אתם ודאי מכירים כבר הקלישאות האלה, שמתנדבים אומרים תמיד, איך "ההתנדבות עזרה לי יותר משעזרה להם", או "באתי לחזק ויצאתי מחוזק", וכמובן גם "התרומה היא בשבילי". נשמע כה חבוט, כמעט מתייפייף, נכון? אז הנה, אני אומר לכם במפורש, מניסיון: אחרי פציעה קשה בעזה, ניתוח שטח בתנאים בלתי אפשריים וקירבה מצמררת למוות – ללא ההתנדבות שלי בעבר עם ילדים חולי סרטן, ספק אם הייתי כותב לכם היום.
אולי הייתי חי (תודות לאנשי הרפואה המדהימים שבורכנו בהם), סביר שגם הייתי מתקשר עם הסביבה, אבל ספק רב אם הייתי עומד שוב על רגליי, ו-כן, גם מתנדב - ללא הילדים האלה והעמותה הזו, שלימדו אותי ממקור ראשון שתקומה היא אפשרית, אם רק נאמין ונילחם, ונשמח.
אז שלום לכם, אני יונתן פרינס, ובגיל 21 הייתי פצוע אנוש.
ב-7 באוקטובר התעוררתי בביתי שבעוטף עזה מאזעקות והדי פיצוצים. מיד לבשתי את הווסט והקסדה, לקחתי את הנשק ויצאתי לקרב על הבית שלי, על החיים שלי. במשך כמה ימים נלחמתי על אדמת המולדת, ביישובי העוטף, וב-4 בנובמבר ניתן האות ונכנסנו ללחימה אינטנסיבית בעיר עזה. חודש לאחר מכן, כשאני בבית בסג'עייה, דקה לפני שקיבלנו את האישור לצאת לפעולה מטורפת – בום. רעד, רעש, הדף וצעקות. קיבלנו טיל ישר לתוך הבית.
המובן מאליו הפך למאבק
כל הגוף שלי כאב. כל נשימה הרגישה כאילו היא האחרונה. ברגעים האלה, כשהעולם סביבי הפך לחורבן, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה איך הכול עלול להסתיים כאן ועכשיו. הייתי בהכרה מלאה. ראיתי איך הצוות שלי, בקור רוח, מתקין לי שישה חוסמי עורקים, שבדיעבד הצילו את חיי. אבל בתוך כל זה, היה ברור לי שאני לא מוותר. למרות שהייתי קרוב יותר למוות מאי פעם, החלטתי שאני נלחם, עד הסוף.
וגם ידעתי שאצליח. איך? בגלל ההתנדבות שלי עם ילדים חולי סרטן.
קאט לכמה שנים אחורה. אני בן 16 ומתחיל להתנדב בזכרון מנחם, עמותה שמסייעת לילדים חולי סרטן ובני משפחותיהם. שלוש שנים הייתי איתם, ליוויתי אותם לטיולים, למחנות בארץ ובחו"ל, השתתפתי בימי כיף, במסיבות. הכלל היה ברור: כל הזמן לשמח את הילדים. לוודא שהם בטוב, כי כשהם בטוב ושמחים, יש להם כוחות להתמודד עם כל תלאות הטיפולים, האשפוזים, הזריקות וההקרנות. אז שמחנו. כל הזמן, והתוצאות היו בכל מקום. ראיתי במו עיניי איך השמחה מעניקה להם כוחות, לפעמים נגד כל הסיכויים.
הנה אני, בן 21, שוכב על המיטה, מחובר להמון צינורות. עטוף בתחבושות, מעורפל מסמים, עם טיטול וזונדה, מוקף עיניים דומעות. הרגשתי שנפלתי לתוך חלום רע, כל מה שהיה מובן מאליו הפך למאבק
קאט חזרה למציאות.
הנה אני, בן 21, שוכב על המיטה, מחובר להמון צינורות. עטוף בתחבושות, מעורפל מסמים, עם טיטול וזונדה, מוקף בעיניים דומעות. הרגשתי שנפלתי לתוך חלום רע, שבו כל מה שהיה מובן מאליו הפך למאבק. הייתי צריך להתחיל הכול מההתחלה, ללמוד מחדש את כל מה שחשבתי שנולדתי איתו, שקיים בי ממילא – לנשום, לאכול, לעמוד, ללכת.
כוחה של שמחה
דווקא אז ודווקא שם נזכרתי בילדים שליוויתי. ילדים שהגיעו חלשים, פיזית ונפשית, למחנה הקיץ של העמותה בחו"ל, הולכים בקושי, ממעטים לאכול, חיוורים עד פחד, ובתוך ימים כבר רקדו איתי על שולחנות, נלחמו איתי על משולש הפיצה האחרון, והתחרו בי מי יגיע ראשון לאוטובוס. ידעתי מההתבוננות בהם, מהימים והלילות לצדם, מהי כוחה של שמחת חיים. של אושר. של אמונה שיהיה טוב.
כך מצאתי עצמי מתחייב שאחזור להתנדב. עוד לפני שהצלחתי להרים אצבע אחת ביד ימין – הודעתי שאחזור. נלחמתי על כל טיפול וכל תרגיל – תמיד עם חיוך, תמיד עם אמונה והסחות דעת של שמחה.
3 צפייה בגלריה
במשלחת עם עמותת "זכרון מנחם". "ההתנדבות עזרה לי יותר משעזרה להם"
(צילום: באדיבות "זיכרון מנחם")
יודעים מה? חצי שנה אחרי אותו פיצוץ עליתי על מטוס למחנה קיץ של העמותה, כמתנדב מן המניין, וליוויתי את הילדים. אלא שהפעם, יותר מתמיד, ההתנדבות עזרה לי יותר משעזרה להם. באתי לחזק ויצאתי מחוזק, והתרומה הייתה לגמרי בשבילי.
*
יונתן פרינס, בן 21, לוחם בסיירת צנחנים, נפצע קשה בעזה ואיבד את מפקדו וחברו בקרב. הוא פונה במסוק לבית החולים שיבא-תל השומר, שם היה מורדם ומונשם. עוד לפני גיוסו לצה"ל, יונתן התנדב בעמותת "זכרון מנחם". כיום הוא בשיקום ארוך, אך במקביל בחר לחזור להתנדב בעמותה וללוות את קבוצת הבוגרים.
