו, סיפר לו - "הבן שלך גנב. הבן שלך פושע. הוא לא למד. אף פעם לא הלך לבית ספר. הוא לא יודע לקרוא ולכתוב". בתגובה, הוריד אביו את החגורה והחטיף לו מכות. "מאוד כעסתי עליו. לא רציתי להיות איתו", מוסיף יקיר. כך מצא את עצמו שוב נתון לחסדיהם של זרים.
למזלו של יקיר, באפריל 1946 הביא אותו דודו לבית הילדים של חסיה בייליצקה. "הוא אמר שהוא לא יכול לפרנס אותנו ושלח אותנו לבית ילדים", הוסיף. "חסיה הייתה אישה מופלאה. היא לימדה אותנו איך להיות בני אדם. איך לאהוב אחד את השני. הערצתי אותה. היא אחד האנשים שעיצבו את דרכי בעולם. היא הייתה בשבילי כמו אמא. היא לימדה אותי שאפשר גם לסמוך על אנשים".
אך שם לא תמו תלאות הדרך. חסיה, הפרטיזנית ומצילת הילדים מלודז', העוזרת שלה ו-73 הילדים שגידלה המשיכו בנדודיהם במזרח אירופה. הם עברו מכפר לכפר עד שבסופו של דבר הגיעו לכפר נוער במחנות העקורים. מי שניהלה את המחנה הייתה לא אחרת מאשר המשוררת והסופרת אנדה עמיר פינקרפלד. "היה לי קשר טוב איתה", מתאר יקיר, "היא אמרה ש'מי שיש לו משפחה בארץ ישראל – אני יכולה לעזור לו למצוא אותם'". יקיר, שזכר מסיפוריה של סבתו שיש לו דוד בישראל, קפץ על ההזדמנות וניסה שוב את מזלו. "אחרי שבועיים פתאום הופיע מישהו עם מדים והתחיל לעשות לי אינקוויזיציה. ידעתי לענות על כל השאלות והוא אמר שיש לי דוד בארץ ישראל".
כך, באמצע מרץ 1947 עלה יקיר בן ה-11 על אניית המעפילים "תיאודור הרצל" שהפליגה מצרפת, ומשם, דרך קפריסין, הגיע לנמל חיפה ב-19 באוגוסט. "אני הייתי הילד הראשון שירד – נתנו לי כוס חלב ולחמנייה ואמרו לי 'תלך לאוטובוס'. נכנסתי בדלת האחורית ורצתי ישר להתיישב ליד הנהג. לידו עמד איזה יהודי גדול ששאל אותי אם אני מכיר את אליהו יקירביץ'. אמרתי שזה אני וישר הוא חיבק ונישק אותי. זה היה הדוד שלי נחמן. אז הוא הוריד אותי ונעלם. הייתי המום. לא כל-כך קלטתי מה קורה. אבל הוא חזר אחרי כמה דקות עם שקית מלאה בשוקולד".
לאחר שגדל בקיבוץ "עין השופט" עם דודו, פגש יקיר שוב את אביו במרוצת השנים, כשהגיע נשוי מאירופה. "רציתי לעבור לגור איתו, והוא אמר לי 'לא. אין לי מקום בשבילך'. זו הייתה עוד מכה שקיבלתי מאבא שלי". ב-1959 הכיר את מי שלימים הפכה לאשתו, ולהם שלושה ילדים, חמישה נכדים, נינה אחת ועוד נין בדרך. "עד היום לא מצאתי את אימא", מספר יקיר בשבר. "האושר הגדול ביותר שלי זה אשתי והילדים. זה הניצחון שלי. אני לא 'ניצול שואה'. כל החיים נלחמתי על כך שאני 'שורד שואה'".
"במשך 60 שנה, מ-1947 עד 2007 לא דיברתי על השואה. התחלתי לדבר עליה רק כשחסיה אמרה שלה אין כבר כוח לדבר והיא רצתה שאני אהיה הדובר שלה. ארגנתי כמה פעמים כנסים של 'ילדי חסיה'', ובסוף כשהייתה חולה מאוד העברתי את כל הארכיון שלה ללוחמי הגטאות. חסיה הייתה טיפוס סופר מיוחד", הוא מסכם.
"השורשים שלי על הגב ופניי לכיוון הבריחה"
"נולדתי שלושה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם", מספרת חוה ניסימוב. "הייתי בגטו ורשה עד גיל שלוש. אבא שלי ואני חלינו בטיפוס, והוא מת בגטו. אחר כך אמא שלי ואני ברחנו מהגטו והסתתרנו בעליות גג של פולנים. אמא צבעה לי את השיער לבלונדיני, שמה לי צלב על הצוואר ולימדה אותי להצטלב. זכור לי במיוחד איזו עגלה כזאת של מתים, כשאיש שוכב כזה שרוע, והשיער שלו ארוך, והזקן - הם מטאטאים את הריצפה. אבל זה היה בכל מקום".
"אז הכניסו אותי לתוך שק, ועם השק נסעו לכפר. שם הפולנים הסתירו אותי. לא יצאתי מהבית, בוודאי, אבל גם כשהיו באים אנשים – היה לי מסתור מאחורי הארון. לפעמים הייתי מסתתרת שם כל הלילה. ככה זה היה שלוש שנים".
לאחר שהסתיימה המלחמה התאחדה ניסימוב עם אימה, והיא רק בת שש. "כשאימא שלי חזרה, היא בעצם לא חזרה. כל הזמן הייתי בין זרים. עליתי לכיתה ב' ושם מאוד סבלתי מאנטישמיות. הייתי ילדה יהודייה יחידה בכיתה – ירקו עליי, זרקו עליי אבנים. הייתי מגיעה כל יום קרועה ופצועה. התעללו בי ממש. עליתי לארץ ב-1948 – בת 8.5, ילדה קטנה לגמרי לבד. השורשים שלי על הגב ופניי לכיוון הבריחה. העבירו אותי ממקום למקום כמו חפץ, לא הייתה לי זהות של בנאדם עם ביטחון. הייתי כמו ג'וק. כשהגעתי ארצה, כשהייתי רואה ילדים, הייתי עוברת לצד השני של המדרכה. שלא יציקו לי גם פה. הרבה שנים של טיפול עברתי עד שבניתי איזה סוג של ביטחון".
ניסימוב, למרות הקושי הברור, מצליחה להפוך את הכאב ליופי. "כל כאב שלי אני הופכת לספר. אני גם מרצה על זה – הכתיבה כתרפיה. יוצא לי הרבה להתעסק בנושא – להרצות, התנדבתי הרבה, גם עם ניצולי שואה חולי נפש. כתבתי ספר, 'הסוד של פלוריאן'. היה לי חשוב מאוד לכתוב מנקודת מבטו של הילד הפולני. לא מנקודת מבטי אלא מה שהוא עבר. הספר מאוד הצליח וקיבל את פרס 'דבורה עומר', ובפולין הוא זכה בפרס לזכויות הילד. בעקבות הספר הזה עיתונאית מצאה לי את הנכדים של הפולנים שהצילו אותי. הם ביקרו בארץ ואני ביקרתי שם, ונכד אחד כתב לי בעברית 'דודה, אני אוהב אותך'. בשבילי זה וואו". בנוסף לכתיבה מרצה ניסימוב כאשת עדות בבתי ספר ובבסיסי צה"ל ומלווה משלחות של בני נוער וחיילים לפולין.
"הייתי שום ילדה, גדלתי שום אישה. נס קרה בזקנתי – מילים בנו לי בית", כך מתארת ניסימוב בספר השירים החדש שהוציאה לאור לאחרונה. "בעצם המילים הן הבית שלי והן מחזיקות אותי בחיים. המילים והילדים והנכדים".
"העולם נפל עליי"
יוסי פלד נולד בפולין ב-1941. הוריו, שהחליטו לברוח משם לבלגיה, בה חשבו שימצאו מפלט מזוועות המלחמה, מסרו אותו ואת שתי אחיותיו למשמרת אצל משפחה נוצרית, והוא בן חצי שנה בלבד. "כל יהדות בלגיה נשלחו להשמדה. כל משפחתי, במובן הרחב של המילה, כולם הלכו לאושוויץ. איש לא חזר משם חוץ מאמא שלי".
"עד גיל שמונה גדלתי כילד נוצרי. הייתה לי ילדות טובה – היו לי הורים טובים, היה לי אוכל וצעצועים. איש לא סיפר לי שאני יהודי. מדי פעם היו מחביאים אותי באיזה מרתף כשהגסטפו היו עורכים חיפושים. בגיל שמונה, לראשונה בחיי, האב הנוצרי שלי קרא לי להיכנס הביתה והציג לי איזו אישה שבחיים לא ראיתי. הוא אמר לי ככה, בלי שום הכנות – 'אנחנו לא ההורים שלך. האישה הזו היא אמא שלך'. העולם נפל עליי. אנחנו עומדים אחד מול השנייה – היא מנסה לנגוע בי ואני לא נותן לה. ידעתי שהיא מהווה עליי איום".
"כעבור תקופה היא חזרה עם חיילים מהבריגדה היהודית ולקחה אותי אליה, בניגוד לרצוני. אף אחד לא שאל אותי. אבל היא לא יכלה לגדל אותי, ואחרי כמה חודשים היא שמה אותי בבית יתומים בבלגיה. גדלתי שם עם עוד איזה 600 ילדים יהודים שאיבדו את הוריהם". לימים עלה פלד לארץ עם עליית הנוער, וגדל בקיבוץ נגבה עם אחיה של אימו. בהמשך כיהן כאלוף פיקוד הצפון וגם כשר בממשלת ישראל.
"כשר בממשלת ישראל התבקשתי לשאת אירוע לציון 50 שנה למשפט אייכמן. עשינו שלושה אירועים, אחד בירושלים, אחד באו"ם, ואני התעקשתי גם לעשות אירוע אחד בוילה ואנזה. זו וילה יפהפייה בפרברי ברלין בה קבעו הנאצים איך להשמיד את העם היהודי. הבאתי לשם חיילי צה"ל במדים. חשבתי שזה מאוד סמלי – במקום בו החליטו להשמיד אותנו, אנחנו מגיעים עם מדי צה"ל. אנחנו עוד פה".
בטקס שיתקיים היום, יום רביעי ה-27 באפריל, בשעה 20:00 בתל-יצחק, יספרו מדליקי המשואות את סיפוריהם. ניתן לצפות בטקס בשידור חי כאן.