הפערים בחברה הישראלית היו גם קודם, הקורונה רק מרחיבה אותם. למרות שכולנו באותה סירה, עם אותן התמודדויות, מול אותו הנגיף, מצבם של אנשים עם מוגבלויות ביחס לכלל הציבור הוחמר משמעותית. הסגר והבידוד השפיעו ומשפיעים עליהם יותר, שגרת יומם – החשובה פי כמה – נפגמה ובכל הנוגע לאלו שהיו חלק משוק העבודה, יותר הוצאו לחל"ת, יותר פוטרו, יותר לא זכאים לדמי אבטלה ולרבים יותר יש קושי במציאת עבודה. איך הגענו למצב כזה, ומה צריך להיות יחס החברה לאנשים עם מוגבלויות שבתוכה?
במובן רחב, החברה שלנו כולה מוגבלת, נכה, זקוקה לטיפול מיוחד. המחלה הכלל-חברתית היא אגואיזם מופרז, שגורם לאנשים לחשוב רק על עצמם. הנכות הרגשית מתבטאת בכך שהאדם בן זמננו לא מסוגל להתקיים בשיתופיות מסוימת, תוך תמיכה וערבות הדדית עם כולם. אם נמשיך כמו עכשיו ונחשוב "יהיה בסדר" – בפנינו אסון גדול.
אנו אמורים להפיק לקחים
אנחנו מתקיימים בתוך הטבע, שמתפקד כמערכת אחת גלובלית ואינטגרלית. בדומם, בצומח ובחי, האבולוציה מתקדמת על ידי חיבור משלים בין ניגודים. לאדם, הותיר הטבע מקום להבין בעצמו, איך אמורים להיראות קשרים נכונים בין אנשים. בשיא התפתחותנו, כשנהיה חכמים, החברה שלנו תתפקד כמו גוף אחד עם איברים שונים, אבל בינתיים, העולם שבו אנחנו חיים נעשה מקושר כל כך, אבל אנשים מרגישים מאוד רחוקים. זרים ומנוכרים. מתוך המכות הגלובליות שנותן לנו הטבע, אנו אמורים להפיק לקחים.
משבר הקורונה מוציא החוצה את שהיה חבוי. אם קודם הייתה אפשרות לכסות איכשהו את הליקויים שביחסים בין אנשים, עכשיו זה ייגמר. עוד ועוד אנשים יהפכו להיות חסרי אמצעים, ירגישו דחויים ועזובים, כאובים ונטושים. במצב כזה עלול להתלקח מאבק כוחני ואפילו מלחמת אזרחים. השנה שמתחילה מעוררת חרדה, בעיקר מפני שבשטח רואים שכל אחד מושך לאינטרס שלו, ויהי מה. ועם העקשנות הישראלית, אנחנו עלולים להידרדר למקומות קיצוניים, כפי שקרה בשני החורבנות הקודמים.
במשך שנות הגלות, היהודים נודעו בערבות ההדדית שבין כל הפרטים בחברה. העשירים תרמו ביד רחבה, והכסף לא התפזר כמו היום מי יודע לאן, אלא הגיע למי שבאמת נזקק לו. לא במקרה ברא הטבע אנשים עם מוגבלויות, יש להם יש תפקיד מיוחד בחברה. החוסר המובנה שלהם מאפשר למי שיש לו להשלים את מחסורם, ובכך לתקן את עצמו כאדם. בדרך זו החברה כולה נבנית בצורה הדדית, משלימה ובריאה. "ואהבת לרעך כמוך", במלוא מובן המילה, מחייב אותנו לדאוג לצורכי הזולת קודם מילוי צרכי עצמנו. ואדם מוגבל שלא מסוגל לכלכל את עצמו, זכאי לתמיכת החברה לפני כולם.
הפריון והתפוקה רק עלו
אין ספק שהחברה שלנו התקדמה בשנים האחרונות לעבר מציאות חדשה עבור אנשים עם צרכים מיוחדים, אבל יש עוד מרחק רב ללכת. בשנת 2008 הקמתי את "אקולוגיה לקהילה מוגנת", חברה למחזור פסולת אלקטרונית וחידוש מחשבים ניידים ונייחים, בגליל. מאז, העסקתי מאות אנשים עם מוגבלויות נפשיות, פיזיות, חושיות וקוגניטיביות, ברמות תפקוד שונות, בתנאים סוציאליים מלאים וביחסי עובד-מעביד.
כי הם לא שקופים, הם שווים. זכיתי לשלם להם משכורות בגובה של יותר מ-23 מיליון שקלים והצלחנו, יחד, להמשיך את פעילות המפעל כמעט כרגיל בימי הקורונה. הם הוגדרו חיוניים, אולי לראשונה בחייהם, ומה תדעו? הפריון והתפוקה רק עלו. אולם המשימה שלי לא הושגה במלואה. אני במשימה לאומית ליצירת גשר יציב ותמידי בינינו ל"בינם". זה צו השעה, זו רוח התקופה. כולנו בסירה אחת, הגיע הזמן שנרים אחד את השני מעל פני המים.
הכותב, דני קוגן, הוא מייסד ובעלים של תאגיד אקומיוניטי ו"אקולוגיה לקהילה מוגנת", ואב לבן עם מוגבלות.