אחד הזיכרונות הראשונים בחייו של נאור פירון הוא מהרגע שבו הוא הצליח לתפוס את בקבוק החלב בעזרת רגליו, ולהביא אותו עד לפיו. הוא היה אז רק בן שלוש, אבל כמי שנולד עם נכות קשה - ידיים עליונות קצרות ורגליים לא מתפקדות - כבר מגיל צעיר מאוד, הוא למד להתמודד בדרכים יצירתיות עם האתגרים שניצבו בפניו.
"אנשים נגנבים מהפעולות שאני מבצע עם הרגליים, אבל זה משהו שלימדו אותי לעשות מגיל אפס בערך", הוא נזכר. "ההורים שלי הכירו בחור בשם יואב עם מגבלה בידיים, שפעם בשבוע היה מגיע אלינו הביתה ומלמד אותי איך להשתמש ברגליים שלי בתור ידיים. הוא זה שלימד אותי לאחוז בבקבוק כשהייתי פעוט, מה שאִפשר לי לאכול ולשתות לבד מבלי להזדקק כל הזמן לעזרה מאחרים".
היצירתיות והנחישות של נאור ממשיכות ללוות אותו גם כיום, קצת יותר מ-22 שנים אחרי. "לפני שנתיים למדתי איך ללבוש מכנסיים לבד בעזרת הרגליים", הוא מספר בגאווה. "ניסיתי כל מיני דרכים עד שמצאתי שיטה שעובדת".
איזו שיטה?
"אני פורש את המכנסיים על הרצפה, מכניס רגל אחת פנימה ואז את הרגל השנייה, ולאט-לאט מרים את המכנסיים למעלה ואז נשען על הקיר, כי בצורה הזאת אני מצליח להגיע עם הרגל גבוה יותר, ומרים את המכנסיים עד מעל המותן. את כל זה אני עושה רק בעזרת הרגליים.
"התאמנתי לא מעט עד שמצאתי את השיטה שעובדת לי, ואני חייב להודות שלא מדובר בפעולה קלה, ולכן לרוב אני נעזר במטפל שלי או במשפחה כשאני מתלבש, אבל היה לי חשוב לפתח לעצמי דרך עצמאית להתלבש".
הצעיר הנחוש לא נרתע גם מאתגרים ספורטיביים, מורכבים ככל שיהיו: "יום אחד החלטתי שאני רוצה לקלוע כדור לסל עם הרגליים. אחרי 43 ניסיונות, בניסיון ה-44 הצלחתי לקלוע!", הוא מתאר בהתרגשות. "התחושה אחרי זה הייתה מדהימה, כי בעצם בעזרת כוח הרצון ניצחתי את המגבלות שעימן נולדתי".
בנוסף לכדורסל הוא גם מתאמן בג'יו ג'יטסו, ונלחם בקרבות מול מתאמנים ללא מוגבלויות. "אני משתמש בעיקר ברגליים כדי לעשות כל מיני חניקות ופעולות נוספות", הוא מספר, "יש מקרים שבהם אני משתמש גם בידיים, אבל יש פעולות שאני מצליח לעשות רק בעזרת הרגליים - למשל, לשחק "סוניק" באקס-בוקס. אני לא אצליח לתפוס את השלט עם הידיים, אבל עם הרגליים אני מנצח את אח שלי בקלות".
קולע לסל ומתאמן בג'יו ג'יטסו. נאור מוכיח שהכול אפשרי
כשהיה בן שנה, הוריו רשמו אותו לשיעורי הידרותרפיה שיקומיים ב"בית איזי שפירא" - ארגון הפועל למען קידום איכות חייהם וזכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ובני משפחותיהם - ונאור הפך לשחיין מצטיין ואף השתתף בתחרויות שחייה שהפעיל הארגון.
"ההורים שלי היו משוכנעים שאהיה שחיין, ואמא אפילו חשבה שאגיע לתחרות הפאראלימפית של אולימפיאדת 24'", הוא נזכר, "אבל מה שבאמת עניין ומשך אותי זה להיות שחקן בטלוויזיה. עכשיו אני מתכנן לחזור לשחות. ההרגשה בתוך המים היא מדהימה, וגורמת לי להרגיש אחרת עם הגוף שלי. פתאום הכול זורם, ויש פעולות שבחוץ אני לא מצליח לעשות ופתאום במים אני מצליח".
יש פעולות שעדיין לא הצלחת להתגבר עליהן?
"רישיון נהיגה. ניסיתי להתחיל ללמוד עם ג'ויסטיק שמחזיקים ביד, והבנתי שזה פחות מתאים לי - והפסקתי את השיעורים. עכשיו אני מנסה לבדוק אפשרויות נהיגה בדרכים אחרות, ומנסה לקבל אישור לאפשרות של נהיגה עם ג'ויסטיק ברגל במקום ביד, בדיוק כפי שאני נוהג בכיסא שלי. הלוואי ואצליח לקבל את האישור לזה".
"צריך לראות יותר אנשים עם מוגבלויות על המסך"
הוא גדל במשפחה תומכת שדחפה אותו להשתלב בחברה הרגילה, וכמעט בכל המסגרות שבהן התחנך - הוא מצא עצמו כיחיד שמתמודד עם מוגבלות פיזית הנראית לעין. "ההורים שלי האמינו שלא צריך לעשות הפרדה", הוא מספר. "למדתי בבתי ספר רגילים עם סייעת משלבת. אם לא זה, יכול להיות שלא הייתי מתגייס לצה"ל, לא הייתי משתתף בתחרויות שחייה ולא הייתי חולם אפילו לנסות להיות שחקן".
אין ספק שאצלך מדובר בסיפור הצלחה, אבל בלתי אפשרי להתעלם מכך שהחברה, במיוחד ילדים צעירים, עלולים להיות מאוד ביקורתיים כלפי מי שנראה אחרת מהם - וזאת חוויה שעלולה לצלק את הנפש. אתה לא חווית את זה בילדותך?
"כשאתה נולד עם המוגבלות, וזו הדרך היחידה שבה אתה והסביבה שלך מכירים אותך, אז זה לא מוזר - לא להם, ובטח שלא לי. נכון שילדים בני ארבע-חמש שנתקלים בי בפעם הראשונה לרוב מסתכלים עליי במבט מופתע, וברור לי שהמראה שלי נראה להם מאוד מוזר".
זכור לך מקרה כזה?
"יש לי חבר קרוב מאוד של שנים, שאחיו הצעיר מכיר אותי מאז שהוא נולד. באחת מהפעמים כשהיינו בחוץ יחד עם אחיו, שהיה אז בן שמונה או עשר, עברו לידינו כמה ילדים שלא הכרנו, ואחד מהם הסתכל עליי והתחיל לומר דברים לחברים שלו, שהסתכלו עליי גם וצחקו. באותה שנייה האח של החבר ניגש אליהם, והתחיל לצעוק עליהם שיפסיקו לדבר עליי לא יפה. הסיפור הזה מוכיח שכשגדלים עם אנשים עם מוגבלויות מבינים טוב יותר, ומגיל צעיר יותר, את החשיבות של היחס מצד הסביבה למי שנראה או מתנהג אחרת ממה שנחשב 'רגיל'".
יש מקרים שבהם אתה מרגיש את הביקורתיות הזו גם מצד מבוגרים?
"לפעמים כן, ולרוב זה לא נובע מתוך רוע דווקא אלא מתוך רצון לעזור, אבל יש פעמים שזה טו מאצ'. אני יודע מתי לבקש עזרה, וכשאני מרגיש שאני זקוק לה אני מבקש אותה, אבל יש אנשים זרים ברחוב שאולי מניחים שאני לא יודע או לא יכול לבקש עזרה - והם מתנדבים לעזור לי, למרות שאני מסוגל להסתדר לבד. הם נחמדים מאוד והכוונה שלהם היא טובה, אבל הייתי מעדיף שהם ישאלו קודם אם אני זקוק לעזרתם - ולא יניחו שאני צריך אותה, ויעזרו לי בלי לשאול.
"יש גם את אלו שאומרים לי, 'תהיה בריא'. מה זה תהיה בריא? מה הקשר? זאת מגבלה שנולדתי איתה. אני לא חולה. אני מאמין שאם היו מדברים עם ילדים בבית הספר על נכויות ומסבירים להם על נגישות, ההסתכלות שלהם על אנשים עם מוגבלויות הייתה שונה לגמרי", הוא אומר. "לפני הגיוס הייתי מעביר הדרכות בבתי ספר יחד עם עמותת 'שמחה לילד', דרך פרויקט שנקרא 'המרוץ לשוויון'. כל המדריכים בפרויקט התמודדו עם מגבלה מסוג מסוים - אחד נכה בכיסא גלגלים, ואחר מתמודד עם מגבלה נשימתית שלא נראית לעין, אבל היא בהחלט מגבילה ודורשת התאמות מיוחדות".
"להתגייס? זו לא הייתה שאלה בכלל"
החלום שלו, כאמור, הוא להיות שחקן קולנוע וטלוויזיה. עד גיוסו לצה"ל הוא היה בנוער הקאמרי במשך שנתיים, ובין היתר שיחק בהצגה "אילוף הסוררת".
מתי החלום להיות שחקן התעורר בך?
"מהילדות. מתישהו כשהייתי בבית ספר יסודי נרשמתי לחוג משחק במתנ"ס ליד הבית - והתאהבתי בתחום. כמה שנים אחר כך הצטרפתי לסטודיו של גל אמיתי, שם כבר למדתי משחק בצורה רצינית יותר. משם הגעתי לנוער של הקאמרי, וקצת לפני שהתגייסתי הספקתי לעבור קורס של כמה חודשים בסטודיו למשחק של טל לוין".
אתה מרגיש שנותנים את המקום הראוי על הבמה לשחקנים עם מוגבלויות?
"לא, וזה משהו שחייב להשתנות ובהקדם. מעציב אותי במיוחד שמלהקים אנשים ללא מוגבלויות לתפקידים של אנשים עם מוגבלויות. לא מזמן צפיתי בסרט שהדמות הראשית בו היא עם ניוון שרירים, ושיחק אותו שחקן ללא ניוון שרירים כלל. אני גם מקווה שמתישהו יבינו ששחקן נכה יכול לשחק גם דמות ראשית ולא רק את הנבל, כמו שנוהגים לעשות הרבה פעמים.
"אגב, גם בטלוויזיה אין מספיק מגישים שלא תואמים לטייפ-קאסט המוכר וה'נורמלי'. כל עוד לא יתחילו להתייחס לאנשים עם מוגבלות כחלק מהחבר, אי-אפשר יהיה לנרמל את המוגבלות, וימשיכו להתייחס אלינו כעוף מוזר".
את קריירת המשחק המתהווה שלו הוא הותיר בינתיים בהולד לטובת גיוסו לצבא. אחרי השחרור, כך הוא מבטיח, הוא יחזור למסלול ויחפש סוכנות שתאמץ אותו לחיקה.
למה בעצם התעקשת להתגייס לצבא? הרי יכולת להשתמש בפטור שקיבלת ולהמשיך בקריירת המשחק.
"החינוך שקיבלתי בבית הוא כזה שבו כולם מתגייסים לצבא. מגיל צעיר ההורים שלי הבהירו את החשיבות של הצבא ושל התרומה למדינה. אנחנו שישה אחים, כולם התגייסו, אז היה לי ברור שגם אני אתגייס. יש לי מה לתרום, אז למה שלא אעשה את זה?"
הפטריוטיות הישראלית, כך מסתבר, עוברת במשפחת פירון בירושה. אביו של נאור, הרב שי פירון, עבד כמחנך במשך שנים רבות עד שב-2013 החל לכהן כחבר כנסת מטעם מפלגת "יש עתיד", וכשר החינוך בממשלת ישראל ה-33 מטעמה. כשבן הזקונים שלו התגייס, האב הגאה פרסם ברשת X ציוץ מרגש עם תמונה של נאור במדי צה"ל.
לשאלה אם הוא הובך מהחשיפה עונה נאור בכנות המאפיינת אותו: "בהתחלה קצת חששתי שאנשים יצביעו עליי ברחוב ויגידו, 'היי, זה הבן של הפוליטיקאי הזה', או 'הנה זה שהתגייס עכשיו', אבל די מהר הבנתי שבעצם אין בזה שום דבר רע, ואפילו להיפך - החשיפה הזאת יכולה להעלות את המודעות לגיוס של אנשים עם מוגבלות. הם יכולים להסתכל על התמונה שלי במדים, ולהבין שאם אני יכול להתגייס - כל אחד יכול, ואני מקווה שזה חיזק צעירים נוספים עם מוגבלות שמתלבטים אם להתגייס או להשתמש בפטור שהמדינה מעניקה להם באופן אוטומטי".
צה"ל קלט אותו לשורותיו בשמחה, ועם זאת, בתחילת השירות הוא נאבק כדי להגיע לתפקיד משמעותי. בסופו של דבר, גם בקרב הזה הוא ניצח - וכיום הוא משמש כסמב"צ בפיקוד העורף, ומגיע מדי בוקר לבסיס יחד עם המטפל שלו, שקיבל אישור כניסה מיוחד ומלווה אותו לאורך כל היום.
אתה מרגיש לפעמים שהייעוד שלך הוא ללמד את החברה הישראלית איך לקבל את השונה?
"אפשר לומר שכן. אני מקווה שהחשיפה שלי תביא להבנה כמה חשוב להכיר באנשים עם מוגבלות, ותגרום לחברה להבין שהם לא צריכים להסתגר בבית, אלא ללמוד באוניברסיטה, להתגייס, לעבוד, לעשות ספורט ולבלות בברים ובפסטיבלים כמו כל אדם אחר. בסופו של דבר כל אחד מאיתנו הוא אחר ואף אחד לא דומה לשני, מה גם שלכל אדם יש איזושהי מגבלה שאיתה הוא מתמודד, גם אם היא לא נגלית לעין".
"בהתחלה קצת חששתי שאנשים יצביעו עליי ברחוב ויגידו, 'היי, זה הבן של הפוליטיקאי הזה', או 'הנה זה שהתגייס עכשיו', אבל די מהר הבנתי שבעצם אין בזה שום דבר רע, ואפילו להיפך; הם יכולים להסתכל על התמונה שלי במדים, ולהבין שאם אני יכול להתגייס - כל אחד יכול"
המלחמה הובילה לזה שחלק מהאנשים שלא התמודדו עם מוגבלות קודם הפכו לנכים, למשל לוחמים שנפצעו ונאלצו לקטוע להם את הרגל או היד. לדעתך תהיה לזה השפעה על האופן שבו החברה הישראלית מתייחסת למוגבלויות?
"יש לי תחושה שבתקופה הקרובה הולך להיות שינוי עצום באופן שבו הישראלים תופסים נכויות - פיזיות ונפשיות. אני מקווה שכתוצאה מכך גם הנגישות במרחב הציבורי תשתפר. בהרבה מהמדינות המערביות שבהן ביקרתי, הנגישות היא ברמה הרבה יותר גבוהה ממה שקורה אצלנו, אבל אולי עכשיו, כשכל כך הרבה אנשים הפכו לנכים, משהו ישתנה סוף-סוף. הכי חשוב לא להסתגר בבית.
"צריך להגיד את מה שיש על הלב, גם כשמדובר בביקורת על כך שאין מספיק נגישות במדינה. אם נסתגר בבית, מי ישים לב שאין מספיק מעברים לכיסאות גלגלים, למשל?"
מהי העצה שלך לחבר'ה שנפצעו, וכעת נאלצים להתמודד עם מגבלה שלא הכירו קודם?
"שלא יפסיקו לרגע לסמוך על יכולת הלמידה שלהם, ויזכרו שהם יכולים ללמד את עצמם שיטות חדשות איך להתגבר על מכשולים ולבצע פעולות בעצמם, כמו שאני לימדתי את עצמי ללבוש מכנסיים או לקלוע לסל. הם מכירים את הגוף שלהם יותר טוב מכל אחד אחר, ולכן הם גם יודעים טוב יותר מכל אחד אחר איך לעזור לעצמם.
"אני לא בטוח שהם קולטים את זה עדיין, אבל הם תרמו פעמיים - גם בלחימה ובהגנה שלהם על המדינה, וגם בתרומה שלהם להסברה לנגישות בעצם הפציעה שלהם. אני מאמין שבשנתיים הקרובות נראה שינוי ניכר בנגישות וביכולת ההכלה של הישראלים למוגבלויות במרחב הציבורי".
ועד שהשינוי המיוחל יקרה, הוא ממשיך לעשות כל שביכולתו כדי לחשוף את החברה לשונות -ובמקביל, ממשיך להתעלם מהמבטים ברחוב. "עד סוף חיי אמשיך לשים לב למבטים של אנשים זרים, ילדים ומבוגרים", הוא אומר בחצי חיוך, "אבל ככל שאני מתבגר היחס שלי כלפי זה משתפר, ואני ממשיך לעבוד על עצמי בהקשר הזה. כנראה שגם בגיל 80 אמשיך לנסות לשפר את יכולת ההתעלמות שלי".
