מעט לפני שהקורונה פרצה יצאתי לתחקיר במטרה להכיר מקרוב את המטפלות הפיליפיניות שעובדות בתל אביב. זה היה חלק בסיסי בבניית הדמויות בספר שלי. במשך שלושה חודשים ראיינתי חמישים נשים - פניתי אליהן בפארקים, גינות וכיכרות, ניגשתי אליהן כשישבו על ספסלים וביקשתי לשמוע על חייהן.
הן אירחו אותי בדירתן בערב שישי, לקחו אותי איתן לכנסייה ולשוק הפיליפיני בתחנה המרכזית, ופתחו את הלב בפניי.
חששתי ממה שאשמע והחששות היו מבוססים ומוצדקים. שמעתי על נשים שעזבו ילדים בני פחות משנתיים כדי להגיע למדינה רחוקה ולעבוד בה שעות על גבי שעות, הגעגועים העזים הוסיפו לקשיי היומיום שלהן ובמקרים מסוימים אף הובילו לדיכאונות. שמעתי על הטרדות מכל סוג, על התעמרות וקשיים פיזיים.
אבל לצד הסיפורים הקשים שמעתי על הבחירות שלהן והסיבות שהצדיקו את כל המסע הזה. שמעתי על חברויות חזקות ועזרה הדדית, על יזמות ויצירתיות וגם על כמה סיפורי סינדרלה שפיזרו אופטימיות ותקווה.
איך ספר נולד?
עשור אחרי שסבא שלי נפטר גרתי לבד בתל אביב, דקות ספורות מאחיו, גבר בשנות השמונים לחייו שהכרתי באופן שטחי. בלי לחשוב יותר מדי התחלתי לבקר אותו מדי פעם. פשוט הייתי מופיעה בבית שלו, אחרי הלימודים באוניברסיטה או סתם באחר צהריים פנוי.
המשכתי לבוא כי הוא היה איש מצחיק.
ריח של זקנים עמד בבית, לאשתו ולי לא היה דיבור משום סוג שהוא, וכנראה שסיפורי שואה התחבאו מסביב, אבל הם לא איימו עליי. הוא הגן עליי עם ההומור שלו.
פעם עבר תאונה ואושפז באיכילוב וטסתי לבקר אותו. ריח של בית חולים עטף הכול, הייתה לו כתונת מביכה והזקנה מסביב הלחיצה אותי, אבל כשהתקרבתי אליו ונדף ממנו ריח של תרופות וחולשה הוא פלט הערה צינית מצחיקה ולא יכולתי להחזיק את עצמי והתפקעתי בקול.
הוא אישר לי שלמרות שהזקנה מפחידה ומאיימת, האדם הוא אותו אדם. ואם הכרת אותו קודם, הוא ככל הנראה די דומה רק מקומט ושברירי. ואם היסודות שלו חזקים ואופטימיים, השהייה לידו תמשיך ותהיה מעצימה וחיובית. זה מה שדוד ישראל היה עבורי.
מאיפה הן באות? כך נראים חוף בפיליפינים:
חופש - האיים ה פיליפינים בורקאי חוף חופים
(צילום: Tourism Philippines)
כמה שנים מאוחר יותר התהלכתי בשדרות רוטשילד שעוטרו בכיסאות גלגלים ובלמים של כדורי טניס, ופיליפיניות העבירו זקנים מכוסים שמיכות מהצל אל השמש ובחזרה. באותו רגע מחשבה מטרידה עברה לי בראש, מה יקרה אם זקן אחד ייעלם. מי ישים לב? ומי, אם בכלל, יחפש אותו?
כל כך התעסקתי ברעיון הזה שכתבתי פרק ראשון במה שקיוויתי שיהיה ספר, אבל סגרתי את המחשב והפרק הזה נשכח.
חלף עוד זמן ולא נגעתי בטקסט, אבל כל כמה זמן תהיתי מה איתו, מה עם הסב ההוא שנעלם ומה עם המשפחה שלו, ומה עם הפיליפינית שחיה איתו. זה עדיין הרגיש לי נכון וחשוב עד שהחלטתי להתיישב ולכתוב.
זו החלטה קשה. מי שמתחיל לכתוב סיפור מתחייב רק בפני עצמו וזה הכי מאתגר. אין חיווי ואין דד-ליין קשוח ואמיתי, תמיד אפשר לוותר. אפילו את הדמויות שבראש אפשר להחליש קצת ולכבות ולהתעלם מהן.
אז התחייבתי בקול רם ובמשך שנתיים כתבתי.
לכתוב דמות בלתי נראית
כתבתי על משפחה ישראלית שלא מוצאת את הסב בן ה-90 והמטפלת הפיליפינית שלו ועל החיפושים אחריהם.
אך כשהתיישבתי לכתוב את הדמות הפיליפינית הבנתי שמונח לפני אתגר יומרני. לא הייתה לי היכרות קרובה או מעמיקה עם מטפלת פיליפינית ובטח לא מבט נרחב על מספר נשים שונות.
ההבנה הזאת הובילה אותי לצאת ולחפש תשובות שבלעדיהן הדמות לא תשכנע, לא אותי ולא את הקוראים. ויצאתי לפגוש אותן. מכיוון שפער התרבויות גדול ובחירות שנראות להן טבעיות כאישה או כאימא אינן ברורות עבורי, בחרתי לדבר עם חמישים נשים. חשבתי שעשרות נשים שונות אך בעלות נסיבות חיים דומות ותרבות משותפת יוכלו לתווך לי באופן מסוים את הפער הזה.
למדתי שהמציאות מורכבת מהרבה גוונים: יצאתי עם תזה שהמטפלות הפיליפיניות הן נשים חלשות ומוחלשות כי לא הכרתי אותן אישית, וגיליתי אצלן חוזקות ועוצמות. למדתי על קהילתיות, התארגנויות חברתיות, אוריינות פיננסית ועצמאות כלכלית. לאורך התחקיר היו עליות וירידות, היו סיפורים קורעי לב והיו סיפורים אופטימיים וקסומים.
ההיכרות והמפגשים עם הנשים עזרו לי לגבש דמות ראשית ודמויות משנה דמיוניות, אבל הסיפורים האמיתיים של המטפלות ראויים ביותר לראות אור ובטורים הבאים אביא אותם כמו שהם, כמו שסופרו וכמו שנמסרו לי בלי עכבות או דימויים מיותרים.
אני מודה לכל אחת מהן שסיפרה ושיתפה ומקווה שבעזרת הטורים והספר, הן יהיו פחות שקופות ויותר מרתקות, כמו שהן, וכמו כל דמות לא מוכרת בעצם.
עכשיו הבנת איך הן עוזבות את הילדים שלהן?
הבת הבכורה שלי התעניינה בתהליך התחקיר שערכתי, ושאלה אותי למה אני צריכה לדבר עם הנשים האלו. הסברתי לה שאני לא מכירה מקרוב מטפלת פיליפינית ושבזכות השיחות עם עשרות מטפלות אני מקווה להבין אותן טוב יותר.
סיפרתי לנעמי, אז בת שבע, שהנשים האלו נוסעות הרחק מבתיהן ומשאירות את הילדים עם הסבתא רק כדי לעבוד. אמרתי לה שאני לא מצליחה להבין איך אימא יכולה לעשות זאת ואני רוצה לשמוע מהן על הבחירות האלו.
כשסיימתי את התחקיר וחזרתי עם הסיפור של המרואיינת ה-50 נעמי ניגשה אליי ושאלה אותי אם הבנתי. לא הייתי בטוחה על מה היא מדברת. "אימא, עכשיו הבנת איך הן עוזבות את הילדים שלהן?" היא שאלה שוב.
באותה שנייה הצטמררתי. השאלה הייתה מנוסחת בענייניות אבל הייתה בה אמירה מפחידה. תהיתי אם נעמי חששה שבתחקיר הנרחב הזה יצאתי ללמוד משהו עבורי, בהיותי אימא לילדות קטנות, ושאולי אעזוב אותה.
"אני עכשיו מבינה מה הוביל אותן לעשות את זה", הזדרזתי להשיב, "אבל אני בחיים לא אוכל להבין באמת", אמרתי וקיוויתי שזה הרגיע בה משהו.
שוכחות את עצמן
את אנה (32), אני פוגשת במרכז יום לקשיש במזרח תל אביב. היא דוברת עברית מצוין בעוד שלפני כמעט שנתיים לא הכירה את השפה. "המעסיקה, דוברת האנגלית, אמרה לי 'בשביל מה את צריכה ללמוד עברית?' עניתי לה שאנחנו לא נהיה יחד תמיד. והנה, זה קרה לי, פתאום היא בבית אבות.
אני פה שנתיים וחצי בארץ ויש לי בת אחת, היא עוד מעט בת שבע. פעם אחת היא התקשרה אליי בלילה בוכה, שהיא רוצה לשתות. אמרתי לה שתדפוק על הדלת של המטפלת אבל היא לא ענתה לה, המטפלת הייתה בחוץ בכלל. מיד אמרתי לבעלי שיפסיק לעבוד בלילות. המשכורת שלו גם ככה לא גבוהה ואני משלמת הכל, אין מה לעשות".
על מסך הנעילה של הטלפון שלה מתנוסס משפט באנגלית: "היא ניסתה לגרום לכולם להיות מאושרים ובדרך שכחה מישהו. את עצמה", נראה שזו תמצית הסיפור. המטפלות הפיליפיניות שמגיעות לישראל לסעוד זקנים בערוב ימיהם, משאירות את המשפחה שלהן ואת ילדיהן הרחק מאחור, כשאת הגעגועים הן נושאות על הכתפיים כל הזמן.
"כשעזבתי (את הפיליפינים) הבת שלי הייתה בת ארבע. אנחנו בטלפון כל יום, אפילו כשאני כ"כ עייפה בעבודה. אני קמה שלוש-ארבע פעמים בלילה. אני מטפלת באישה בת 94, יש לה אלצהיימר, והיא שואלת שוב ושוב מה השעה. כל שעתיים היא קמה, אבל אין ברירה, זה מה יש, אם את רוצה משהו ביד", היא מאגרפת את כף ידה מול פניה. "כל המטפלים פה עובדים כי הם רוצים כסף בבנק בשביל הילדים".
לורדס (42), היא אמא לשלושה ילדים ומיד בתחילת השיחה היא מכריזה שסיפורה עצוב מאוד. בנה הבכור נפטר בגיל 21 בתאונת אופנוע לפני שלוש שנים. היא טסה חזרה הביתה כשהוא היה בטיפול נמרץ, "חשבתי שאספיק, אבל הוא כבר מת. המעסיקה נתנה לי חופש של 45 יום וזה טוב. אני בת מזל, כל פעם שאני רוצה חופש מאשרים לי", היא צוחקת ובוכה ביחד. כרטיס הטיסה האחרון היה בהול לאור הנסיבות ולכן מחירו היה יקר מהרגיל. "הבת השנייה שלי סטודנטית והיא אמורה ללדת בקרוב אבל לא אסע. אין לי כבר כסף, אז אשאר פה. חופשה זה דבר מאוד יקר".
לפני שלורדס הגיעה לישראל היא עבדה כעובדת סוציאלית בפיליפינים אבל המשכורת הממשלתית הייתה קטנה מאוד. בהמשך עבדה במכירות של מוצרי קוסמטיקה עד ששמעה שישראל זה "ביג-סלרי". שתי הגיסות שלה עובדות בארץ והיא אמרה שהיא חייבת לנסות.
"המשכורת פה גדולה אבל כדי להגיע הנה יש הרבה עלויות - ניירת, ויזה, ההכשרה בפיליפינים, כל ביקור בסוכנות עלה כסף". תוך שנה, לדבריה, אפשר להחזיר את עלויות ההגעה, "אני סיימתי הכל בשנה. אבל אחרי הטרגדיה של הבן שלי נוצר לי שוב חוב. הוא היה בטיפול נמרץ שלושה ימים. הבן שלי גבוה וגדול, אי אפשר היה להשתמש בארון קבורה רגיל אז הכינו לו אחד במיוחד, וזה עלה עוד כסף. קניתי גם אדמה לקבור אותו, זה הרבה כסף. הסיפור שלי מאוד קשה אבל אומרים לי לא לבכות כי מישהו מת ומישהו בא, והנה הבת שלי בהיריון. יש לי הרבה טרגדיות בחיים אבל תודה לאל יש לי מעסיקה טובה וגם הבת שלה טובה אליי".
החלום של כל הורה
לודי (44), שנמצאת בארץ 17 שנה, מספרת על שיחות הטלפון עם הבית שמחזיקות אותה. "הפסדתי הרבה כי לא ראיתי את הבנות שלי. הן גדלות עם ההורים שלי והבעל. לא ראיתי אותן הולכות לבית ספר, לא הכנתי להן אוכל, אני סובלת כי אני צריכה לתמוך במה שהן צריכות. בפיליפינים אין מספיק כסף, לכן החלטתי לבוא. בשנים הראשונות רק דיברנו ושלחנו הודעות כתובות. ב-2004 זה היה מאוד יקר, שלחתי הודעה אחת ביום וזהו. שלחתי להן תמונות בדואר והן שלחו חזרה. עכשיו אני כל יום איתן בסקייפ, מסנג'ר, וייבר, פייסבוק, כאילו אני בפיליפינים, רק שאני פה והן שם. אני לא נוגעת, רק מתקשרת. בזמנו זה היה מאוד קשה, רק קול בלי וידיאו ורק תמונות. עכשיו כל דקה אני מצלמת סלפי ושולחת להן".
גם אצל מיירה (45), שנמצאת בארץ 14 שנה, היעדר התקשורת הוויזואלית הוסיף לקושי. "עזבתי בדיוק כשהבן שלי היה בן שנה. זה היה מאוד קשה. אחרי שנתיים נסעתי לחופש והוא לא זיהה אותי. לא רצה שאגע בו. הוא אמר לי 'מי את? אני לא רואה אותך, לא מכיר אותך'. בזמנו רק דיברנו בטלפון ולא היה אינטרנט".
רוזה (46), הגיעה לישראל בגיל 29 כשבתה הקטנה הייתה בת שנתיים. "בחודש הראשון לא יכולתי לעבוד, זו הייתה הפעם הראשונה שאני רחוקה מהילדות שלי, פעם ראשונה שטסתי והבנתי שלא אוכל לחזור כי הטיסה כל כך ארוכה. היו כל-כך הרבה געגועים. היה איתי מישהו מהביטוח הלאומי שהגיע לכמה שעות ביום למעסיק שלי, בכיתי ולא התרכזתי והוא אמר 'אני לא יכול לראות אותך בוכה כל היום'. החלפתי מעסיקים מדי פעם, לא יכולתי להתרכז, כל מה שרציתי היה לחזור הביתה. כל המשכורת שלי הלכה על הטלפון, על כרטיס הטענה, או על טלפון ציבורי".
בכיכר רבין אני פוגשת את וירג'יניה (55), שנמצאת בישראל 13 שנה. "הקרבתי בשביל הילדים שלי, אני רוצה לתת להם עתיד טוב. החלום של כל הורה זה עתיד טוב לילדים שלו. יש לי גם נכדה בת שנתיים והילדים שלי אומרים 'בואי הביתה אימא, אנחנו גומרים אוניברסיטה ועוזרים לך', אבל אני לא יכולה. לא בגלל הכסף, אלא בגלל 'אבא' שלי (המעסיק המבוגר בו היא מטפלת ט"נ). אני לא יכולה לעזוב אותו, והמשפחה שלו טובים אליי".
בנוסף לתמיכה הכלכלית במשפחתה, באחד הביקורים שלה בפיליפינים וירג'יניה הכניסה לביתה שתי בנות שגרו בהרים והיא תומכת בהן כלכלית ומממנת את הלימודים שלהן. "הן מסכנות, אין להם אבא ואמא, אז הן באו לגור עם בעלי. אני רוצה לעזור לאנשים, זה משמח אותי".
אירן (49), עובדת בישראל 21 שנה אצל אותם המעסיקים. בתה הבכורה בת 26 והיא ארכיטקטית בקליפורניה. יש לה גם שני בנים בני 24 ו-22 שלומדים בפיליפינים חשבונאות ו-IT. "ההישג שלי מלגור פה הוא ששלחתי את הילדים שלי ללמוד באחת האוניברסיטאות הטובות במנילה, אוניברסיטה יקרה. הבת שלי אזרחית בארה"ב והיא יכולה להביא אותי ואת אביה לשם".
היום הילדים שלה מעריכים את העזרה שלה אבל בעבר היא מספרת שהם רבו. הבת שלה לא רצתה להקשיב לה וכעסה שהיא לא מבינה אותה כי היא אף פעם לא נוכחת לידה. "היא בעיקר רצתה לחלוק איתי דברים שקשורים לאהבה, אבל אני נמצאת רחוק והיה לה קשה לספר הכל. היא לא רצתה לחלוק דברים כאלו עם אבא או עם האחים שלה כי חשבה שהם לא מבינים". העזרה הגיעה מאמה וחמותה של אירן. "כל פעם שרבנו הן היו אומרות לילדים 'אתם יודעים למה אימא שם? היא צריכה לעבוד רחוק מכם כי היא רוצה לתת לכם חיים טובים'. אבל בגיל צעיר באמת רבנו, ואני בכיתי והתפללתי כי היה ממש קשה. המעסיקה שלי מצדיעה לי", היא צוחקת.
ג'ולי (38), עובדת בישראל כמעט 12 שנה ויש לה ילדים בני 20 ו-18. היא מספרת לי על פערי התרבויות בין ישראל לפיליפינים מנקודת מבטה. "אנחנו כאן ממש עוזרים בתור מטפלים אבל אנחנו גם חושבים על ההורים שלנו בבית. כשהם יצטרכו עזרה לא נוכל לעזור להם פיזית. כואב לנו נורא, במקום לעזור להם אנחנו פה עוזרים לאנשים אחרים".
אני שואלת אותה מה תגיד לבתה אם תרצה לעבוד בישראל והיא משיבה שתסרב לה. "עדיף לעבוד בפיליפינים. אם יש שם עבודה זו עבודה לכל החיים. בחו"ל יש יותר כסף אבל כשחוזרים הביתה צריך להתחיל שוב עסק או למצוא עבודה, ובינתיים לא נשארים צעירים. עדיף למסד שם עבודה. יש הבדל בכסף, תרוויחי יותר בחו"ל. אבל הבעיה היא שאת רחוקה מהמשפחה".
"את מתחרטת שבאת לפה?" אני מקשה, והיא עונה: "אני רק מתחרטת שהפסדתי הרבה אירועים של המשפחה, את עונות החגים, את כריסמס, ושאנחנו לא ביחד".
