משככי כאבים ניתן למצוא כיום כמעט בכל בית בישראל ורוב הסיכויים שכולנו נזדקק להם - לאחר ניתוח או טראומה גופנית, במהלך התמודדות עם מחלה קשה או בשל כאב כרוני. ברוב המקרים, נטילת התרופה באה לענות על צורך זמני – שיכוך כאב נקודתי, אך במקרים רבים יוצא השימוש משליטה ומה שתוכנן להיות שימוש קצר ומוגבל בזמן, הופך להרגל חסר שליטה. כך, עם הזמן עולה גם המינון, נוצרת סבילות לחומר הפעיל ומתקצרת ההמתנה בין מנה למנה, מה שמוביל מהר מאוד להתמכרות.
"אנחנו מדברים על תופעה שאנחנו קוראים לה 'המגפה השקטה' – התמכרות למשככי כאבים אופיואידים", מכריזה עו"ד יסמין נחום, מנכ"לית "האגודה לבריאות הציבור". מדובר בתרופות מרשם, שניתנו בעבר על ידי רופאי כאב במרפאות כאב, כמו "פרקוסט", "טרמדקס", "פנטניל", "אוקסיקונטין" ואחרות שמחולקות היום על ידי רופאי משפחה ונרכשות בבתי המרקחת.
5 צפייה בגלריה
"מדובר בתרופות בעלות פוטנציאל התמכרותי גבוה, שניתנות ללא הדרכה מתאימה, שנמצאות בסל הבריאות ואפילו מסובסדות". עו"ד יסמין נחום, מנכ"לית "האגודה לבריאות הציבור".
מטרת התרופות היא שיכוך כאבים אקוטיים וכרוניים והן לא נועדו לקו טיפולי ראשון, אלא לאחר כשלון בתגובה למשככי כאבים קלים יותר. מבנה המולקולות של התרופות האלה דומה מאוד להרואין, אך הן ממכרות הרבה יותר ממנו.
"'פנטניל', למשל, ממכר וחזק פי 100 יותר מהרואין. המחשבה של המטופל היא שככל שייקח יותר, זה יקל יותר, וזה מאבד את הקשר הישיר בין המינון שצריך כדי להקל על הכאב לבין המינון שבשימוש", מסבירה נחום.
"מדובר בתרופות בעלות פוטנציאל התמכרותי גבוה, שניתנות ללא הדרכה מתאימה, שנמצאות בסל הבריאות ואפילו מסובסדות. מתחילים בשימוש בצורה נכונה, כביכול, אבל מהר מאוד זה הופך למשהו ממכר. סמים לכל דבר ועניין. אף אחד לא הולך לחפש אותן ברחוב, אבל כשכבר התפתחה תלות וכשלא כל הרופאים בעלי כלים וידע מתאימים להדריך את המטופל כיצד לנהוג ולהיכן פונים כדי לטפל בתלות שהתפתחה, הבנאדם כבר מכור, מתקשה להמשיך ולקבל את המרשמים מהרופא או מבית המרקחת ועובר להשיג אותן בשוק השחור", היא מתארת.
ישראל כבר נמצאת במקום ה-24 בעולם בשיעור הצריכה של אותן תרופות מסכנות חיים. "לפי דוח ה-OECD האחרון אנחנו מובילים בשיעור העלייה במרשמים של משככי כאבים אופיואידים", מדייקת נחום.
מעבר לכך, מחקרים מראים שכשליש מהמטופלים שנוטלים משככי כאבים אופיואידים למשך שישה שבועות ומעלה, מפתחים בהם תלות. למעשה, אופיואידים מדכאים את מערכת העצבים המרכזית ומפחיתים את יכולתו הטבעית של הגוף להגיב לגירויים. כך משבשת התרופה את העברת הכאב מהמקור הגופני אל המוח ואנו יכולים להמשיך בחיינו למרות הכאב.
בעקבות הנתונים שמראים שאחד מכל עשרה ישראלים צורך אופיואידים, הנחה משרד הבריאות בשנה שעברה את קופות החולים ואת בתי החולים להעמיק את הניטור והבקרה על המרשמים שניתנים בקלות כה רבה למטופלים.
"לא היה אכפת לי מכלום, רק שיהיו לי כדורים"
5 צפייה בגלריה
"קיבלתי מינונים מטורפים – 80 כדורים ביום וזה רק החמיר. הייתי מכורה לזה בטירוף. לא עניין אותי כלום". מרים ביטון
"אני סובלת מהגב כבר מעל לעשרים וחמש שנה", מתוודה מרים ביטון (62) וחושפת את סיפור ההתמכרות האישי שלה, שהתחיל בעקבות מספר פריצות דיסק בגב. "עברתי ניתוח שלא הצליח ובכל פעם שהיו לי כאבים נתנו לי כדור. אחרי תקופה זה כבר לא השפיע, אז הוסיפו והוסיפו והוסיפו. קיבלתי מינונים מטורפים – 80 כדורים ביום וזה רק החמיר. הייתי מכורה לזה בטירוף. לא עניין אותי כלום".
ביטון ביקשה בסך הכול להקל על הכאבים הקשים מהם סבלה, אבל נראה שדווקא מי שהיה אמור לשמור על בריאותה, רופא המשפחה שלה, היה זה שסייע לה להתמכר למשככי הכאבים האופיואידים. "זה לא היה חיים. היום אני אומרת את זה עם כאב. מה שאני עברתי, ואני מאמינה שיש עוד אנשים כאלה – כל היום הייתי סביב הכדורים. כל היום הייתי בבית. הייתי רדומה. הייתי נרקומנית. כל היום יושבת ולא עושה כלום. לא היה אכפת לי מכלום, רק שיהיה לי את הכדורים".
אבל אז, 15 שנה מאוחר יותר, נכנס לתמונה רופא המשפחה החדש של ביטון, וניסה לעצור את הטירוף. בבת אחת הוא הוריד לה את המינון של משככי הכאבים, מה שדחף אותה בלית ברירה לרכוש את התרופה בשוק השחור. "הוא אמר לי 'אם תיפלי מחר, אין לי מה לתת לך'. בכיתי לו שם והוא אמר 'זה לא יעזור לך'. אז התחלתי לקנות בטלגרם. רק שיהיה לי. אני חיה מביטוח לאומי, אבל היה לי חשוב שיהיה לי את ה'פרקוסט' הזה. הייתי באטרף של זה – זה לא משהו שיכולתי למנוע. כל תזוזה היה כואב לי. העצמות היו כואבות לי. כל היום הייתי עם ה'פרקוסט'. אין מצב שהייתי זזה דקה מהבית בלעדיו. הייתי נבולה כזאת. לא עניין אותי שום דבר, רק הכאב והכדורים. לא מצאתי את עצמי במשך 15 שנה".
"כל חודש הייתי הולכת ובוכה לו", ממשיכה ביטון לגולל את היחסים המורכבים שלה עם רופא המשפחה, שרק ניסה לעזור. "הוא אמר לי ללכת לגמילה, אבל אין מצב שאני הולכת לגמילה. מה פתאום. עוד חודש עבר והוא אמר לי שיש משהו חדש, וזה דווקא נשמע לי טוב".
כך הגיעה לשירות החדש של "האגודה לבריאות הציבור" שנפתח במרפאות של קופות החולים. ביטון כל כך חששה שיפגעו לה במרשמים של משככי הכאבים שזה היה הדבר היחיד שניהל אותה באותה התקופה. "השאלה הראשונה ששאלתי – אם הם לוקחים לי את הכדורים, והם אמרו שלא", היא משתפת. אז, יחד עם הרופאה הנרקולוגית, קיבלה ביטון תחליף תרופתי למשככי הכאבים, תרופה בשם "סבוקסון", והמגמה החלה להתהפך.
"אחרי שבוע התחלתי להרגיש טוב. היום אני כבר חודשיים לא נוגעת בכדורים האלה. אנשים רואים אותי ברחוב ואומרים שנהיה לי אור בפנים. הם לא יודעים שאני בגמילה, אבל רואים את השינוי עליי. אם יש לי כאב אני לוקחת 'נורופן' או 'אופטלגין', אבל לא בכל יום. היום אני חיה אחרת, ואני אומרת את זה בכאב. כל השנים האלה הייתי סמרטוט והיום אני חיה. אני יותר ערנית ויותר אכפת לי. החיים שלי השתנו מקצה לקצה בזכות זה. אני אומרת את זה בהתרגשות. עם דמעות".
"זה סמים לכל דבר ועניין"
"בהתמכרות מדובר על תלות פיזית ותלות נפשית יחד", מתארת נחום. "בנאדם מתחיל בתלות פיזית – כי כואב לו והוא קיבל משכך כאבים, והכדור באמת עונה על הצורך ומשכך את הכאב, אבל לאט-לאט הצריכה עולה והמינון עולה והצורך כבר מתרחק מהמטרה המקורית. זה כבר לא שיכוך כאבים אלא התמכרות וצריכה לא נכונה שעונה כביכול על עוד צרכים – נפשיים. כך אדם שמתמכר למשככי כאבים צורך אותם לא רק כי כואב לו, או ביחס ישיר לכאב, אלא כי הוא מרגיש שהכדור יקל עליו בכל דבר. התפיסה היא שזה כדור פלא".
"פעם היו רושמים את התרופות האלה לכאבים אקוטיים וכרוניים. לחולים אונקולוגיים. רופא כאב היה נותן את המרשם. אבל היום כל רופא משפחה יכול לתת מרשם לאופיואידים. בנאדם בא וכואב לו והוא בוכה והוא מקבל מרשם. אפילו לא בוכה, ומקבל מרשם. עשה ניתוח ומקבל מרשם, אפילו אם הוא לא מבקש. זאת התופעה, והמצב בארץ כבר קשה מאוד", היא נזעקת.
"היום גם הנרקומנים הקלאסיים, אלה שהיו מזריקים הרואין וצורכים סמי רחוב – קונים את זה. התרופות האלה ניתנות בתצורה מסוימת – בכדורים, במדבקות, ומה שהמכורים עושים זה בעצם שימוש לרעה. הם לא רוצים לבלוע את זה ושזה ייקח הרבה זמן עד שישפיע, אז הם מגלגלים ומעשנים, או מגרדים ומסניפים או ממיסים ומזריקים, וברגע שאתה לא צורך את התרופה בדרך הנכונה ההשפעה היא אחרת והיא הרבה יותר מהירה ומסוכנת".
"יש ילד שאנחנו מכירים באופן אישי – יוצא צבא, מלח הארץ. הוא עבר פציעה בצבא, קיבל משככי כאבים וצרך אותם יותר ממה שמותר. ההורים שלו מצאו אותו מת במיטה בבוקר. זאת כאילו תרופה תמימה, אבל היא סמים לכל דבר ועניין. חשוב לי להעביר את המסר ששימוש במשככי כאבים יכול להוביל למנת יתר ולמוות. אם הוא היה פועל לפי הוראות הרופא, הוא לא היה מת, אבל הוא לקח יותר כי כאב לו, ככה הוא הגיע למנת יתר. מה גם ששילוב עם חומרים אחרים – אלכוהול או סמים אחרים, מגדיל את הסיכון", היא מזהירה.
פועלים לקידום הבריאות של כולנו
"האגודה לבריאות הציבור זאת עמותה מאוד ותיקה – אנחנו קיימים למעלה מ-50 שנה", מתגאה נחום. "אנחנו עוסקים בשירותים לכל מיני אוכלוסיות קצה, ובין היתר לאוכלוסיית המכורים לסמים ויש לנו קשת מאוד רחבה של שירותים כשהאג'נדה היא קידום בריאות", היא מסבירה.
"אנחנו מפעילים תשע מרפאות בארץ לטיפול בנפגעי סמים ואלכוהול, כשבמרפאות האלה מטופלים כ-3,000 מטופלים, מרביתם מכורים לסמי רחוב ולאלכוהול. הסייג הוא שהיום גם המכורים הקלאסיים לסמי רחוב, הסמים החדשים שלהם הם משככי כאבים אופיואידים".
"מגיעים אלינו אנשים שכבר ניסו גמילה שלוש וארבע וחמש פעמים, והיו באשפוזים והיו בקהילה וניסו וחזרו. קשה להם לעכל את זה בהתחלה, אבל מכור שניסה ולא הצליח להיגמל כמה פעמים – אומרים לו 'בוא תנסה משהו אחר. תנסה תחזוקה'. התחליף מספק את הקריז הגופני אבל לא מכניס אותך לאופוריה. אתה לא ב'היי'. אתה מתפקד לחלוטין – אתה יכול ללכת לעבודה, אתה יכול לנהל משפחה. אתה צלול. המינון ההתחלתי זה פעם ביום, אבל כשיש התקדמות ויש יציבות מסוימת בטיפול אפשר להתחיל לרווח את ההגעה לפעם בשבוע או פעם בחודש. להגיע, לקבל טיפול וללכת לחיות חיים נורמליים", מסבירה נחום.
הטיפול במרפאות של האגודה מותאם לבוגרים, מגיל 18, אך ממוצע הגילים במקום נע בין 35 ל-55. המרפאות מעניקות טיפול תרופתי ממושך בתחליף סם, תרופה ש"סותמת" את הקולטנים שאמורים לספוג את הסם במוח ומבטלת את האפקט הפסיכו-אקטיבי שהן יוצרות וכך, בהתאמה, ולצד טיפול מלווה מתאים, יורדת גם התלות הפסיכולוגית במשככי הכאבים. תחליפי הסם שמסופקים באותן מרפאות נחשבים לבטוחים, כך שגם אם צורכים מהם יותר מהמומלץ, לא ניתן להגיע למצב של מנת יתר מהם.
"בכל המרכזים שלנו מועסקים עובדים סוציאליים, מרפאים בעיסוק ובחלק מהמקומות גם פסיכולוגים, וכל הטיפול מלווה בשיחות ובקבוצה טיפולית. בשנים האחרונות הגיעו אלינו אנשים שאני קוראת להם נורמטיביים, אני ואתה, שהתמכרו למשככי כאבים אבל מתנהגים כמכורים לכל דבר ועניין. יש לנו 87 אחוזי הצלחה – אנשים שעובדים ומתפקדים ומנהלים משפחות וכו'. יש להם פוטנציאל גבוה להיגמל כי במהות שלהם הם לא מכורים. אלו אנשים שנפלו להתמכרות מתוך מצוקה של אשפוז או ניתוח ויש להם סביבה תומכת ויכולת נפשית. זאת אומרת שהבן אדם מכיר את עצמו היטב לפני ההתמכרות והוא לא נמצא כבר שנים בעולם של ההתמכרות".
"ההשתתפות העצמית של המטופל במרכזים האלה היא 370 שקלים בחודש. זאת השתתפות לא מבוטלת, אבל אנחנו מלכ"ר ולכן מסבסדים אחוז נכבד מהסכום, כי יש לנו הרבה מטופלים דרי רחוב או בקו העוני שלא מצליחים לעמוד בזה. יש לנו גם תוכניות מימון והרבה פילנתרופיה, ומי שלא יכול, אנחנו מסייעים", מדגישה נחום ועומדת על כך שלא יהיה מי שמעוניין להיגמל והתשלום יהווה מכשול עבורו.
"יש חשש מסטגימות. המקום הזה הוא בכל זאת מרכז לטיפול בנפגעי סמים ואלכוהול ולכן יש רתיעה. ראינו שיש הרבה אנשים שחוששים להגיע או להיראות שם, והבנו שאנחנו חייבים להגיע אליהם. התחלנו שיתוף פעולה עם קופות החולים, ובעצם פתחנו סניפים בתוך הקופות – 'מרפאות לייעוץ להפחתת משככי כאבים'. בתוך כל סניף אנחנו מציבים רופא נרקולוג ועובד סוציאלי מומחה בתחום, וכמו שאת נכנסת לרופא נשים, את נכנסת לרופא לייעוץ להפחתת משככי הכאבים. בקופות יש סבסוד מלא ואנחנו לא מדברים במונחים של התמכרות וגמילה, אלא עוזרים למטופל להפחית אותם", מתארת נחום.
"לשמחתנו הרבה יש היענות נהדרת ואנשים מרגישים שזה שירות רגיל ונורמטיבי ומגיעים אלינו לטיפול", מתגאה נחום. השירות כרגע מוצע לחברי קופות החולים 'מאוחדת' ו'מכבי' בלבד, "הייתי רוצה שכל הקופות יבינו את החשיבות בשירות הזה ויקדמו אותו".
"מכאב לתקווה"
במטרה לעורר מודעות לנושא החשוב הזה, משתפת "האגודה לבריאות הציבור" פעולה עם תשלובת "ד"ר פישר" ויחד הם מציגים תערוכה בשם "מכאב לתקווה". בעת האחרונה כבר הוכח שהשימוש באומנות במקומות מרפא מסייע לתהליך השיקום של החולה, תורם לו ולבני משפחתו בעת ההחלמה והופך את בתי החולים ואת מרפאות השיקום לאתרי תצוגה פעילים, המועילים גם לנרפאים וגם לצוותי העבודה הפועלים במקום. בנוסף, אנשים רבים שמצויים בתהליכי החלמה פונים להתנסות ראשונה בחייהם ביצירה ויזואלית, שעם הזמן הופכת לחלק מחייהם ובאמצעותה הם מתמודדים עם קשייהם.
5 צפייה בגלריה
"התערוכה מציגה יצירות אומנות בהקשר של כאב והתמודדות עם טיפול רפואי, ומבטאת את מה שרבים מאיתנו חווים כמכורים למשככי כאבים, לא מודעים לכך או מעדיפים להתכחש לכך"
(צילום: shutterstock)
"חיפשנו דרך יצירתית להעלות מודעות - אנחנו פונים להמון קהלים ומפרסמים ברשתות החברתיות ובאתרים, אבל הרגשנו שאנחנו צריכים להגיע לקהל רחב יותר ולמעמד גבוה יותר. חלק מהשיקום שאנחנו עושים הוא בקבוצות טיפול של אומנות, והמטופלים שלנו מתחברים לזה מאוד. לתערוכה יגיעו גם מכורים בטיפול ומכורים שסיימו טיפול והם ישתפו את הסיפורים האישיים שלהם. התמונות כולן מוצעות למכירה וההכנסות בחלקן יגיעו אל העמותה, לצורך קידום הנושא, וההכנסה מיצירות המטופלים תגיע במלואה אל המטופלים. התערוכה מציגה יצירות אומנות בהקשר של כאב והתמודדות עם טיפול רפואי, ומבטאת את מה שרבים מאיתנו חווים כמכורים למשככי כאבים, לא מודעים לכך או מעדיפים להתכחש לכך".
בתערוכה שמוצגת בגלריה ZOA ע"ש דבורה פישר שבבית ציוני אמריקה בתל אביב, מציגים אומנים ישראלים בולטים כמו חנה ואטס, גדעון גכטמן, דויד פאר, רותם ראובן ג'וליאן ואחרים, ולצידם יוצגו לא רק יצירות המטופלים, אלא גם יצירות של אומנים-רופאים, דוגמת פרופ' יהודה רוט המתמחה באף, אוזן וגרון, והאמנית הגינקולוגית ד"ר רויטל ארבל שיוצרת בהשראת ניתוחיה. אוצר התערוכה הוא דורון פולק והיא תוצב במקום עד סוף חודש מרץ.
"אנחנו עושים טיפול בכל מיני תחומים – בדרמה, במוזיקה ובבעלי חיים ולא רק באומנות. מצאנו שבכל מקום שבו אפשר להסב את תשומת הלב, הזמן והיכולת של המטופל לעשות משהו אחר עם עצמו – למצוא משהו חיובי חדש שהוא יודע לעשות, זה משהו שמפתח תקווה", מסבירה נחום.
"אנחנו מגיעים להרבה אנשים שהתקווה היא מהם והלאה, והם כבר ראו את המקום הכי נמוך וכבר לא רואים בעצמם שום דבר חיובי או מועיל, ואז אתה פותח להם פתח לעולם חדש שלא הכירו – הם מתנסים ומרגישים תוך כדי היצירה או המוזיקה או התנועה וזה גורם להם לחייך. זה גורם להם להגיד 'אולי אני יכול לעשות משהו חוץ מלרדוף אחרי הסם'. בשנה האחרונה השקיעה העמותה סכום של מיליון שקלים בסדנאות למטופלים שלנו ורואים את האפקט של זה".
לסיכום, מבקשת נחום מכולנו להיות קצת יותר ערניים למדרון החלקלק של הטיפול במשככי הכאבים האופיואידים, ולהבין שאפשר וכדאי לא רק לטפל אלא גם למנוע. "שימו לב. פיקחו את העיניים. לא כל מה שרושמים לכם חייבים לקחת. וגם אם לוקחים, תשאלו מה הסכנות ומה המשמעות. זה שרופא נתן לא אומר שזה כדאי או נכון, וגם אם כבר לקחת והתמכרתם – יש פתרון. אפשר להיגמל ולחזור לחיים נורמטיביים", מבהירה נחום.
"כשהייתי בטלגרם ולקחתי כדורים, ראיתי מלא אנשים במצב דומה והיום אני מסתכלת ואומרת שגם הם אומללים. בגלל הסכמתי להתראיין - שינסו את זה", מסכמת ביטון. "הם מפחדים שיתלבשו עליהם וייקחו להם את הכדורים, אבל כדאי להם לנסות. אלו חיים אחרים. היום אני רואה את החיים היפים אחרי ש-15 שנה לא ראיתי אותם. אנשים מפחדים מהצעד הראשון – זאת הטעות. לי זה עזר. יש לי פחות כאב ואני לא כמו שהייתי. אני בטוחה שיש עוד המון אנשים כמוני, שהכדורים רק הורסים להם את החיים. אני מוכנה לזעוק וללכת לכל מקום להגיד לאנשים – תנסו. זה שווה את זה".
