בוקר אחד גם היא נכנסה לסטטיסטיקה. לאחר שירות צבאי בן 26 שנים החליטה קרן הלפרין (49) מכפר סבא, לפרוש מתפקידה בצה"ל ולצאת לטיול מסביב לעולם. אז, בעודה חולמת על אוסטרליה הרחוקה, גילתה שהיא חולה בסרטן השד, ומאז השתנו חייה. "מי שמכיר את העולם של אנשי הקבע יודע שהם מייחלים ליום של הפרישה", מגוללת הלפרין את סיפורה. "כך גם אני הייתי, וכבר ראיתי מול העיניים את הפרישה באופק. תכננתי טיול סביב העולם וכמה שיותר דברים שלא הספקתי לעשות כל השנים האלה". אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. במסגרת בדיקות שגרתיות שעשתה לקראת הטיול הגדול היא אובחנה בסרטן השד. מהר מאוד הטיול הפך ללא רלוונטי.
"בחופשת הפרישה היה לי זמן לעצמי ואמרתי 'אוקי, נלך לעשות כל מיני בדיקות שלא היה לי זמן אליהן עד עכשיו'. הלכתי לגינקולוגית שאמרה שהיא רואה שהרבה זמן לא נבדקתי אצל כירורג שד ושבדלת ליד יושבת כירורגית, והיא מקסימה, ו'פשוט תצאי מפה ותכנסי לשם ותקבעי תור'. זה מה שעשיתי. על אוטומט. יצאתי וקבעתי תור. אחר כך חזרתי אליה ואמרתי לה שהאמירה שלה, שהיא הכי שגרתית ושהיא אומרת לכל אישה, הצילה לי את החיים".
"רציתי לטוס לאוסטרליה ולהתחיל משם", היא משחזרת. "נשארתי בקבע מיד אחרי השירות בחובה, ולא היה לי טיול אחרי צבא. זה היה מתבקש, וזה מה שראיתי מול העיניים. אממה, בסוף הדברים קורים אחרת, וחליתי. באותו רגע הבנתי שאני נמצאת בסטטיסטיקה. לא עיכלתי. אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות וזו בטח מישהי אחרת. זו בטח טעות. גם אחרי שלקחו לי דגימה, הייתי בטוחה שאני תמיד בחלק הבטוח של הסטטיסטיקה. לאט לאט יורד האסימון ואיכשהו מעכלים ומבינים. התחוור לי שאי אפשר לברוח מזה".
"אני בחורה אינטליגנטית, אני אחראית, אני דאגנית ודואגת להספיק כל דבר, אז איך יכול להיות שלא הלכתי לעשות בדיקה בצורה מסודרת?!" הלקתה את עצמה תחילה. "באותו רגע התחשק לי לקחת רמקול ולצעוק לכל הנשים בעולם – לכו להיבדק, וזה מה שעשיתי".
"יכול להיות שזו דרך התמודדות"
"בשבוע הראשון פשוט התקשרתי לכל מיני נשים שנמצאות לי בספר הטלפונים. באיזשהו שלב הבנתי שזה פסיכי – נפלתי עליהן והן לא הבינו מה אני רוצה מהן. אפשר להבין, אני הייתי בצד הזה גם, וכשנמצאים בצד הזה זה נראה שזה לא שלך. זה לא מדבר אלייך".
"יכול להיות שזו הייתה דרך להתמודדות", מודה הלפרין, "כי אני איכשהו תמיד מוצאת את עצמי עם הרבה יותר חמלה ואמפתיה לאחרים, ואצלי, איכשהו, אני יודעת שהדברים יסתדרו מעצמם. הילדים כל הזמן אמרו לי – 'תעזבי אותנו ותטפלי בעצמך'". כך, לבקשת ילדיה ובדיוק כמו במבצע צבאי, תפסה רס"ן הלפרין מחדש את הפיקוד, ויישמה שנים של שירות כקצינה. "יש לי חברה שאומרת לי תמיד שאני פרקטית, וזה כנראה נכון. לקחתי את זה כמשימה ופרטתי את זה לתוכנית פעולה. כל מה שצריך לעשות דפק – טיק טיק, טיק טיק. כולל בני המשפחה שהיו בתוך העסק הזה".
"הכי קשה היה לי להגיד לילדים, ועשיתי את כל הטעויות האפשריות, אבל הבנתי שזה חשוב ושאני צריכה להגיד להם. לא רציתי שזה יגיע ממקום אחר", היא מסבירה. "הרגשתי על עצמי וידעתי שאני לא מתנהגת כרגיל. ידעתי שאני צריכה לחשוף את זה ולא ידעתי איך. באותו רגע פעלתי מהאינטואיציה, אבל בדיעבד אני מבינה שיש כל מיני דרכים לעשות את זה".
"זו מערבולת. בדיקה ועוד בדיקה. רוצים להבין אם זה גנטי או לא אז מתחילים לעשות בדיקות. גם אם לא בא לי לערב משפחה, מערבים משפחה, כי צריכים לתשאל ולהבין אם זה גנטי. ולעשות בדיקות. ובירוקרטיות. כן מקבלים אישורים, לא מקבלים אישורים. לרדוף אחרי קופת חולים ואחרי הצוות הרפואי. עבודה במשרה מלאה. כל החופשה שלי התהפכה. הייתי בבית חולים ובבדיקות יותר ממה שהייתי כל חיי. כל השירות לא הוצאתי גימלים ופתאום הייתי ב'ר"מ2' כמה חודשים".
"כל שבועיים אני מחכה למפגש עם 'השדות' ועם קרן וענת שהן באמת התמיכה שלי. זה בית של אהבה". אסתי אפרתי, מנשות הקהילה.
"הסיוט של החיים שלי"
אבל דווקא במקום שבו רוב החולות לוקחות צעד אחורה ועסוקות בקבלה, בהחלמה ובליקוק הפצעים, החליטה הלפרין שהיא אוחזת במושכות חייה ומסרבת לעזוב. כך, מצאה גם את דרך ההתמודדות שלה, באמצעות העזרה לאחר. "אני מרגישה שחזרתי לעולם מישהי אחרת, חד-משמעית. בהרבה דברים אני מנסה לשכנע את עצמי שחזרתי יותר טובה, כי אני טיפוס כזה אופטימי שחייב לראות את הטוב בכול דבר, אבל זה חד-משמעית אחרת. הקצב שונה. תפיסת החיים שונה. הדרמטיות שונה – עכשיו אני לוקחת את הדברים אחרת, בפרופורציות", היא מחייכת בנחת.
"כשהערפל התפוגג חשבתי כל הזמן איך אני יכולה להחזיר טוב לעולם ולתת מעצמי, למרות מצבי. תודות לגילוי המוקדם אני עדיין נוכחת, קיימת ומשמעותית ולכן התחלתי להפיץ את הבשורה שגילוי מוקדם מציל חיים". הלפרין החלה להיפגש עם מחלימות נוספות, שעברו דברים דומים, וכך, אט-אט, החלה נרקמת לה באופן טבעי קהילת המחלימות. ב-2018 הכירה הלפרין גם את ענת שוקרון, מחלימה נוספת מסרטן השד, ויחד החליטו למסד את הקהילה, שלימים תקבל את השם "השֶׁדוֹת". "הקונוטציה היא חיובית – של חוזק ושל עוצמה", היא מסבירה.
"הסיפור הזה שלי, הוא הסיפור של כל חברותיי", מכריזה ענת שוקרון (45). "אני החלמתי מהסרטן. עברו שבע שנים ואני כאן – אני נוכחת ואני קיימת. קצת שבורה, קצת עקומה, קצת עייפה וכאובה ונפוחה, עם שרשרת של בעיות, אבל חיה ונושמת, ובעשייה, והכי חשוב – אני זוכה לראות את רואי שלי גדל".
גם את שוקרון תפסה המחלה באמצע החיים. בגיל 37 כשהייתה בשיא כוחה - מעצבת פנים עסוקה, והיא ובן זוגה ניסו להיכנס להריון. "לא היה לי מושג שכל עולמי עומד להתהפך ולהשתנות", היא משחזרת. "אני שוכבת במיטה ומגרד לי בשד. אותו גירוד מעצבן ומציק שמלווה אותי כבר כמה שבועות, רק שהפעם אני מרגישה משהו. משהו השתנה. אני ממששת ואומרת לעצמי שזה סתם נדמה לי. שאין שם כלום. במשך חודש אני ממשיכה לגרד ולמשש ולהתעלם. אולי זה ייעלם מעצמו. אבל משהו גורם לי להרים את הטלפון ולהזמין תור".
"עובר שבוע ואני בממוגרפיה – עומדת עם השד בתוך המכונה וחושבת לעצמי 'איך לעזאזל הגעתי לפה?!' לאחר כמה ימים מגיעה התוצאה ואיתה הנורא מכול – יש לך גוש בשד. סרטן. באותו הרגע הקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים. כל העולם מתהפך ואני מרגישה שאני בתוך חלום בלהות. הסיוט של החיים שלי".
"מאותו הרגע, כמו סרט נע, אני מתחילה בהתרוצצויות ובמרוץ נגד הזמן. ביופסיה, עשרות בדיקות, המתנות מורטות עצבים, בכי, ניתוח, עוד בדיקות, עוד בכי, עוד המתנות, ועצבים וכימותרפיה, תופעות לוואי קשות, חרדות, פחדים, לילות ללא שינה, הקרנות, כוויות, כאבים, עוד בכי, מערכת עיכול שקרסה, פיברומיאלגיה ותהום שנפערת. את נופלת ונופלת ונופלת. לתוך בור שחור. פחד מוות".
נקודות האור העיקריות שליוו את שוקרון במלחמתה באותם ימים היו האמונה שלה, התקווה שהייתה לה והבן שלה, רואי, שהיה אז בן תשע בלבד. "הוא נאלץ להתבגר בבת אחת", היא מספרת ובאותה נשימה מתגאה כל-כך בהתמודדות ובבגרות שהפגין מולה באותם ימים מאתגרים. מאז, ובכל שנה, היא נושאת עיניה מעלה, מודה לאל על עוד שנה ומבקשת רק דבר אחד – "שלא ייגמר לעולם".
"זה המקום היחיד שכל אחת יכולה לצחוק ולבכות, וכולן יודעות למה. זה המקום שכולן מבינות אותך ותומכות בך. את מרגישה את האהבה האמיתית מכל אחת ואחת, וכשפוגשים את הבנות פוגשים כל כך הרבה תקווה, למרות הסרטן". נאוה גייגר, מנשות הקהילה.
צפו בקהילת השדות בפעילות בהשתתפות הזמר יובל מבורך:
השדות: קהילת המחלימות מסרטן השד
"ההתמודדות לעולם לא נגמרת"
"זה שאנחנו בסטטיסטיקה אומר שהסיכוי שיחזור אצלנו הסרטן גבוה יותר מאשר אצל נשים בריאות", מדגישה הלפרין, והיא אכן יודעת על מה היא מדברת, כי רצה הגורל ולאחר שנים ספורות שוב חזרה המחלה והיא נאלצה לעבור כריתה נוספת. "ברגע שמבינים שזה לא זמני, וגם כשאת מסיימת את הטיפול זה תמיד שם ונושף בעורף – זה קשה לעיכול. אני חושבת שעד היום אני לא מעכלת את זה. אגב, גם בהתנהלות בקהילה, זה החלק הקשה. אנחנו ארבע שנים מפעילות את הקהילה ולצערנו נאלצנו כבר להיפרד מחברות וזה חלק מאוד קשה".
קושי נוסף שעליו מדברת הלפרין הוא תחושת הבדידות שמתלווה למצב הרפואי ולתופעות הלוואי. "כל עוד הייתי בטיפולים, אז גם המשפחה סביבי, והצוות הרפואי, וכל הזמן עסוקים. יש משימה ועוד משימה ועוד משימה. ופתאום נגמרו הטיפולים, וכל-כך חיכיתי לנקודה הזאת, והרגשתי לבד. אבל מה לעשות שתופעות הלוואי לא נגמרות באותו הרגע ורק מתעצמות? הטיפולים דופקים את הגוף לנצח והסביבה מצפה שאחזור לשגרה, לאו דווקא מבחינת הפעילות אלא ברמה הרגשית, והם רוצים להבין שהכול מאחוריי. זה קשה לתת להם להרגיש אחרת", היא מודה.
"אבל המדהים הוא שמה שעוזר זה שהתחושות האלה הן לא בלעדיות שלך", מצליחה הלפרין שוב למצוא את הקשת האופטימית שמאחורי ענני הסערה. "ממפגשים עם מחלימות אנחנו מבינות שאנחנו לא יצורים שחשים דברים מוזרים, וזה גם מה שעזר בהקמת הקהילה".
"'השדות' הן משפחה עבורי. המקום היחיד שמבין אותי ומכיל אותי באמת. זה מקום לשמוח ולשאוב כוחות וחווית השיתוף והביחד מסייעת לאורך המסע". עירית טיגר, מנשות הקהילה
"לא בקטע הרפואי"
פעמיים בחודש נפגשות 'השדות' בכפר סבא, בערבים, ונמצאות שם האחת עבור השנייה. "המגמה שלנו היא לחזור לשגרה ולחזור לעבודה, מי שיכולה, ולכן אנחנו נפגשות בערבים". קהילת השדות פועלת בשני מישורים, מצד אחד הן מספקות מענה למחלימות – פעילויות העשרה, הרצאות, ערבי סטנד-אפ וסיפורי השראה, ומהצד השני הן מקפידות על הסברה ועל העלאת המודעות למחלה ולצורך בבדיקות המקדימות.
"אנחנו לא בקטע הרפואי – אנחנו לא מתיימרות להיות חלק מצוות רפואי ואנחנו גם לא קוראות לעצמנו קבוצת תמיכה", מדייקת הלפרין. "אנחנו נקודתית לעניין ההתאווררות וההפגה. המציאות שלנו היא תמיד סביב הבדיקות או תופעות הלוואי, הביורוקרטיה, וכל הזמן העולם הרפואי סביבנו והקהילה משמשת בעצם כסוג של מפלט. גם בחוויה שלי, היה לי קשה לצאת למשהו שהוא לא סביב תוכנית ההחלמה, זה כאילו לא היה בסדר העדיפויות מבחינתי, אבל לאט-לאט מבינים שזה אחד הדברים שחייבים להיות בסדר העדיפויות. חייבים לתת את האיזון ולהרגיש את העולם האמיתי והבריא שאליו אנחנו מייחלות לחזור. להתאוורר קצת מהמציאות החונקת של העולם הרפואי – זה מה שאנחנו עושות".
"הקבוצה מאוד פרטית, ונמצאות בה רק מחלימות מסרטן השד, נשים", מדגישה הלפרין, אך באותה נשימה היא גם דואגת להזכיר שהן לא אומרות 'לא' לאף אחת או אחד שמבקשים להצטרף. "בהתחלה היינו מקומיות בכפר סבא, והפעילות שלנו עדיין מתמקדת בעיר, אבל מגיעות אלינו נשים גם מחוץ לכפר סבא. אנחנו נשמח להתפתח, והשאיפה היא באמת להמשיך ולעשות את הטוב הזה. זה נשמע קלישאה אבל זו אמת לאמיתה - ברגע שאני עושה משהו למישהו, יש לי סיפוק מזה שהוא מבסוט".
"אנחנו לא מספקות מענה רפואי ואנחנו לא קבוצת תמיכה, אבל אני יכולה להגיד שהניסיון גובר על הכול. על כל המלצה של איש מקצוע, בלי לזלזל חלילה, הניסיון לוקח. מה שאני חוויתי ומה שאני רוצה להעניק, כמי שיודעת איך זה לחוות את זה בעצמי, איך לו אח ורע. יש לנו דף בפייסבוק ויש לנו פרסומים במקומונים", מציינת הלפרין, ומדגישה שגם היום עיקר המצטרפות החדשות מגיעות מ'פה לאוזן'.
"השדות" בנויה על ערכים של שיתוף ונראה שנקודת החיבור החזקה ביותר של הקהילה טמונה בהבנה שרק מי שעברה את המחלה יכולה להבין ולהכיל. ההשתתפות בפעילויות הקהילה היא ללא תשלום וכל העשייה מתבצעת בהתנדבות מלאה, מצד המשתתפות אך גם מצד המרצים והמופיעים. "אנחנו לא דורשות תגמול על העשייה שלנו, וכל מי שמגיע אלינו – כל ההרצאות, הן בהתנדבות מלאה. זה יפה לראות את עם ישראל גם בחזות היפה שלו. זה תענוג וזה ממלא את הלב".
"זה מקום שאפשר להיות שמחה ומותר גם לבכות. חוגגים את החיים מעבר לכאב ולטיפולים". סנדרה ליפסן, מנשות הקהילה
4 צפייה בגלריה
תמונה מאירוע סטנד-אפ שהקהילה קיימה. הקומיקאים: אורי ברוייר, מרינה אקילוב ועמית רוזנברג
"להתאוורר מהמציאות החונקת"
"מה שנתן לנו את הכוחות זה החיבור הזה", מציינת הלפרין ומדגישה שוב את כוח ה'ביחד' שמאפיין גם את החברות בין השתיים וגם את האידאולוגיה שמאחורי הקבוצה שהקימו. "ענת היא מחלימה יותר ותיקה, אז איזנו האחת את השנייה. היא עם הדברים שיותר שקעו ואני עם הדברים היותר בוערים, אבל הצורך והפער היו תמיד זהים. בהתחלה לא הבנו לאן זה יוביל, אבל מכמה נשים בודדות הפכנו לכמה עשרות, וזה מדהים איך 'מפה לאוזן' היום אנחנו כבר יותר ממאתיים. אנחנו משלימות אחת את השנייה – יש ימים שאני יותר בפרונט וחזקה ומובילה, ויש ימים שהיא. כששואלים אותי איך בכל זאת הצלחנו להרים את הדבר הזה, אני אומרת חד משמעית שהביחד הוא החלק המשמעותי".
"ההתמודדות היא בלתי פוסקת", מסכמת שוקרון. "שנה שנה, חודש חודש, שבוע שבוע, יום יום, שעה שעה. רק כדי לחטוף עוד רגע, עוד זיכרון או עוד חוויה עם האהובים שלנו". "אחד הדברים שלמדתי על החיים, זה שמה שצריך לקרות יקרה", מוסיפה הלפרין. "השאיפה היא קודם כל שנהיה בריאים, כולם - שנהיה בריאות ומספיק חזקות להמשיך בפעילות הזאת, כי יש גם ימים קשים, אבל אנחנו מחזקות אחת את השנייה".
"אי אפשר לברוח מזה", נחרצת הלפרין. "הנתונים מראים שאחת מכל שבע נשים תחלה. אך יחד עם זאת, אחוזי ההחלמה בגילוי מוקדם גבוהים, וזו התקווה הגדולה שאנו מפיצות, באהבה. אנחנו מנצלות כל הזדמנות לעודד נשים ללכת להיבדק וגם כאן, לכל מי שקוראת את השורות האלו – אם עברת את גיל 30 ועדיין לא נבדקת, קבעי בדיקה עכשיו – היא עשויה להציל חיים! קחי אחריות עבורך ועבור היקרים לך וקבעי בדיקה אחת לשנה אצל כירורג שד".
