בשיתוף אסם-נסטלה
בבוקר השביעי באוקטובר, לפני שנה, מצאה את עצמה עדן שנצר (42), העובדת הסוציאלית של אסם-נסטלה, בסיטואציה שקשה לדמיין גם אחרי 20 שנה במקצוע. "מחבלים נכנסו לי לתוך הבית – כתבה לי אחת מהעובדות של החברה בדרום", היא נזכרת. "במשך שעות העובדת הייתה נצורה בבית שלה, בסכנת חיים ממשית. לא היה לה מרחב מוגן, והיא הייתה לבד עם שני הילדים הקטנים שלה, שמרעישים ומדברים ומתנהגים - כמו ילדים".
העובדת הסוציאלית של החברה, אם לשלושה בעצמה, ניסתה להחזיק לה את היד מרחוק וליוותה אותה בזמן שקיבלה את ההחלטה שהצילה את חייהם. "האם רצה למטבח כדי לקחת משהו למקרה שיהיו רעבים – וראתה את המחבלים מהחלון. עם הרבה כוח ותושייה, היא הזיזה ארון כדי לסגור את דלת הבית, והסתירה את הילדים בנישה", משחזרת עדן, "ואז שמעה שהמחבלים מנסים לפרוץ את הדלת. הם ניסו להגיע מהגג. כנראה שלא רצו להתעכב, ועברו לבית הבא".
באסם-נסטלה מינו עובדת סוציאלית לפני כשלוש שנים כדי לדאוג לרווחת העובד בשגרה, אבל אף אחד שם לא תיאר כיצד התפקיד של שנצר ישתנה בשבת אחת שחורה. בשעות הראשונות של ה-7 באוקטובר היא הפעילה חמ"ל, בו גייסה את מה שהמשפחות היו זקוקות לו. במקביל, הופעל קו חם שטיפל בפניות בנושאי ציוד, בקשות למזון, ביגוד, התמודדות עם פחד וחרדה ובמקביל הופנו עובדים לקו לתמיכה רגשית. "הבנו שאנחנו חייבים לפעול מיד כדי לתת מענה לצרכים הכי בסיסיים", נזכרת שנצר. "חבילות מזון וציוד לתינוקות, בגדים...ליווינו את העובדים גם בהלוויות, בימי השבעה, באזכרות. פשוט להיות שם".
בעודה מתפעלת את החמ"ל, העובדת הסוציאלית בעצמה התמודדה עם אובדן: בת דודתה ששירתה כתצפיתנית בבסיס נחל עוז - נרצחה. "הבנתי שזו התמודדות שלוקחת זמן", היא אומרת במבט לאחור. "צריך לתת מקום לכאב, להיות בתוכו - ואז לנסות להרים את עצמנו ולאסוף אלומות קטנות של אור".
מה שהניע את עדן ואנשי החברה לפעולה, גם בתוך הכאב, היתה בעיקר ההבנה שהעובדים זקוקים לעזרה מיידית. "כבר בשעות הראשונות הבנו שאנחנו צריכים לפעול. יצרנו קשר עם יותר מ־1,000 עובדים בדרום ובצפון. חלקם היו נצורים בבתים ונאלצו לשמור על שקט, אז התחלנו לתקשר איתם בהודעות ולא בטלפונים. דאגנו לביטחונם ולשלומם ועזרנו בפינוי בתיאום עם הרשויות. חברות המשלוחים לא הסכימו להגיע עם הציוד שסיפקנו למקומות האלה, אז נעזרנו באנשים שלנו כדי להגיע לאותם עובדים שהיו במצוקה".
"התנהל קרב יריות. הוא הציל את הילדים"
הסיפורים הכואבים של העובדים באסם-נסטלה מה-7 באוקטובר הם מעין מיקרוקוסמוס למה שעבר על תושבי הדרום באותה שבת איומה: החלטות חורצות גורל ברגע האחרון, חילוצים תחת אש והרנדומליות המייסרת של הטרור. שנצר מספרת את הסיפורים בעדינות, מודעת לרגישות העצומה שנדרשת וגם שנה אחריה מלווה את העובדים שעוד חיים אותם.
"אחד העובדים שלנו גר בסמוך למפעל של אסם-נסטלה בשדרות. באותה שבת המשפחה המורחבת ישבה שבעה על האם שהלכה לעולמה", היא מספרת, "הבן שלו התחיל להבין מה קורה, שמע קולות ירי, והחליט להכניס את המשפחה למכונית ולצאת לנסיעה לכיוון המושב של אביו. תוך כדי הנסיעה מתנהל קרב יריות - בזמן שהילדים הקטנים במכונית. הם הצליחו להיכנס בשערי המושב, בזמן שהמקום שורץ במחבלים ולהגיע אל הבית".
בינתיים, בבית הוריו של אותו עובד, נכחו בני המשפחה שהגיעו לשבעה. "לאחר מספר רגעים נשמעו יריות. לצערנו אחיו של העובד נרצח בפתח בית ההורים והאחיות החליטו להסתתר בממ"ד ולהשאיר את הדלת פתוחה מחשש שרעש הסגירה יסגיר את מיקומן. המחבלים חלפו על פני הממ"ד, ראו שהדלת פתוחה, חשבו שאין אף אחד והלכו. אי אפשר בכלל להבין את זה".
העובד עצמו נפגש עם בנו והחליט לחלץ את משפחתו מהתופת, במעשה גבורה יצא לנסיעה דרך השדות כשברקע יריות. הוא ומשפחתו הגרעינית ניצלו במעשה של גבורה. לצד הכאב על האובדן - המשפחה זכתה בחיים.
לצד הסיפורים האישיים, אנשי אסם-נסטלה מתמודדים גם עם אובדן של מנהל אהוב שעבד במפעל בשדרות. "הוא התגורר באחד היישובים בעוטף עזה וב-7 באוקטובר היה בביתו עם אשתו והילדה הקטנה", מספרת עדן. "המחבלים עברו בית אחר בית בשכונה שלו ורצחו את כל מי שגר שם. בתושייה רבה הם הסתירו את הילדה הקטנה והצילו את חייה. היה לא פשוט למשפחה, לחברים לעבודה, לנו כארגון, זו טרגדיה. אנחנו משתדלים להיות שם בשביל המשפחה ולהנציח אותו".
"היחד נותן לנו כוח להתמודד"
ארבעה ימים אחרי המתקפה, פתחו באסם-נסטלה את המפעל בשדרות והחלו בקיום סדנאות חוסן בשיתוף הרשויות המקומיות. אל הסדנאות הגיעו צוותי מטפלים, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים קליניים שהעניקו לעובדים כלים להתמודדות עם חרדה. נערכו גם סדנאות לכלים להורים שילדיהם עומדים בפני גיוס, הורים לילדים קטנים וגם משפחות של משרתי ומשרתות מילואים.
עדן שנצר, עובדת סוציאלית של אסם נסטלה. "אוספת אלומות אור"אסם-נסטלה"עצם המפגש והביחד הוא מחזק", מסבירה העובדת הסוציאלית את המחשבה מאחורי המהלך. "רובם ככולם של העובדים חזרו מהר לעבודה. כשדיברנו על זה, הם אמרו שזו שפיות בשבילם. זה מאפשר להם לברוח מהמחשבות, מהרגשות שעולים. החיוך של החברים, ההפסקה המשותפת, הביחד הזה - זה נותן כוח וזה מה שצריך כדי להתמודד".
שנה אחרי עדן מרגישה כי כולם בחברה אחרים. "את מביטה על אנשים בעיניים ורואה את הכאב", היא אומרת. "האירוע הזה חשף אותנו לדברים קיצוניים. כולנו גילינו מחדש את עצמנו, את החברים שלנו, ואת הארגון שלנו. ההתמודדות לא הסתיימה בשבילנו ב-7 באוקטובר והתפקיד שלי הוא להיות בשביל מי שצריך ולעזור למצוא ולהחזיק את התקווה".
