גל ההתייקרויות שליווה אותנו בחודשים האחרונים והסערה הציבורית בעקבותיו, החזיר אותנו הישראלים לדבר במונחים של "יוקר המחיה", "צדק" ו"איכות חיים". המחאה החברתית של שנת 2011 היא שהכניסה את המושג "צדק חברתי" לתודעה הציבורית, ונראה שמאז הוא כאן כדי להישאר.
בישראל 2022 החברה האזרחית כבר מבינה שהרבה מהכוח בידיים שלה - עוד ועוד צעירים חדורי מוטיבציה ואידאולוגיה - לוקחים אחריות על חייהם ועל עתידם, ופועלים יומיום בתחום שהם מאמינים שיביא לשיפור משמעותי באורח החיים שלהם ושל סביבתם. והם לא עושים זאת לבד- אלא חוברים לשותפים לרעיון, מתגבשים לקהילות ומקדישים את כל מרצם כדי לעשות כאן טוב יותר.
צפו ביובי תשומה מ"חברים בטבע" בריאיון באולפן ynet:
יום הצדק הבינלאומי: הכירו את לוחמת הצדק יובי תשומה
(צילום: נויל האריס)
יובי תשומה (44) מגדרה, היא פעילה חברתית ידועה, שאף זכתה להדליק משואה על פועלה ועל העמותה שהקימה עם חבריה- "חברים בטבע"- עמותה שהתחילה בגרעין מעורב של משפחות צעירים יוצאי אתיופיה וצברים, שגרים יחד בשכונת שפירא בגדרה ומצליחים לשנות את פניה. העמותה פועלת כבר בשמונה גרעינים הפרושים מגדרה ועד חדרה.
תשומה עלתה לארץ מאתיופיה בגיל חמש ומשפחתה התיישבה באשקלון. היא למדה בפנימייה, ושלוש אחיותיה למדו אחרי שעות הלימודים במועדוניות של משרד הרווחה, תשומה הרגישה שאחד המפתחות החשובים בצמצום פערים בין יוצאי אתיופיה לילדי הארץ טמון בחינוך, ובמסגרת הפעילות בעמותה הקימה עם חבריה לקהילה את מיזם "שיעורי בית בבית".
"מה שנראה להרבה ישראלים טריוויאלי - לשבת על כיסא ליד השולחן בחדר מואר, הוא לא עניין של מה בכך במשפחות אתיופיות, שמורגלות ללמידה מסוג אחר", היא מסבירה.
"באתיופיה למדנו מלהסתכל על ההורים שלנו, להקשיב, להתנסות, וגם לטעות, לא היו לנו שיעורי בית, למדנו הרבה דברים מהחיים. פשוט צריך לייצר עבור הילד או הילדה מרחב למידה בר קיימא שיקל עליו בכלל לגשת למלאכת הלמידה הישראלית, צריך להיכנס לילדים האלה הביתה".
8 צפייה בגלריה
יובי תשומה: "הילדים מקבלים רשת ביטחון אנושית שמעצימה את הרצון שלהם להשקיע, להתמיד ולהצליח"
המיזם עובד באמצעות מערך של מורים מתנדבים שמגיעים לבתים של הילדים ומכינים איתם שיעורי בית באופן פרטני או בקבוצות קטנות. "אנחנו גם שמים דגש על ההעצמה של ההורים מול הילדים ולכן אחד התנאים לקיום שיעור הוא שההורה נמצא בבית בזמן השיעור", מוסיפה תשומה. "אנחנו רותמים את ההורים גם להיות מעורבים יותר בתהליכי הלמידה של הילדים. הילדים מקבלים רשת ביטחון אנושית שמעצימה את הרצון שלהם להשקיע, להתמיד ולהצליח".
התלמידים מקבלים שיעורי תגבור בבית במתמטיקה, אנגלית ומקצועות נוספים וכמובן שלצד הלמידה נוצרים גם קשרים חברתיים ואישיים. גם אחיהם ואחיותיהם של התלמידים לרוב מצטרפים לתכנית בעקבות זאת. ומעגל ההשפעה הולך ומתרחב.
"בתקופת הקורונה בתי הספר נסגרו ולא ניתן היה להיכנס לבתים של אחרים ולקיים את מיזם 'שיעורי בית בבית', ולא רק בישראל. הימצאות בבית קטן עם משפחה ענפה ורב-דורית, איסורים על מפגשים ופעילויות מחוץ לבית, חוסר הוודאות לגבי כלכלת המשפחה ועוד, היו רק חלק מההשלכות של היעדר פעילות סדירה של מסגרות חינוך באותה תקופה והצוות שלנו חיפש מוצא - 'איך שומרים על בני הנוער?'" משחזרת תשומה.
"דווקא מתוך המשבר הקמנו תוכנית נוספת של לימודי אנגלית אונליין שמפגישה תלמיד ישראלי יוצא אתיופיה עם מורים מתנדבים מצפון אמריקה לשיחות באנגלית, ומתאימה לביצוע גם תחת מגבלות סגר ומציאות הקורונה.
"גם בעידן 'היום שאחרי' ממשיכים ללמוד אנגלית מדוברת במרחב הביתי, באמצעות מפגשים שבועיים ב-ZOOM עם אנשים מסן פרנסיסקו, טורונטו, לוס אנג’לס, וושינגטון ובוסטון. זה משהו שובר שגרה, ודרך מהנה ללמידה, ומה שעוד יותר מדהים זה שזיהינו שזה צורך לא רק של צעירים אלא שזה חוצה גילאים, ולכן הגדלנו את מכסת המשתתפים בתוכנית ופועלים כל הזמן לקלוט עוד משתתפים".
מאיפה הרצון לבוא ולשנות את המציאות?
תשומה: "מהמשפחה שלי, מאמא שלי, מסבתא שלי שחיו באתיופיה, ומכל קהילת יוצאי אתיופיה לצורך זה שאמרו 'אנחנו נמצאים באתיופיה ויש מדינת ישראל ואנחנו יהודים, יאללה, בואו נעשה. קמו והלכו קילומטרים. קודם כול משום שאפשר לשנות מציאות, גם אם זה במחיר של ללכת ולאבד הרבה אנשים. והדבר השני שמניע אותי זה הדימיון. אני יכולה לדמיין את ישראל הרבה יותר טובה".
לילדים שלך ולילדים אחרים בסביבה עדיין קשה היום? לכאורה אין גזענות, אבל מסתכלים קצת אחרת על ילדים ממוצא אתיופי, נניח?תשומה: "תמיד הסתכלו. תמיד מי שנראה אחרת, מי שהנראות שלו בולטת יזכה לתגובות. אני רוצה שהילדים שלי לא יהיו כל כך רגישים לתגובות האלה, למה שאנשים מגיבים אליהם. ושאנשים יהיו קצת יותר חכמים בתגובות שלהם. כשאת מגדלת ילדים חומים בארץ זה מאוד מאתגר. כשהם מרימים את העיניים למעלה הם צריכים לראות למי הם רוצים להיות דומים. כשאין כל כך הרבה זה בעיה. אנחנו מייצרים את האנשים האלה. אנחנו מייצרים את הסביבה שיהיה להם נוח למרות שאנחנו מיעוט ולא משנה לאן שלא נלך ישר ישימו לב ומגיעות עם זה סטיגמות ואנחנו אומרים שהסטיגמות יכולות להיות גם טובות.
"כשהבן שלי עלה לכיתה א' הוא אמר לי 'את יודעת שכל המנקות שלנו חומות'? הבנתי שזו בעיה, לא רק של הבן שלי אלא של כל ישראל, והיה לי חשוב שילדים, לא משנה הצבע שלהם, יראו שיש אנשים שמחזיקים ידע שהם בצבע שלי. זה לא קרה במשרד החינוך לצערי הרב ולכן יצרנו תוכנית שבה אנחנו מפגישים את האנשים האלה עם נשים מבוגרות עם מלא ידע, והילדים מסתכלים בהערצה והן המורות.
המציאות משתנה בשטח, זה אף פעם לא יבוא מלמעלה זה תמיד יבוא מלמטה בדברים האלה. מה מטרת העל? מה הצעד הבא?
תשומה: "אני מאמינה גדולה בקהילות, אני שייכת לקבוצה גדולה של קהילות. בארץ יש כ-200 קהילות אנחנו בקבוצה שקוראים לעצמנו 'מקום'. אנחנו עושים פעולה באמת מלמטה ולצורך זה צריך מלא מלא חולמים. גם קרנות, גם אנשים בשטח וגם בתי ספר שמגיעים ואומרים 'כן יש לנו מה ללמוד', ובתוך זה קרן שחף שהם מדהימים, מהרגע הראשון הם איתנו. אז החלום שלי זה שיהיו יותר ויותר קהילות ושלא נחכה לאף אחד שיבוא לעשות לנו את העבודה כי גם אנחנו הכי יודעים מה טוב בשבילנו".
"כל העולם במה: גם החניון השכונתי וגם הגינה הקהילתית"
יעל גדעוני (40), משכונת קרית היובל בירושלים, היא מנהלת התאטרון "משו משו" - תאטרון שמשכנו יושב במקלט ציבורי בשכונה. התאטרון משך אליו קהילות של יוצרים ושחקנים מקצועיים שלמדו בבתי הספר הגדולים והידועים למשחק בכל הארץ, ובאו לאזור רק כדי להיות חלק ממנו. התאטרון מצליח לכבוש את מעוזי התרבות במדינה: ממוזיאון ישראל ועד לסוזן דלל.
גדעוני, שהגיעה בעצמה לירושלים מנווה צדק שבת"א, מעידה שמה שמעניין אותה יותר מהכול ותופס את מוקד העשייה שלה ושל חבריה, הוא הרצון להנגיש תרבות לכל דורש, גם למי שלא יכול לרכוש כרטיס לכיסא באולם בהיכל הגדול והממוזג.
"כל העולם במה מבחינתי, גם החניון הציבורי שעומד ממש מאחורי המבנה שלנו, וגם הגינה הקהילתית. הגעתי לכאן בדיוק מהסיבה הזו - תחושת שליחות והיכולת להוביל שינוי באמצעות הידע והכלים שאני מכירה, בעצמי. בעיניי לגרום לילד לחייך, לילדה לצחוק, להורים שלהם לחשוב, לא משנה מאיפה הם באו, או כמה כסף יש להם, בכיס זה רווח נקי שלי", מסבירה גדעוני.
"כחלק מהיותנו שחקנים שגרים ויוצרים בפריפריה הגאו-חברתית, אנחנו יוצרים לעצמנו את מקורות ההכנסה. התחושה היומיומית הזו שאנחנו מצליחים לגייס ליוזמות שלנו את הרשות המקומית, ולהבטיח את הקיום שלנו באופן מכבד, ולצד זה אנחנו תורמים מאהבה שלנו והמקצוע כדי לעשות שיהיה כאן טוב יותר- דווקא בסביבה הכי קרובה אלינו, פשוט גורמים לנו לרצות ולקדם עוד ועוד שיתופי פעולה. בוודאי כאשר הקהילה שיצרנו כאן ממשיכה להתרחב", היא מוסיפה.
"כל הרציונל של התאטרון הוא שהוא תאטרון לשינוי חברתי. ככה למשל מצאנו את עצמנו בקורונה מגלים שאנחנו יכולים להיות פתרון עבור ילדים מבודדים והורים שרק מחפשים איך לקבל שעה של שקט, ואני כאימא לשלושה בנים, הכי מבינה את הצורך הזה. לאור העובדה שלא יכולנו להופיע על הבמות פיזית, אפילו לא במרחב הפתוח שאנחנו לגמרי רגילים אליו עוד מלפני הקורונה, התחלנו להופיע עם ההצגות שלנו בזום, בפייסבוק לייב וביוטיוב לייב, וגם עכשיו כשהמגבלות קצת הוסרו, ויש לנו במות פיזיות, אנחנו לא מזניחים את הקהל הזה, ויוצרים עוד שיתופי פעולה שמאפשרים לנו להגיע עד לסלון של המשפחות בבית, רק כדי שיוכלו לצרוך תרבות וליהנות".
בית ליוזמות חברתיות ומקיימות
מתן ישראלי (43) מירושלים, הוא אמן ומרפא עירוני. ישראלי הוא אחד מהמייסדים של קהילת "מוסללה" הירושלמית שהפכה בשנים האחרונות לשם דבר בקרב אנשי סביבה ותרבות. מדובר בקבוצה של פעילים חברתיים, אנשי חינוך ויזמים שפועלת כבר משנת 2009 ומספקת בית ליוזמות חברתיות ומקיימות.
"מוסללה מפעילה ארבעה מרכזי פעילות ברחבי ירושלים, שכל אחד מהם הוא מעבדה לקיימות עירונית יצירתית", מספר ישראלי.
המרכז המוכר ביותר של הקהילה נמצא על הגג של מרכז "כלל" ומכונה "המרפסת: נווה מדבר עירוני". זהו למעשה פארק פתוח לציבור, שמהווה מרחב הדגמה והשראה לכל פעולה אפשרית שיכולה להתקיים על גג. ניתן למצוא שם אתר קמפינג הממוקם בגג ירוק פורח, מרכז לגידול דבורים, סדנאות יצירה, גלריה לאמנות, מטבחון ופינת קפה בשירות עצמי. יש גם חממה תחת כיפת השמיים ובה נמכרים עציצים מיוחדים, חלקות עם גידולים עונתיים, עצי פרי במיכלים על גלגלים ויצירות אמנות לאורכו ולרוחבו של הגג.
"על גג אחד יצרנו, חברי הקהילה, מרחב שמחבר בין אמנות, מודעות סביבתית וחשיבה מקיימת".
"מהשילוב מתקבל גג ירוק ופורח, מרחב למחקר, יצירה ומשחק, הגג שלנו הוא חלל שמהווה - מרחב ציבורי מסוג חדש ומודל עבור כל גג עירוני באשר הוא. אנחנו שואפים שכמה שיותר אנשים יחשפו לגג שלנו - וירצו להקים גגות בהשראתו ברחבי העיר ומעבר לה".
לא רחוק מ"המרפסת" נמצאת "הסדנא של מוסללה" - נגרייה קהילתית שמאפשרת לכל מי שרוצה לתקן רהיטים שבורים וגם לתכנן ולבנות את החלומות שלו, "במידה והם עשויים מעץ, במקום לזרוק - לתקן ובמקום לצרוך - להיות יצרניים", מוסיף ישראלי.
ב-2021 חנכו במוסללה שני מרכזים חדשים - את "סינסילה" במזרח ירושלים, שמביא את בשורת הגגות והמרחבים הירוקים לתושבים, ואת "בית מצילות המזון" המהווה בית לכל נושא מניעת בזבוז מזון שהצליח להציל מטמיון יותר מ-270 טונות של מזון שעמדו להיזרק בשוק הסיטונאי.
"בימים אלה אנחנו פותחים את תוכנית 'ידיים של זהב' יחד עם עיריית ירושלים ובתמיכת חברת מגדל, שמטרתה להכשיר גמלאים לאקטיביזם סביבתי - הם יעברו אצלנו קורסים לחקלאות עירונית, נגרות מעשית, הצלת מזון וביטחון תזונתי ואפילו גידול דבורים. כדי להצליח לעשות את שינוי התודעה שאנחנו חייבים לעשות בשביל להתמודד עם משבר האקלים הוא משבר האדם - אנחנו צריכים את כולם איתנו, מילד ועד קשיש".
נראה שקהילת 'מוסללה' רק הולכת צוברת תאוצה עם השנים, הרשויות שזיהו את הפוטנציאל משלבות זרועות עם חברי הקהילה ומשקיעות משאבים, וממש מעל הראש של כולנו מתהווה הוכחה שדרך החיים 'הירוקה', גם בלב העיר, היא אלטרנטיבה אמיתית כבר בימינו, ובוודאי שבעתיד הלא רחוק.
מתעקשים להיות שווים
גלית לביא (42), עובדת מסורה בארכיון ערוץ הטלויזיה רשת 13, כבר 12 שנים. רביב בראל (28), עובד בחברת הייטק ובמקביל סטודנט להנדסת חשמל. למרות העובדה ששניהם גרים במרחק קילומטרים ספורים זה מביתו של זו בפתח תקווה, לא הכירו עד שהצטרפו ל"קהילת השווים". קהילה שהוקמה במטרה לחבר ולהפגיש צעירים עם וללא מוגבלות ופועלת להנגשת המרחב הציבורי והגברת המודעות לבעלי צרכים מיוחדים.
צפו בסרטון המציג את קהילת "השווים":
קהילת "השווים
(קהילת "השווים")
הקהילה הוקמה ביוזמת "החממה-מרכז צעירים פתח תקווה", והיא חלק מרשת קהילות "בני מקום"- הפועלת להצמחת קהילות משימתיות של צעירים וצעירות בני ובנות המקום בפריפריה הגאוגרפית והחברתית של ישראל.
לביא חיה עם ניוון שרירים מלידה שאובחן רשמית בגיל שנה: "היו שנים שאפילו יכולתי ללכת, לבית הספר היסודי הייתי מגיעה על הרגליים, לא הלכתי הליכה רגילה אלא מזדחלת אבל ההורים שלי ואני תמיד התעקשנו שאהיה בבית ספר רגיל, ככה גם לקראת החטיבה, אבל אז כשעוד לא הייתה מודעות לחוקים ולזכויות של נכים ובעלי מוגבלויות, מנהלת החטיבה דרשה שאגיע אך ורק בכיסא גלגלים כיוון שחששה מפני נפילה או פגיעה שלי. כדי להמשיך להיות ילדה ונערה כמו כולם, הסכמנו. היום זה בוודאי לא היה עובר בשקט. אבל ידוע בניוון שרירים שאם לא מפעילים אותם מספיק, ואני רוב היום ישבתי - אז זה האיץ את תהליך השיתוק", היא משחזרת.
"לקהילת השווים הגעתי דרך חברה, ופשוט הרגשתי שהנה יש לי מקום שאני יכולה לבטא בו את עצמי, גם לפעול לקידום המעמד והזכויות שלי ושל חבריי, כאן בסביבה הקרובה אליי, שזה הכי משמעותי בשבילי - כי זה נוגע ליומיום שלנו, גם להכיר עוד אנשים עם ובלי מוגבלויות ובאמת להרגיש שווה, כמו שאני מתעקשת לעשות כל החיים", מסבירה לביא.
בראל מוסיף: "יצאנו במבצע 'יצאת נגיש' בו הגענו לברים ומקומות בילוי בפ"ת ובדקנו את רמת הנגישות של המקום לבעלי המוגבלויות. חשוב לנו שאנשים לא יצטרכו לחשוב פעמיים לפני שהם בוחרים לצאת לברים או לבלות, זו לא צריכה להיות פריבילגיה לאף אחד, כמו שזה ברור לי שאני יכול לצאת לבר, ככה זה צריך להיות בעבור כל אחד אחת".
"אני כל-כך שמח על האנשים שיוצא לי להכיר, אתה מקבל גם פרופורציות לחיים וגם מרגיש שאתה מקבל יותר ממה שאתה נותן. הגעתי כי פשוט הייתי פעיל במרכז הצעירים ושמעתי על הקהילה המדהימה הזו ושמחתי לחבור להיות חלק ממנה, הם חברים שלי ואני שמח לצאת איתם לערבים להגברת המודעות ולפעילויות מכוונות מטרה אבל גם פשוט להיות איתם, ללמוד מהם ולבלות איתם, לגרום להם להבין שהם לא לבד במטרה שלהם להנגיש את המרחב הציבורי ולשפר את אורח החיים שלהם".
לביא מסכמת: "אני צריכה רמפות במרחב הציבורי בשביל הכיסא שלי, אבל הרמפות משרתות גם אמהות שסוחבות עגלת תינוק, אבא שיוצא לקניות עם עגלה או קשישים שמתקשים להרים כבר רגליים, הנגשה של המרחב הציבורי הוא אינטרס של כולם".
"אני אומנם לא יכולה לרוץ על הרגליים אבל למירוץ פתח תקווה היה לי חשוב להגיע עם החברים, עצם הנוכחות שלנו והריצה שלנו בכיסאות גלגלים יחד עם שאר האצנים היא משמעותית, להיות נוכח זה לומר ללא מילים "אנחנו כאן".
"מתוך הבנה שלא כולם נמצאים היום כל הזמן במרחב הציבורי אלא הרבה קורה גם בדיגיטל, יצאנו גם בקמפיין וידאו להגברת המודעות שהמטרה שלו פשוט שיכירו אותנו, יחשבו עליי, יראו אותנו ואת הצרכים שלנו, כדי שנוכל באמת להיות כאן שווים".
תרומתן של קהילות הצעירים בהפיכת החברה לשוויונית וצודקת יותר פורצת את גבולות העשייה המקומית ומצליחה להשפיע ברמה הלאומית. התשתית והעשייה כבר קיימות בשטח ומוכיחות את עצמן שנים רבות. כבר למעלה מעשור שקרן שח"ף שותפות פילנתרופית לקידום קהילות צעירים בישראל, מלווה ומקדמת תנועה ארצית של קהילות צעירים משימתיות ומשקיעה בהון האנושי הזה. הצעירים בקהילות פועלים ליצירת הזדמנויות שוות לכל אחת ואחד, לחיזוק תחושת השייכות בקרב אזרחי המדינה, ללקיחת אחריות ולפיתוח מנהיגות מקומית. הפעילות שלהם מושתת על עקרונות של כבוד האדם, הם חפים מפניות והטיות והם שואפים להסדיר את היחסים בין בני האדם ובין המוסדות.
