החולות של ימית היו שונים מכל מה שהכרתי עד אז. עברנו לימית בלילה האחרון לפני שהונחו המחסומים. אחת המשפחות האחרונות שהגיעו כדי לעצור את הנסיגה בסיני. התעוררתי בבוקר בבית לא מוכר. מהחלון הגדול שבסלון נשקף אלי מראה מרהיב של ים וחולות. חולות בהירים, נקיים, צחורים, ושקט של מרחב גדול וכמעט ריק. מאז, כמעט כל אחר צהריים באו אלי חברות, כדי לראות את השקיעה מחלון ביתנו. השמש הגדולה התקרבה אט אט אל מי הים, צובעת את הכל בוורוד, אדום וסגול. הייתה בינינו תחרות מי מצליחה לא למצמץ, ולראות איך השמש צוללת אט אט לתוך המים.
ימית הייתה לי גן עדן. מעבר חד מהבית החשוך במעונות עובדים בירושלים, מגן הילדים הסגרירי – אל השמש והאור של סיני. רכבתי לבדי באופניים מהבית אל הגן, מאושרת מהעצמאות החדשה שבה זכיתי. הרבה בני משפחה הגיעו לגור בחבל ימית בסיני – סבא וסבתא, דודות ודודים. היו ימים שבהחלטה של רגע הטיתי את האופניים ימינה במקום שמאלה, והחלטתי לקיים את יום הלימודים אצל סבא וסבתא, במקום בגן. גם אנשים שאינם בני משפחה הפכו לכאלה – פעמים רבות ישנו אצלנו בבית ״מעפילים״, צעירים שהגיעו דרך הים לעצור את הנסיגה מהחבל, וחיפשו מקום לישון.
ד"ר רבקה נריה-בן שחרצילום דני לויגן העדן של ימית היה מלא בחול. תמיד אהבתי לשחק בחול, אבל המעבר מארגז החול המלוכלך של גינת רמב״ן הירושלמית, המנוקד מחטי אורן, אל החול הקסום של סיני, היה מופלא. חול בהיר, עדין, נקי, חמים. יחד עם בנות הדודות הגדולות ממני עלינו אל הדיונות והתגלגלנו למטה. ישבנו בחול וחיפשנו צדפים זעירים, שנמצאו בדיונות הרחק מהחוף. היה לנו משחק מקורי – אחת מכניסה את כף היד עמוק לחול, והשנייה צריכה לגלות את כל כף היד, בלי עזרת הידיים. למדנו כיצד חפירה עדינה מסביב משחררת את ערמת החול, וביחד עם נשיפת רוח עדינה מהפה מגלה את היד המסתתרת.
במבט לאחור אני נזכרת שלא היה לנו מקרר. הוא נשאר בירושלים, יחד עם חפצים חיוניים אחרים. לעיתים קרובות ישבנו בחושך, לאור נרות ופנסים – הצבא ניתק את החשמל והמים, בכל פעם לכמה שעות, כדי לשכנע אותנו לעזוב. אני זוכרת את הבקבוקים, הדליים, הכיורים והמכלים המלאים מים, מוכנים לניתוקי המים החוזרים ונשנים. המחסור בפרטים השוליים האלה לא הפך את המקום לפחות גן עדן בשבילי. מי צריך חשמל ומים כשיש חול וים ושקיעות מרהיבות?
לעיתים קרובות ישבנו בחושך, לאור נרות ופנסים – הצבא ניתק את החשמל והמים, בכל פעם לכמה שעות, כדי לשכנע אותנו לעזוב. אני זוכרת את הבקבוקים, הדליים, הכיורים והמכלים המלאים מים, מוכנים לניתוקי המים החוזרים ונשנים. המחסור בפרטים השוליים האלה לא הפך את המקום לפחות גן עדן בשבילי
שתי חיילות נשאו את אמא
את יום הפינוי לא אשכח לעולם. אבא שלי נשאר בבית שלנו כדי להתנגד לנסיגה. אמי, אחותי התינוקת ואני היינו אצל סבא וסבתא. החיילות נכנסו להוציא אותנו. אמי החליפה לאחותי חיתול, מושכת בכוונה את זמן ההחלפה, עד שהחיילת התרגזה והציעה להחליף לתינוקת בעצמה. אמא סרבה לזוז. חיילת אחת לקחה את אחותי, שתי חיילות נשאו את אמא, ואני הלכתי לידן. אני זוכרת שהרגשתי שזו הרפתקה חדשה, נוספת על כל ההרפתקאות שכבר חוויתי, ולכן הלכתי בשמחה אל האוטובוס. רק אז קלטתי שלא התנגדתי. במשך שנים אכלתי את עצמי – איך הלכתי כך לאוטובוס, איך נכנעתי.
האוטובוס נסע בין החולות, מלא נשים וילדים. בכיתי כל כך מול הים והחול, שבקושי ראיתי את הדרך. ואז, בכביש החוצה, הופיעה מולנו שיירה ארוכה של דחפורים צהובים. הרגשתי את הזעם גואה בי. ידעתי מה הם עומדים לעשות. אני זוכרת שנהג אחד חייך אלי, ודימיתי שהוא לועג לי, לנו. האוטובוס עצר בתחנה המרכזית באשקלון, והשאיר אותנו שם. כתושבים לא קבועים בימית לא היו לנו זכויות כלשהם.
אני זוכרת את אמי ודודתי עומדות איתנו, ילדים קטנים, רעבים ועייפים, בתחנה המרכזית באשקלון. מנסות לאתר את האוטובוס לירושלים. למחרת, הלומה מהאספלט, הקדרות והעצים, הלכתי עם אמי לצפות בטלוויזיה בבית של השכנים. ראינו את הדחפורים הצהובים הורסים בית אחר בית, ומררנו בבכי.
מערכת היחסים עם החול הפכה מורכבת
שנה וחצי אחר כך התעוררתי בבית החדש שלנו בנווה דקלים, בגוש קטיף. שוב ניגשתי לחלון של הסלון. הים היה רחוק יותר, אבל מסביבנו היה רק חול וחול. בתים טרומיים לבנים עם גגות אדומים, שחלק מהם פורק מחבל ימית ונבנה מחדש, מפוזרים בין החולות. יצאתי עם אחותי החוצה, שוב – שתינו לא מאמינות למזלנו הטוב – לא צריך גינה וארגז חול, אנו גרות ממש בתוך החול.
גם בנווה דקלים מים וחשמל היו מצרכים לא קבועים. מוצרי חלב הגיעו פעמיים בשבוע, פירות וירקות – פעם בשבוע. אבל לילדים קטנים המקום היה גן עדן. דיונות עצומות, שבילי כורכר במקום כבישים, נוף מופלא של ים ודקלים, והאטרקציה היומית – אבא וכל הגברים יוצאים לעזור לחלץ את אחת המכוניות המעטות שהגיעו לשם – וטבעה בחולות.
ככל שגדלתי מערכת היחסים שלי עם החול הפכה מורכבת יותר. בשלב מסוים לא היה קל שיש חול בכל מקום – האוכל עם חול, הרצפה, החפצים, השיער, הבגדים. חול בילקוט ובמחברות, חול בקלמר, והמון חול במיטה. עד היום, עשרות שנים אחרי, אני מנערת היטב את הרגלים לפני ההליכה לישון, נלחמת בחול הבלתי נראה והבלתי נדלה שתמיד גרד לי במיטה.
לירושלים עברנו כשהייתי בכיתה ח׳. בנסיעות ובביקורים בגוש קטיף הלב החסיר פעימה בכל פעם שהאדמה של הדרום הפכה לחול של הגוש. בעיר היה בית ספר גדול, היו תורים זמינים לרופאים מקצועיים, מוזיאונים, המון חנויות והרבה אפשרויות – אבל כשלקחתי את אחי הקטנים לגן המשחקים הם סרבו לשחק בארגז החול. ״זה מלוכלך״, הסבירו, עיניהם מחפשות את החול הצהוב, הנקי, שנשאר מאחור.
לא חשבתי מספיק על מי שגרים באזור
באב תשס״ה, אוגוסט 2005, נסעתי בפעם האחרונה לגוש קטיף. קיבלתי אישור רשמי מאלוף הפיקוד להיכנס לגוש הסגור, כדי לעזור לאחותי שילדה לא מכבר. בתי בת השלוש שאלה את אחייניתי בת השנתיים: "את יודעת שעוד מעט יהרסו לך את הבית?", וכולנו בכינו. אחותי לא זוכרת את הפינוי מימית, אך הוא צרוב בגופה ובנפשה. הלכנו לדיונות, להיפרד. אספנו חול בשקית, ומים מהים בבקבוק, לזיכרון. עזבתי את המקום מיוזמתי בשעה 23:50 ב-14 באוגוסט, עשר דקות לפני שפג תוקף אישור הכניסה שלי. הייתי בטוחה שמי שנתן לי את האישור משער שאשאר עד הסוף, אך עזבתי בעצמי. אמרתי לכולם שאני אזרחית שומרת חוק, אך האמת הפשוטה היתה שלא הייתי מסוגלת לעבור עוד פינוי.
שנים רבות חלפו, עברתי תמורות אישיות, חברתיות ופוליטיות. במשקפיים של פמיניזם רדיקלי העולם נראה שונה לחלוטין מהמציאות שבה גדלתי. בעיניים בוגרות אני מתבוננת בבעתה במפונים במלונות, לא מאמינה ששוב ושוב הממשלות נכנסות לאותם בורות, חוטאות באותם מחדלים – רק בהיקף גדול יותר. העיניים הבוגרות מאפשרות גם לראות שהראייה האידילית שלי, הילדותית, אפילו הצעירה, לא מעידה על המורכבות של המצב. כילדה לא חשבתי מספיק על מי שגרים באזור, על כמות החיילים המשגיחים עלינו, על הסבל שעבר גם על החיילות והחיילים המפנים. בהבנה גאו-פוליטית מורכבת יותר, אני מפחדת מההשלכות הבין-לאומיות של השיח על חזרה לגוש קטיף. חוששת שמעט הלגיטימציה שזכינו בה תיעלם.
כילדה לא חשבתי מספיק על מי שגרים באזור, על כמות החיילים המשגיחים עלינו, על הסבל שעבר גם על החיילות והחיילים המפנים. בהבנה גאו-פוליטית מורכבת יותר, אני מפחדת מההשלכות הבין-לאומיות של השיח על חזרה לגוש קטיף. חוששת שמעט הלגיטימציה שזכינו בה תיעלם
רק מי שנוף ילדותו נחסם בגדר יבין
ועדיין, אני מוצאת את עצמי בוחנת את התמונות שמגיעות מרצועת עזה. מחפשת נואשות נקודה מוכרת, פיסת מציאות שאיננה עוד. אני מגדילה את התמונות, מזיזה אותן מצד לצד, מחפשת איזושהי נקודת ציון. אני מרגישה איך הגעגועים מציפים אותי, משתלטים. אני יודעת שזה לא הגיוני, אבל רק מי ששני בתי ילדותו נהרסו על ידי דחפורים צהובים, רק מי שנוף ילדותו נחסם בגדרות, יכול להבין את הגעגוע. את הרצון הלא ממומש להראות לילדים שלי איפה גדלתי.
כבוגרת, אני מרחמת על החיילים הצועדים בחול. מי כמוני יודעת ששק השינה שלהם מלא חול, שמנות הקרב מלאות חול, הנשק מלא חול, העיניים, הרווחים בין האצבעות – אין דרך לברוח מהחול הזה. ועדיין אני מקווה שאחי הקטן, אחד הקצינים הגיבורים שנמצאים שם, הוא וכל החיילים, מצליחים מדי פעם להסתכל סביב. אני מקווה שהם מצליחים לראות את הדיונות הקסומות, את חוף הים שרק החוף בימית יפה ממנו. אני מקווה שהם נהנים מהשקיעות, מהלילה שטוף הכוכבים, ושמדי פעם, כשהם נחים קצת ואף אחד לא רואה, ידיהם מסתתרות ומתחפרות בחול החמים.
ד״ר רבקה נריה-בן שחר היא מרצה בכירה במכללה האקדמית ספיר, חוקרת אורחת במכון הדסה ברנדייס, וחוקרת בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה.
