השורדים שמשתקמים בעזרת גלישת גלים

שעת בוקר אביבית בחוף בת ים. כליל וליאנו (23), עושה את דרכו לשיעור הגלישה השבועי שלו. חמישה חודשים חלפו מהיום שבו הוא ובת זוגו הצטרפו לקבוצת גלישה ייעודית לשורדי מסיבת הנובה, בניסיון להשתקם מהזוועות שחוו ב-7 באוקטובר.
"תמיד רציתי ללמוד איך לגלוש, אבל עד דצמבר האחרון לא באמת עשיתי משהו כדי להצליח לממש את החלום הזה", מספר וליאנו. "ואז, חודשיים אחרי אותה שבת שבה בת זוגי ואני ניצלנו בנס - החלטנו להירשם לקבוצה מתוך מחשבה שזהו, אין יותר לדחות חלומות כי אף פעם אי אפשר לדעת מתי יהיה היום האחרון שלנו".
4 צפייה בגלריה
עמותת "הגל שלי"
עמותת "הגל שלי"
קבוצת שורדי הנובה בשיעור גלישה. "לומדים להתמודד עם רגעים לא צפויים"
(צילום: עמותת "הגל שלי")
רק אחרי שבני הזוג הצטרפו לקבוצה, הם גילו לשמחתם כי לצד שיעורי גלישה הם מקבלים גם ליווי פסיכולוגי צמוד. "זאת הייתה הפתעה משמחת מאוד, ואין לי ספק שהשילוב בין הפעילות הפיזית לבין הכלים שאנחנו מקבלים מהטיפול הפסיכולוגי - תורם לשיקום שלנו", מוסיף וליאנו. "ויש עוד משהו חשוב - הפעילות הקבוצתית, שעוזרת לנו להבין שאנחנו לא לבד אלא חלק מקבוצה של אנשים שיכולים להזדהות עם מה שעובר עלינו".

"המפגש הראשון עם המים היה מטלטל"

ב-7 באוקטובר וליאנו ובת זוגו בילו יחד עם חברים במסיבת הנובה ליד קיבוץ רעים. הם הספיקו לרקוד במשך חמש שעות עד שמחבלי החמאס פלשו לעוטף והחל לטבוח כל מי שנקרה בדרכם. "עד לתחילת המתקפה הייתה אווירה מיוחדת מאוד במסיבה. כולם חייכו, רקדו והתחבקו", הוא משחזר. "ה'נובה' היא לא עוד הופעה או מסיבה, מדובר במשהו הרבה יותר עמוק מזה. הרגשתי על הרחבה כמו אדם דתי בבית כנסת, והריקוד היה כמו סוג של תפילה עבורי, שנקטע ב-6:30 בבוקר כשמעל הראש שלי התחילו לעוף טילים".
את סיפור ההישרדות שלו ושל חבריו הוא מגדיר כ"מזל ששיחק לטובתנו. ישבנו ליד יציאת החירום ובתוך כמה שניות ראינו המוני מבלים יוצאים במהירות ממתחם המסיבה לכיוון הרכבים. בשלב הזה הבנו שאם נצא יחד עם כולם, נעמוד בפקק כשטילים מרחפים מעל ראשנו", הוא מספר. "המתנו במשך 20 דקות, ואז הגיעו כמה שוטרים ומאבטחים ואמרו לנו להיכנס לרכב ולהתפנות לכביש 232 לכיוון רעים, ומשם לעלות על כביש 6 שייקח אותנו הביתה.
4 צפייה בגלריה
כליל וליאנו, שורד הנובה משתקם באמצעות גלישה
כליל וליאנו, שורד הנובה משתקם באמצעות גלישה
וליאנו. "המפגש הראשון עם הים עורר בי חרדות"
(צילום: אסף קמר)
"הקשבנו להם ויצאנו מאזור המסיבה, נכנסנו לרכב ומיד נתקענו בפקק. ניצלתי את העובדה שהרכב נמוך, ירדתי לשטח ונסעתי מתחת לעצים. למזלי, חתכתי את הפקק מצד ימין של המתחם ולא מצד שמאל, שם היה 'פקק המוות' כפי שהתברר לנו בדיעבד", הוא ממשיך לשחזר את אירועי אותו יום שטלטלו את חייו.
"בשלב הזה השוטרים אמרו לנו לפנות ימינה, אבל מולי עברו שלושה רכבים שנסעו במהירות גבוהה דווקא מכיוון ימין לשמאל. הבנתי שהם כנראה יודעים משהו שגם השוטרים וגם אני לא מודעים אליו, והחלטתי לפנות בעקבותיהם. תוך כמה שניות נכנסנו לפקק נוסף, שבצדו האחד, זה שפונה לכיוון בארי, היה חסום על ידי רכב משטרתי - ובצדו השני כבר היה חסום על ידי המחבלים. את זה, כאמור, לא ידענו אז.
"פקק התנועה לא התקדם לשום מקום. מכביש של שני נתיבים הוא הפך לארבעה נתיבים, ואז הבנו שאין לנו ברירה אלא לנטוש את הרכב ולהתחבא בצדי הכביש. מכיוון דרום נשמעו יריות. רצנו לכיוון צפון אבל קולות הירי החלו להתקדם לכיווננו וכוונו גם כלפי המחסום המשטרתי שבו נתקלנו קודם לכן. בשלב הזה עצרנו את אחד מהרכבים שנסעו על הכביש לכיוון האזור שבו היו מחבלים, נכנסנו פנימה וישבנו חמישה אנשים במושב האחורי. הדרכנו את הנהג לפנות מזרחה, וכמובן שגם שם נכנסנו לפקק".
בתוך כל סערת הרגשות, הניסיון למצוא מקום מחבוא וחרדת המוות שבה היו שרויים - הם הצליחו להבחין במאות צעירים, שעד לפני זמן קצר רקדו לצדם, נורים על ידי המחבלים ונופלים על הקרקע.
"בזמן שישבנו ברכב הבטתי ימינה וראיתי מאות מבלים מהמסיבה מטפסים על גבעה, ללא נעליים, ומנסים לברוח מהמחבלים שירו עליהם צרורות. ראיתי שם חברים שעד לפני שנייה היו בחיים - נופלים על הקרקע ללא רוח חיים. הבנו שאנחנו חייבים לעזוב את הטרמפ ולנסות לברוח למקום מסתור. התחלנו לרוץ לכיוון השטח, ואז ראינו מחזה נורא של קבוצת חברים שהתחבאו לצד קבוצת עצים, מנסים להסדיר נשימה אחרי ריצה ארוכה, כשמכיוון לא צפוי נורה עליהם צרור יריות שמפיל אותם לקרקע".
כליל וליאנו: "עד 7 באוקטובר הייתי שקוע מאוד בעבודה והעתיד היה נראה מובטח. מאז אותה שבת לא חזרתי לעבודה. כל התוכניות שהיו לי, כל מסלול החיים שתכננתי לעצמי - הכול השתנה לגמרי. חטפתי זעזוע, ועכשיו אני משקיע את זמני בניסיון למצוא את עצמי מחדש"
סרט האימה של וליאנו וחבריו הסתיים רק לאחר שזוג חברים מהמסיבה העלו אותם לטנדר הגדול שלהם, ביחד עם עשרה מבלים נוספים, והנהג הצליח להימלט דרך השטח לכיוון תחנת המשטרה בנתיבות, שם הם היו נצורים במשך 11 שעות. "גם המחבלים נסעו בטנדרים לבנים וגדולים, והייתה סכנה מוחשית ששוטרים וחיילים יזהו אותנו בטעות כחמאסניקים. הורדנו את החולצות כדי שכוחות הביטחון לא יתבלבלו, וכך ניצלנו מירי".
איך כל מה שחווית שם באותו יום השפיע עליך? "האירוע גרם לי לשנות כמעט את כל צורת החיים שלי. עד 7 באוקטובר ניהלתי חנות בוטיק לבשמים ביפו, הייתי שקוע מאוד בעבודה שלי והעתיד בתחום היה נראה מובטח עבורי. מאז אותה שבת לא חזרתי לעבודה. כל התוכניות שהיו לי, כל מסלול החיים שתכננתי לעצמי, הכול השתנה לגמרי. חטפתי זעזוע, ועכשיו אני משקיע את זמני בניסיון למצוא את עצמי מחדש".
אתה מתגעגע לחיים שלך כפי שהתנהלו לפני האסון? "הייתה בי תמימות ותחושת ביטחון, ושתיהן נפגעו מאוד. איבדתי אמון במערכות מסוימות. ומצד שני, יש פעמים שבהן אני מרגיש שמה שעברתי שם עזר לי לפקוח את העיניים ועכשיו אני יודע על מי אפשר לסמוך - ובעיקר על מי לא".
עברת אירועים מטלטלים, ראית זוועות וכמעט נהרגת, מאיפה יש לך אנרגיה להתעסק דווקא עכשיו בספורט אקסטרים מאתגר? לא עדיף להתרכז ביוגה? "אז באמת המפגש הראשון שלי עם הגלישה לא היה הרמוני במיוחד; זה היה שיא החורף ומי בכלל רוצה להיכנס למים בקור כזה וכמו שאמרת, לא מדובר בפעילות הכי רגועה בעולם. גם המפגש הראשון שלי עם המים היה מאוד לא נעים, וברגע שבו הרגליים שלי נעתקו מהקרקע -התחלתי להרגיש את תחושת חוסר השליטה ואת החרדות, ובהמשך גם היה לי קשה לנשום. אני ממש זוכר את ההרגשה שהייתה לי כשהורדתי את חליפת הגלישה, ואמרתי לעצמי שלפה אני לא חוזר".
ובכל זאת חזרת ואתה גולש יפה כבר כמה חודשים. מה גרם לך להגיע שוב למפגשים? "לשיעור השני הגעתי בזכות בת הזוג שלי שדווקא נהנתה בים. בהתחלה ישבתי על החוף וסבלתי מכאבי בטן, ואז כשראיתי את הקבוצה במים והבנתי כמה שהם נהנים שם, קמתי, לבשתי את חליפת הגלישה, לקחתי את הגלשן והצטרפתי אליהם. זה היה הרגע שבו נוצר החיבור שלי לגלישה.
"במפגש השלישי תחושת הזמן שלי נעלמה, ולמרות שהיינו במים לא מעט זמן - הרגשתי כאילו עברו חמש דקות מהרגע שבו התחלנו את השיעור ועד לשנייה שבה הוא הסתיים. רציתי להישאר עוד ולהמשיך לגלוש. ומאז אני מצפה בקוצר רוח למפגשים האלו".

"לא כולם הבינו שהם מפתחים פוסט-טראומה"

קבוצת הגלישה לניצולי הנובה הוקמה זמן קצר אחרי 7 באוקטובר על ידי עמותת "הגל שלי". העמותה, שקיימת כבר שנים רבות, מפעילה בשגרה תוכניות חינוכיות וטיפוליות לנוער בסיכון, למתמודדי טראומה ולאנשים עם מוגבלויות מכל קשת החברה הישראלית. כעת, החליטו שם לסייע לקורבנות הטבח והמלחמה - החל מניצולי המסיבות בעוטף, דרך מפונים ומפונות מהדרום ומהצפון ועד לחטופים וחטופות שחזרו מהשבי בעזה.
דריה לפיא (20), מדריכה בעמותה ושורדת נובה בעצמה, מעידה כי פעילות הגלישה והגלים בכלל, הם טיפול מצוין להתמודדות עם פוסט-טראומה. ואת זה, היא מבקשת להדגיש, היא אומרת מתוך ניסיון אישי שלה. זו גם הסיבה שבחרה להדריך את קבוצת ניצולי הנובה.
4 צפייה בגלריה
דריה ליפי
דריה ליפי
לפיא. "הגלישה היא התרופה שלי"
(צילום: אסף קמר)
"למסיבה הגעתי ביחד עם חברים. בשעה 6:30 באותה שבת, יצאתי עם חבר ורחפן לכיוון החנייה כדי לצלם את הזריחה. אבל במקום לראות את הזריחה, דרך הרחפן ראינו אלפי טילים עפים לכל הכיוונים", מספרת לפיא. "זה היה מפחיד מאוד, ובעיקר הייתה חוסר ודאות לגבי ההמשך ומה עוד צפוי לקרות. החלטנו לחזור למחנה כדי להזהיר את החברים ולנסות להתקדם לכיוון מרחב מוגן. לצערנו, אף אחד מהחברים לא רצה ללכת איתנו".
בהחלטה של רגע, לפיא והחבר שהיה עמה נכנסו לרכב ונסעו לכיוון מיגונית סמוכה שהייתה עמוסה באנשים. "היו שם בליינים מהמסיבה ולצדם אנשים מבוגרים. הייתה המון פאניקה, ואחת מהבנות הייתה בחרדה עצומה. החזקנו לה את היד ונתנו לה לשתות מים כדי שתירגע. בשלב הזה עוד לא הבנו שלא מדובר רק ברקטות, אלא גם בחדירת אלפי מחבלים".
השעה הייתה 7:40 כשהם החלו לשמוע את ירי המחבלים המתקרב. בצעד נועז הם החליטו לנסוע לכיוון בארי, אבל שם נתקלו בשער סגור ובאנשים שאמרו להם שבתוך הקיבוץ יש מחבלים ושעליהם להסתלק משם כמה שיותר מהר, לא משנה לאן.
"המשכנו לנסוע לכיוון השטח, ובדרך ראינו עשרות מכוניות הפוכות וגופות של אנשים זרוקות לצדן. תוך זמן קצר התחלנו לראות גם את המחבלים שעמדו על הכביש וירו בכל רכב שהתקרב. שמנו גז ונסענו דרך השטח בניסיון להגיע לנתיבות", היא מוסיפה. "בדומה לכבישי העוטף, גם בכניסה לנתיבות היו גופות זרוקות על הכביש ואזעקות בלתי פוסקות. יצאנו מהרכב ונכנסנו להסתתר במיגונית סמוכה. מסביב היו המון נפילות של רקטות, גם על בתים, וקולות ירי שנשמעו מכל כיוון.
"קשה לי להסביר עד הסוף את מה שראינו שם כי המוח עבד במהירות והיה במצב הישרדותי, אבל אני זוכרת שמהר מאוד הבנו שאנחנו לא יכולים להישאר שם עוד ושאנחנו חייבים לנסות להתקדם לכיוון אזור המרכז. זאת לא הייתה משימה פשוטה לצאת מהעיר, בין כל הפצצות והגופות. בסופו של דבר הגענו הביתה בדרך נס".
דריה לפיא: "יש אצלנו חבר'ה שלא היו מודעים בכלל לכך שמתפתחת אצלם פוסט-טראומה, ועד שהם הצטרפו אלינו הם לא קיבלו אף טיפול. ויש גם ניצולים שרצו לקבל עזרה, אבל רק כזו שתגיע דרך פעילות ספורטיבית ויחד עם אנשים שעברו חוויה זהה ויכולים יהיו להזדהות איתם"
באיזה שלב הרגשת שאת מסוגלת לחזור לגלוש? "אני גולשת מגיל 14. הייתי חניכה של עמותת 'הגל שלי' בכפר גלים בחיפה. ברגע שבו חזרתי לעמוד על הרגליים אחרי אותה שבת, חזרתי מיד לגלוש. היה לי ברור שהגלישה תעזור לי להתמודד עם כל הזוועות שחוויתי באותו יום, ותשחרר קצת את החרדות ואת הסטרס".
ולמה בחרת גם להדריך אחרים? "אחרי שהבנתי עד כמה הגלישה עוזרת לי, רציתי לנסות ולעזור גם לאחרים במצבי. היום אני מדריכה שלוש קבוצות מדהימות של שורדי נובה בהרצליה. אנחנו מנסים לעזור להם דרך הים, ועל הדרך אני גם עוזרת לעצמי".
פתחתם את הקבוצה בדצמבר, אמצע החורף, איך הצלחת לשכנע אנשים שעברו טראומה קשה כל כך רק כמה חודשים לפני, להיכנס לים? "החורף הישראלי לא קר, ויש לנו חליפות גלישה מדהימות שמחממות היטב את הגוף. חוץ מזה שהגלישה מנקה את המחשבות ומנתקת אותך לזמן מסוים משאר העולם כשכל מה שאתה מסוגל לחשוב עליו באותם רגעים הוא על עצמך, על הים ועל החוויה העוצמתית שהגלישה מעניקה לך. את זה מרגישים כבר בפעמים הראשונות שבהן עולים על הגלשן ונכנסים לים.
"יש אצלנו חבר'ה שניצלו מהמסיבה, ולא היו מודעים בכלל לכך שמתפתחת אצלם פוסט-טראומה, ועד שהם הצטרפו אלינו הם לא קיבלו אף טיפול. ויש גם ניצולים שרצו לקבל עזרה, אבל רק כזו שתגיע דרך פעילות ספורטיבית ויחד עם אנשים שעברו חוויה זהה ויכולים יהיו להזדהות איתם".

"להתמקד ב'כאן ועכשיו'"

עומר טולצ'נקי, מייסד ומנהל התחום הפדגוגי בעמותה, מצטרף לשיחה זמן קצר אחרי שסיים להדריך קבוצת גלישה של נוער בסיכון. הוא בעל ניסיון רב בתחום ומכיר היטב את סגולותיה של הגלישה בכל מה שנוגע לטיפול בטראומה ובחרדה.
"הייתה לי הזכות להדריך את קבוצת הנובה בפנימיית 'הדסה נעורים'. ראיתי שם חבורה אמיצה ומיוחדת שמורכבת מחבר'ה שלא מוכנים לוותר לעצמם, ומגיעים פעם בשבוע כדי לקבל כלים איך להתמודד עם האירועים המטלטלים שהם עברו", אומר טולצ'נקי. "ברמה האישית הייתי גאה מאוד לעבוד עם החבר'ה האלו, ואני מתרגש בכל פעם מחדש כשאני חושב על המקום שבו הם התחילו - ואיפה הם נמצאים היום".
מה בגלישת גלים עוזר להתמודד עם טראומה מורכבת? "יש משהו בפעולת הגלישה שמאפשר לנו להתמקד ב'כאן ועכשיו', וכשעוברים את התהליך ביחד עם קבוצה של חבר'ה שעברו את אותן חוויות פחות או יותר כמוך ומעבדים אותן ביחד, במקביל לפריקת האנרגיה במים - נוצרת חוויה מאוד בריאה לנפש ואת התוצאות אפשר לראות בשטח, על הניצולים עצמם".
4 צפייה בגלריה
עמותת "הגל שלי"
עמותת "הגל שלי"
שורדי הנובה גולשים. חוויה בריאה לנפש
(צילום: עמותת "הגל שלי")
ובחזרה לוליאנו; הקבוצה שלו כבר במים. יש גל קטן ומפנק ללא רוח, והם חוגגים. ניכר שהוא מעוניין להצטרף אליהם, ורגע לפני שהוא נעמד ומתחיל ללכת לכיוונם אני מבקש ממנו לענות לי על שאלה נוספת - מה הוא מרגיש כשהוא על הגל.
"וואו, קשה לתאר במילים את התחושה. ההקבלה הכי קרובה שאני יכול לעשות היא להרגשה שלי כשאני ברחבת הריקודים. אני נכנס פנימה לתוך עצמי ופתאום לא משנה לי מה נמצא מסביב. זה רק אני, הגלים והים, בלי כל המחשבות המציפות", הוא עונה. "הדבר היחיד שעובר לי בראש באותם רגעים הוא מה עליי לעשות אם אפול מהגל, ואיך אעלה על הגל הבא. לפעמים כשאני במצבים האלו אני שם לב שאני מתאמץ מאוד ומתעייף, ואז אני מחליט לא להעלות על הגל עד שאתאושש.
"ההתמודדות הזאת עם הים ועם הרגעים הלא צפויים שהוא מביא איתו, מלמדים אותי איך להתמודד עם המצב הנפשי שלי, שגם הוא כמו הים עלול להיות לא צפוי לפעמים", הוא מוסיף. "הגלישה היא כבר הרבה יותר מתחביב עבורי. במים אני מקבל כלים להתמודדות עם החיים ותשוקה חדשה אליהם, וחשוב לי להודות לעמותה שהעניקה לי את ההזדמנות לגלוש ולהכיר שורדי נובה נוספים שכבר הפכו למשפחה השנייה שלי".