"בוקר טוב מחלקה ג'! יש פערים שאני צריך לדעת עליהם?". כך התחיל היום שלי ושל עוד 200 טירונים מבסיס האימון של חטיבת הצנחנים. מאור, מפקד המחלקה, נהג לשאול את השאלה הזו בכל פעם שהמחלקה בת 60 החיילים התכנסה. כולם שתקו כמובן: אלו סיטואציות צבאיות מהסוג שאתה יודע שלא צריך להגיד כלום.
את קורס הצניחה התחלתי בהתרגשות עצומה. ללא דרגות קצונה הרגשתי כמו בטירונות, קצת מבולבל מההמולה סביבי - המון חיילים ברחבת ההתארגנות של הפלוגות, לא כל כך יודע לאן אני שייך. לפתע מתחילים להקריא שמות ומחלקים אותנו לדבוקות, שם חדש עבורי אבל עד מהרה הבנתי שמדובר בצוותים בני תשעה חיילים. ידעתי על שתי פלוגות הכשרה, מגדוד 202 ומגדוד 890, ואין מצב שאני לא ב-890 ומאכזב את תת-אלוף אמיר ודמני, ראש החטיבה שלי באכ"א, שבתפקידו הראשון כקצין היה שליש הגדוד ועבורו הייתה זו סגירת מעגל. בדיקה קצרה העלתה שאני בדבוקה הלא נכונה. בקשה שלי למפקדים והופ, אני ב-890.
עוד פעם פסיכיאטר?
התגייסתי לצה"ל בלתי מתויג. נכנסתי לטירונות רגילה בבה"ד 13, ישנתי באוהלים, יריתי במטווחים והנשק היה עלינו כל הזמן. ציוד נגנב ממני, היו אלו שצחקו עליי ואני ניסיתי לחסות בצל הסגל וקרובת משפחה מתימורים אשר שירתה בבסיס כמש"קית ת"ש השלימה לי חוסרים. הייתי חייל מוזר אבל כאשר איבדתי טופס הפניה בדרך למרכז רפואי, נשפטתי וקיבלתי נזיפה כמו כולם. קורס הצניחה היה המקום היחיד בצבא שבו ראיתי עד כמה היותי אוטיסט משפיעה על סגל מדריכים צעירים. חבריי לפלוגה, שלא ידעו דבר, העירו את תשומת לבי לאיש קבע שעומד מרחוק, עוקב ומצלם כל צעד שלי.
מבצע "אוטיסט מְכֻנָּף" יצא לדרך מרגע האישור המיוחל שהתקבל מאלוף-משנה אבירן לרר, מפקד חטיבת מרום (הטסה ומיוחדים) ובברכתו של תת-אלוף דן גולדפוס. איתי, קצין הרפואה הצעיר, לא ממש ידע מה הנהלים לגבי בחור כמוני ופנה למפקדת חיל הרפואה הראשי, אשר לא במפתיע - אם יש אוטיזם אז אין ספק, ואתה הולך לבדיקה אצל ראש ענף קליני במחלקת בריאות הנפש, סגן-אלוף ד"ר ניב. מיד הוצפתי בכעס והרגשתי כמו כל אותם אוטיסטים שכל כך רוצים להתגייס לצה"ל ונדרשים לעבור בדיקות פסיכיאטריות כדי לבדוק שהם אינם מסוכנים. במשך עשרות שנים איש לא רצה לגייס אותם כחיילים מן המניין ולקחת אחריות. נוהל דומה פגשתי כשהייתי בן 18 ואחרי שנתיים של טיפולים אושפזתי לניתוח מורכב שכלל פירוק ובניה מחדש של הלסת התחתונה. בערב מאוחר ניגש אליי האח האחראי ומבשר לי שאני הולך הביתה והניתוח מבוטל עד שאביא מכתב מפסיכיאטר שאני מסוגל להתמודד עם התוצאות. את הניתוח עברתי מקץ כמה שבועות ובהצלחה יתרה.
למדתי בחיי שתמיד אצטרך לעשות דרך ארוכה יותר, להגיש בקשות ערעור, לעשות עוד מבחן, ועוד אחד ליתר ביטחון, לא שלי, שלהם. את הבדיקה אצל ד"ר ניב לא עברתי מעולם, ויתרו עליה אחרי שערערתי והסתפקו במבדקים קרדיולוגיים ובחתימת רופא מטפל. איתי הנפיק עבורי טופס 103, דורין מאכ"א דאגה לסיפוח ואני רק חשבתי מאיפה אשיג קסדה.
לחטוף זעזוע מוח, לקום וליפול מחדש
"עמידת מוצא!" צועקת יובל ומוודאת שאני עם כפות רגליים צמודות, ברכיים כפופות, ראש מטה, ידיים מכופפות וצמודות לראש, פונה עם הגוף לכיוון הנכון, ואז שוב צועקת "שוק-ירך-שרירי-כתף, פול!". הצניחה הראשונה תוכננה ליום שני באזור רביבים שבדרום, וכך במשך שבעה ימים התאמנו בלא הפסקה, ואני, שכבר לא בן 18 ועם קושי בתכנון ובארגון של תנועות מוטוריות (המשפיע על כ-80% מהמאובחנים), ניסיתי שוב ושוב ליפול כמו שצריך.
ככל שהתרגיל היה מורכב יותר, כמו למשל ממקפצה תוך כדי ריצה או ממתקן האומגה הקטן שבו ידיך נמתחות מגלגלת על כבל, כך התקשיתי יותר בביצוע. יובל ויובל, שתי המדריכות, לא ויתרו וזכיתי לשיעורים פרטניים שלא אחת היו מתסכלים עד ייאוש, אבל אסור היה לי לאכזב וכל תרגיל ביצעתי יותר פעמים מאחרים, לעיתים אפילו כפול. היו התאמות, בעיקר יחס מכיל, אבל אפס ויתורים. זה לא טבעי לגופו של אדם ליפול מרצון על הצלעות אשר לבטח נסדקו. את הכאבים חשתי בלילות הקצרים וכתמים כחולים וחתכים הופיעו כמעט בכל מקום, אבל ידעתי שאת המצנח לא מעניין אם אתה אוטיסט. במשך שבעה ימים עמדתי בשלשות, הקפדתי על זמנים ומשמעת אימונים ותאמינו או לא, הסתדרתי עם כולם, וכולם הכירו אותי ואמרו "יאללה אודי תן בראש".
יום שישי הגיע ועימו שלב מבחן ההסמכה במתקן "המאמן", נדנדה גדולה שבה שני חניכים מחברים אותך לשני כבלים ארוכים המשתרכים מקפיץ ברזל מאיים ותוך כדי נפילה מהירה, כשגופך מסתובב ונהדף לכיוונים שונים, אתה חייב לזהות מקום לנחיתה על הקרקע עם שתי רגליים צמודות ולבצע גלגול מושלם כשהמדריך משחרר את מוט הנעילה ללא התראה מוקדמת. בזה אחר זה התרסקנו על האדמה, וכל אחד שהצליח סיים והלך לסככה. חוץ ממני. רצונו העז של הסגל שאבצע את התרגיל כמו שצריך הביא חמישה מהם לצעוק לעברי "תרים רגליים", "תפנה שמאלה", "ידיים מוצמדות". לפתע הנעילה שוחררה וגופי נבהל מהנפילה על הישבן. בתחושה קשה התיישבתי ובמבט כועס גערתי בסגל. סהר, מפקד הקורס, ניגש אלי ובטון פיקודי אמר: "אודי, קדימה, זה לא הזמן לוותר, קום ותעלה שוב".
את הפעם הנוספת אני כבר לא זוכר. עליתי למתקן, פתחתי את השער, במבט קדימה צעקתי "הכול בסדר" וקפצתי. מצאתי עצמי שרוע על הקרקע, מנסה לקום, וסהר ומדריך נוסף תומכים בי שלא אפול. התאוששתי יחסית מהר אך סהר התעקש שאוריד את הציוד ואגש לשבת בסככה. חובש שהגיע למקום הסתכל ממרחק שני מטר עלי ואני עליו. "הוא בסדר", אמר. לא חושב שהייתי צריך אותו. סהר ביקש לשחרר אותי הביתה ואני סירבתי: אין מצב בו אני לא עולה שוב למתקן. את הפעם הנוספת סיימתי בהצלחה, בלי עזרה או הנחיה.
אנחנו לא יודעים איך תתנהג במטוס
חיכיתי במתח ליום ראשון כדי לעבור את מבחן ההסמכה על מתקן המאמן. באופן מיוחד יובל, המדריכה של הדבוקה, ביצעה איתי חזרות על גלגולים בארגז החול ואז שלחה אותי לחמישה תרגולים במאמן עם מחלקה אחרת. אחר הצהריים התחיל שלב החזרות הכלליות של כולם במאמן לקראת הצניחות בבוקר שלמחרת, ושוב מצאתי עצמי מבצע תרגולים בזה אחר זה עד שסהר יהיה מרוצה. בשעה 18:00, בדיוק השעה שבה חובה היה לסיים את כל האימונים, נפשי וגופי נפלו על הקרקע בפעם האחרונה במבט שמבקש, כמעט מתחנן: "די, מספיק". סבב החתימות לאישור החיילים לצניחה החל ושמי נכנס לרשימה. אני ושגב, חבר לדבוקה שאף הוא קיבל "צ'ופר" כמדריך צליפה מצטיין בלוט"ר, כבר תכננו כיצד נשב ונאכל המבורגר אחרי טקס מסדר כנפי הצניחה ביום חמישי.
לא חולפות להן שעתיים ואני מקבל שיחה: תגיע ללשכת המפקד. בדרך הרצתי תסריטים של סנגור מיומן שיודע שהלקוח האוטיסט שלו תמיד אשם עד שתוכח חפותו. כך ישבתי מול שני מפקדים בכירים שהודיעו לי שהם לא סומכים עליי מספיק בשלב הזה, ולמרות שעברתי את כל שנדרש, אני עדיין חריג. "זה לא אומר שלא תקבל כנפיים" ניסו להמתיק את המצפון, "פשוט לא עכשיו". הבושה שחשתי מהיחס הביאה אותי למצב נפשי לא קל וסגן-אלוף יפעת, שמכירה אותי זמן רב, אמרה שמעולם לא ראתה אותי במצב כזה. הקושי בקורס לא שבר אותי אבל תחושת העלבון הקשה - כן.
כל חיי נאלצתי להתמודד עם הספק, עם אנשים שחשבו שאני לא ראוי, לא לתואר ראשון, לא להיות קצין, לא להיות הבן שלהם. איבדתי אנשים בגלל חוסר הבנה, מפני שפרשו את התנהגותי כאילו מדובר באדם שלא כדאי להתעסק אתו. כל כך קל לערער את האמון באוטיסט, בין אם מתוך בורות, פחד או סתם דעות קדומות. "הוא בטח לא מסוגל", "הוא אשם", "הוא התפרע". ולך אין מה להגיד, איש אפילו לא שואל מה הגרסה שלך.
יובל, המדריכה הכי מדהימה שיכולתי לבקש, כתבה לי יום לפני הטקס: "הייתה לי הזכות להדריך אותך השבוע, עבדנו קשה והיה שבוע טוב, וחסרת לי ולדבוקה ביומיים האחרונים".
אני לא אוטיסט רק מתי שזה נוח לכם
תנאי מזג האוויר הכתיבו צניחה כשבועיים מאוחר יותר ובשעה 3 לפנות בוקר כבר הייתי בדרכי לשטח הכינוס ולידי באוטובוס מבסיס תל-נוף לוחמים ותיקים מסיירת מטכ"ל ויחידת מגלן. הכנות אחרונות ובשעה 6 ממריאים מהשדה. סיימתי בהצלחה את הפעילות וביום למחרת הגעתי במדי א' ליחידת צניחה והטסה ובטקס צנוע הוענקה לי הסיכה המיוחלת. שנים קודם לכן אוניברסיטת בר-אילן החליטה שבעקבות סדרה של אירועים ביני לבין חונך במהלך התואר הראשון, אני הוא זה שיורחק מטקס הענקת התארים וכתחליף נערך לי אירוע צנוע שבוע לפני.
אין עוד צבא בעולם שהיה מגשים חלום לבחור כמוני ומאפשר לו להיות צנחן. צבא שבו פגשתי נוער נפלא, אחים שלא היו לי, שרק רצו להכיר אותי, מתי שהיה צריך עזרו לי מיוזמתם, נשארו על מתקן המאמן עוד פעם ועוד פעם כדי לרתום אותי לכבלים כמו שצריך, לאחוז ולשחרר, להאמין שאני מסוגל הפעם לעבור. ראיתי אותם שרועים על החול ולא מתלוננים על דבר, ישנים במיטות קומתיים מברזל, חשופים לרוח ולגשם ומתקלחים בתוך מכולות צפופות. לא היה שם "קרבי" כשם שהייתה הקרבה לאחר, לא היה שם חיפוש אחר "שירות משמעותי" כי אם להיות משמעותיים באשר הם. בהווה שבו כולם מדברים על 8200 ורוצים סייבר, זכות גדולה נפלה בחלקי להיות יחד עם הצעירים של העתיד, האנשים הכי טובים שיבנו את המדינה. לכל ילדי האלוהים יש כנפיים.
