האחיות השכולות שדרכיהן הצטלבו
(צילום: ליאור שרון)
נוי פרי, אחותו של סמ"ר טל יפרח ז"ל שנפל ב"צוק איתן" לפני עשור, בחרה מתוך השבר העמוק לסייע לאחרים במצבה, ויחד עם אליסף פרץ - אחיהם של סגן אוריאל פרץ ורס"ן אלירז פרץ ז"ל - הקימו לפני שמונה שנים את עמותת "האחים שלנו" למען אחים ואחיות שכולים, שאחיהם ואחיותיהם נפלו במהלך שירותם הצבאי.
"כשמקימים עמותה למען אחים ואחיות שכולים, אף פעם לא יודעים כמה יצטרפו ומה יהיה הצורך שלהם בעתיד. הדבר היחיד שיודעים הוא מרגישים באותו רגע", אומרת נוי. "כשהקמנו את העמותה המטרה הייתה לספר את הסיפור שלנו, האחים השכולים, שעד אז לא זכה להישמע ולא נתנו לה מקום".
ובכל זאת, אני מניח שלא ציפיתם לכמות גדולה כזו של אחים שכולים שיצטרפו אליכם בתוך פחות משנה. זה שינה משהו בהתנהלות שלכם כעמותה?
"המלחמה הנוכחית גרמה לנו להבין שהצורך של אותם אחים ואחיות שכולים, גדול הרבה יותר מ'רק לספר סיפור'. פתאום התגלה צורך ממשי להיפגש, לדבר ואפילו לצחוק עם אנשים שיכולים להזדהות איתך - ואתה איתם. מישהו שמבין אותך ולא ישפוט אותך על המחשבות והרגשות שלך, פשוט כי הוא עבר או עובר את מה שאתה עברת".
"אמרתי לה שאני מצטערת מאוד לפגוש אותה"
עם פרוץ הלחימה לפני תשעה חודשים, עמותת "האחים שלנו" הבינה לאן נושבת הרוח ויזמה מעגלי שיח לאחים ואחיות שכולים בכל הארץ, עם מנטורים אחים ותיקים שמבקשים להראות להם את נקודות האור והבחירה בחיים, למרות השבר והאובדן הגדול.
"אם בזמנו, כשאח שלי נפל, הייתה לי את האפשרות שאח או אחות שכולים וותיקים בשכול ילוו אותי בכל התהליך המטלטל הזה ויעטפו אותי בחום - הייתי לוקחת את ההצעה הזאת בשתי ידיים", משתפת נוי. "וכך גם אליסף מרגיש, וזה מה שהוביל אותנו להקמת פרויקט המנטורים שכולל גם קבוצות תמיכה ומפגשים בין אחים ואחיות ותיקים וחדשים".
במסגרת הפרויקט, נוי החלה ללוות את ליהיא קרואני, אחותו של רס"ל (במיל') לידור יוסף קרואני ז"ל, לוחם בחיל ההנדסה שנפל בקרב ברצועת עזה בדצמבר האחרון. "את לידור פגשתי אפילו לפני שפגשתי את ליהיא", מספרת נוי. "מאז שהוא נפל, אני שותה איתו קפה כל בוקר. הסטיקר והפנים שלו מחייכים אליי מהקיר שממול".
ספרי על המפגש הראשוני בינך לבין ליהיא.
"המשפט הראשון שאמרתי לה הוא שאת אח שלה אני כבר מכירה, ושאני מצטערת כל כך לפגוש אותה בנסיבות האלו. וכך אני מרגישה כלפי כל האחים והאחיות השכולים שהצטרפו לעמותה - הלוואי ולא הייתי פוגשת אותם בחיים".
ליהיא: "ומאז אותו מפגש בכל פעם כשאני מרגישה שאני עומדת ליפול לתוך בור, אני מתקשרת לנוי ומבקשת ממנה שתוציא אותו ממנו".
2 צפייה בגלריה
ליהיא קרואני עם אחיה, לידור יוסף קרואני ז"ל. "לא הצלחתי לתווך את הכאב לסביבה"
(צילום: באדיבות המשפחה)
במה שונה שכול של אחים משכול של הורים?
ליהיא: "לעומתנו, האחים, הורים ובת זוג זוכים להכרה מיידית של האובדן והשכול שלהם. אפשר לראות את זה היטב במהלך השבעה, כשהמנחמים שמגיעים הביתה אומרים לנו 'תהיו חזקים בשביל אבא ואמא', כאילו שהאובדן הוא רק שלהם. יש גם לא מעט מקרים שבהם ניגשים אליי ברחוב אנשים שמכירים אותי ואת המשפחה, והדבר הראשון שהם שואלים הוא מה שלום ההורים ובת הזוג של לידור. אף אחד כמעט לא חושב לשאול מה שלומי, למרות שאני אבלה לא פחות מהם".
יש איזו תחושה שאתם שקופים, זה מה שאת מנסה לומר בעצם?
כן, משהו כזה. אני מרגישה שבתוך כל האבל הזה, לוקחים אותנו קצת כמובן מאליו. לא פעם שמעתי משפטים כמו, 'להורים הכי קשה'. אז אם הכי קשה להם - זה אומר שלי יש פחות מקום לשתף ולפרוק מבחינתם, לא? שאני צריכה להיות החזקה שדואגת להם שלא יתפרקו?
איך העמותה מסייעת לך?
"מצאתי בה בית שני שמאפשר לי להרגיש חלק מהשיח של השכול. העמותה מאפשרת לנו להשמיע את הקול שלנו ללא שיפוטיות ועם הרבה מאוד הכלה - בין אם באמצעות מפגשים קבוצתיים, קבוצות וואטסאפ משותפות וגם על ידי המפגשים האישיים עם נוי ועם אחים ואחיות נוספים שמזדהים עם האובדן".
נוי פרי: "בסוף, זה לא משנה אם עברו עשר שנים או שנה - לכולנו דפקו בדלת ב-7 באוקטובר. כולנו חווים את אותם תסמינים של שכול ואבל של שנה ראשונה, וגם אני אחרי עשור מרגישה עכשיו כמו בשנת האבל הראשונה על טל, וזה קצת כמו לחוות את אותו יום פעמיים ואת אותה שנה ראשונה מטלטלת - מחדש"
עד כמה המפגש עם אחים שכולים, ותיקים וחדשים, עוזר לך להשתקם?
"עבורי, המפגשים עם אנשים שיכולים להזדהות עם התהליך הכואב שאני עוברת - הוא הדבר החשוב ביותר. אחרי שלידור נפל, היה לי קשה מאוד לחזור לשגרה ולעולם שבחוץ. הרגשתי שאני לא מצליחה לתווך את עצמי לסביבה שלא קברה אח או אחות. בעמותה למדתי שפה חדשה, כזו שלא דורשת הרבה מילים או הסברים - ולמרות זאת, האחים והאחיות השכולים שמסביבי מבינים בדיוק מה עובר עליי באותם רגעים, ובכלל. וזה משמעותי ומחזק אותי מאוד".
נוי: "יש בנקודת המפגש הזאת בין אחים שכולים, ולא משנה אם הפכו להיות שכולים לפני עשור או לפני חודשיים, משהו מאוד מרגש שמאפשר יצירה של תהליך שיקום ויכולת לרכוש כלים לעיבוד האובדן מאלו שמכירים את הכאב החד הזה, ושמתמודדים איתו מאז. קל יותר לשתף, לחבק, לחזק וללהרגיש בנוח עם מי שאפשר להזדהות עמו".
נוי, מנקודת מבט של אחות שכולה ותיקה - 7 באוקטובר החזיר אותך לאובדן הפרטי שלך?
"בסוף, זה לא משנה אם עברו עשר שנים או שנה - לכולנו דפקו בדלת ב-7 באוקטובר. כולנו חווים את אותם תסמינים של שכול ואבל של שנה ראשונה, וגם אני אחרי עשור מרגישה עכשיו כמו בשנת האבל הראשונה על טל, וזה קצת כמו לחוות את אותו יום פעמיים ואת אותה שנה קשה שוב".
ליהיא: "חשוב לי להוסיף שנפתחה קבוצת וואטסאפ של ניחום אבלים, ובכל פעם שמופיע עוד 'הותר לפרסום' - נשלחת בקבוצה הודעה עם כל הפרטים ואנחנו, האחים והאחיות השכולים מהעמותה, מגיעים לנחם את האחים החדשים שבעל כורחם הצטרפו גם הם למשפחת השכול".
לפרטים נוספים אודות עמותת "האחים שלנו" - היכנסו לאתר
