ממבט ראשון סהר נראה כמו לקוח מאוגדן של דוגמנים, ילד טוב הרצליה, כזה שכל אמא יהודייה כשרה הייתה מניחה עליו את ידיה בהנאה עבור בתה . יש לו אהבה לדו-גלגלי וסיפורו מתחיל בתחילת שנות ה-90 בדיאלוגים הלא פשוטים של ילד שובב, שבודק את הגבולות עם משטרת ישראל, בוגר תיכון חדש הרצליה. שירות צבאי בחיל הים. מדריך בבית ספר לברמנים "זמן אמיתי". אם הייתם צריכים לכתוב את סופו של הסיפור הזה לפי ההתחלה הזאת קשה להאמין שהוא מסתיים בפציעה מיריות בטבח במסיבה, שיקום אינטנסיבי באיכילוב וחזרה הביתה להרצליה, אבל אחרת.
פגשתי אותו לראשונה במיזם משותף של מפעל הפיס, קבוצת ידיעות אחרונות ושווים בתעסוקה – "מסיפור לסטוריטלינג". המיקוד היה ביצירת תוכן וכתיבה בפלטפורמות השונות. בקורס קיבלנו כלים לספר סיפור, ולהביא את החוויות שלנו בצל המלחמה לעולם. אני עצמי אב ששכל את בני, עילי במסיבת הנובה ואת סהר וסיפורו במסיבה לא הכרתי.
"הרימון השני פגע בגופות שמאחורינו, וזה מה שהציל אותנו"
סהר הגיע אל מסיבת הנובה כדי לרקוד את החיים כמו רבים ב-7 באוקטובר. כשהמחבלים פלשו פנימה והחלו לירות סהר היה ברחבה, רוקד ונהנה. במהלך המתקפה, הם ירו ללא רחם והשליכו רימונים על הקהל. סהר וחבריו ניסו להסתתר בבטונדה, אבל הירי והשלכת הרימונים לא פסקו. "כשזרקו את הרימון הראשון כולנו נצמדנו לקיר", הוא משחזר, "הרימון השני פגע בגופות מאחורינו וזה מה שהציל אותנו".
סהר מתאר תחושה כאילו הזמן עצר מלכת: "היינו צריכים למצוא דרך לברוח, אבל כל צעד היה מסוכן". בתוך הכאוס, הוא נפצע קשה מכדור במרפק ומרסיסים ברגל ובצלעות. באחד מרגעי האימה, הצליח למצוא את דרכו לניידת משטרה נטושה ויצר קשר עם השוטרים. "השוטר בקשר אמר לי: 'תברח, בהצלחה'".
קשה להבין מה עובר על בחור צעיר, בתוך שדה של הישרדות, מול סיטואציה טראומטית כל כך. "היה לו מעצור בנשק", הוא חוזר ואומר במהלך הריאיון. העיניים שלו הם מראה לנפש ואני חושב על זה שהאירועים האלה בטח עוד ירדפו אותו – הריחות, הקולות, החברים, הרעשים.
מהסודות מאחורי הדלפק - אל השינוי
כשאני חוזר איתו להתחלה, לפני שרגע השבר הזה שינה את הכול, אני מגלה צעיר שמגיל 17.5 חי את חיי הלילה, משתתף קבוע בסצנת מסיבות הטראנס.
שנים לא מעטות עבד מאחורי הדלפק בפאבים למיניהם. מעל מחיצת הדלפק, המפרידה בינו ובין לקוחותיו, אסור לדבר על פוליטיקה. כולם חברים, ומה שנאמר שם, נשאר שם. "אני ימני שונה", הוא מעיד על עצמו כשהדלפק מוסר. "ציוני עד הסוף. ליברל. מאמין בשוויון זכויות לקהילה הגאה. אני שם לב שאין אנשים בגילי שנלחמים יותר. כולם מיואשים. כולם עייפים. רוצים לגמור את החודש ולהמשיך את החיים, ולא מצליחים".
אבל הוא מתכוון להוביל שינוי. "אני רואה עצמי חזק בכל מקום. לא נותן לעצמי הנחות בשום פינה. החשיבה הביקורתית זה משהו שעלה אצלי לאחרונה והנה, עלתה אצלי שוב ביתר שאת, בתחילת הקורס לעיתונות", הוא משתף. "לא הייתי סטודנט אף פעם ואת החשיבה שלי פיתחתי ברחוב. הגיע הזמן לאפשר לעצמי להיפתח למחשבות אחרות ואנשים אחרים, כמו שמתרחש היום בצד השמאלי של המפה". סהר בוער מבפנים לעשות משהו משמעותי, כזה שיוכיח את צדקת הדרך וההתעקשות שלו לבחור בחיים.
אנחנו מסיימים את הריאיון והוא עם חיוך מהול בהרהור. “החוויות שלי מהמסיבה בשבת ההיא, והחוויות בקורס של 'ידיעות אחרונות’, מפעל הפיס ואיכילוב היום, מעניקות לי פרספקטיבה חדשה על החיים ועל הכתיבה", הוא מדגיש. "למדתי שהיכולת לספר סיפור היא לא רק מתנה, אלא גם אחריות. כל סיפור הוא הזדמנות להאיר פינות חשוכות, לגעת באנשים ולעורר שינוי. אני מקווה שדרכי החדשה תאפשר לי להעביר את המסר הזה ולהיות קול עבור אלו שצריכים להשמיע את קולם".
