צפו בסרטון שמציג את פעילות עמותת "חמניות":
בימוי גיא דניאלי, עריכה: נטע שניצר, תסריט: מטין בילמן
מדי שנה מאות ילדים בישראל מאבדים את הוריהם, אמא, אבא, לעיתים את שניהם, בפתאומיות או ממחלה מתמשכת, בתאונת דרכים או אירוע טרגי אחר ששואב אותם למעגל של יתמות שנכפית עליהם בגיל צעיר. היעדר הדמות ההורית משפיע ומשליך על עולמם שיציבותו מתערערת עבורם באחת.
את חגיגת יום ההולדת הראשון של נועם רוזנברג, הוא, כמו כולנו, לא יזכור כשיגדל. אבל כשיציץ בעתיד בתמונות מהמסיבה לכבודו בפארק, בין הבלונים, המשפחה והחברים, אבא שלו גיל, כבר יהיה נפקד מהן. בתוך החוסר הזה ומשמעויותיו, כבר מעכשיו מובטח לו שיהיה מי שיבין את תחושת החוסר שיחווה וינסה למלא אותה באמצעות הזדהות אמיתית.
החיים של נועם התינוק ושל אמו כרמל רוזנברג (36), נחלקים למעשה לשניים, לפני האובדן ואחריו. בתחילת דצמבר לפני שנה בדיוק, הכל עוד נראה ורוד.
"אני לא רוצה לומר שהחיים שלנו היו מושלמים, אבל היו שלמים ונטולי דאגות", מספרת רוזנברג, אשת שיווק המתגוררת עם בנה בתל אביב. "הם כללו התעסקות בזוטות ודאגות שנראות היום פריבילגיות".
היום הכי חסר מזל בעולם
רוזנברג הייתה אז בחופשת לידה, נועם היה בן ארבעה חודשים, והיא נערכה לקראת חזרתה לעבודה כמנכ"לית של מגזין החתונות My Day.
"גיל ואני היינו החברים הכי טובים, עם יחסים ממש סימביוטיים, הגענו לקשר מאד בשלים, ידענו להוקיר אותו ושום דבר לא נלקח כמובן מאליו", היא חולקת. "גם בהלוויה שלו, אמרתי שאני מודה על כך שידע כמה אהבתי אותו, הייתי אומרת לו כל יום שהוא האהבה של החיים שלי".
נתחיל מההתחלה, או יותר נכון מהסוף. מה קרה?
"שבועיים לפני, חגגנו לגיל יומולדת 37. ביומולדת הזו משום מה רציתי לחגוג לו בגדול, בגלל שהיינו כבר משפחה, עשיתי שולחן יומולדת עם מלא תמונות שלנו, צילמתי אותו עם נועם, עשיתי לו עוגה מטורפת בצורת לגו שזה משהו שהוא ממש אהב. אותו יום, היה היום הכי חסר מזל בעולם. אחותו אומרת שעל צירוף המקרים האכזרי עוד נחשוב הרבה.
אחרי חודשים שהייתי בבית, הייתה לי פגישה חשובה בעבודה עם הרבה דברים על הכף. גיל יצא לילה קודם עם חברים, כמתכנת והייטקיסט הוא היה קם מאוחר. שיגעתי אותו באותו שבוע שהוא יהיה חייב לקום בזמן ולהיות עם נועם עד שהמטפלת תגיע. באותו בוקר הוא קם אפילו לפני, ואמר שהוא לא מרגיש טוב. במקביל, התקשרו לומר לי שהפגישה מתאחרת, ברגיל הייתי משתפת את גיל בהכול ובאופן לא אופייני לא אמרתי לו שיש עיכוב. שאלתי אותו אם להמתין עד שתבוא המטפלת והוא אמר שאין צורך והזדרזתי לצאת מהבית. בהמשך הוא עוד התכתב איתי שהוא לא מרגיש טוב וכתבתי לו שילך להיבדק.
אחרי שעה וחצי של פגישה, ראיתי שגיל שלח לי בזמן הזה הודעה שהוא מרגיש מוזר, עם סחרחורת שבאה והולכת. כתבתי למטפלת כדי לבדוק בכלל מה עם נועם, ואז היא ענתה לי שגיל לא מרגיש טוב ועלה לשבת בגג ושהיא דואגת לו. ניסיתי להתקשר וראיתי שהוא לא ראה את ההודעות ממני.
התקשרתי למטפלת וביקשתי שתעלה רגע לראות שהוא בסדר, הייתי בטוחה שהיא תגיד שהוא לא שמע את הטלפון או משהו כזה, אבל אז היא אמרה שהוא כחול ולא נושם. היא ניסתה להנשים אותו, אבל בהמשך הודתה שהבינה שהוא כבר מת".
כשרוזנברג הגיעה הביתה במונית מלווה בחברה מהעבודה, האמבולנס חיכה למטה ובבית היו כבר שוטרים וחברים. במשך 40 דקות ניסו להחיות את גיל שהתמוטט מדום לב, אבל ללא הצלחה.
"הייתה בי עוד תקווה שיצילו אותו ובאותו הרגע שבישרו לי שלא, מבחינתי הדלת של החיים הקודמים שלי נטרקה. שפת האלמנות היא 'אילו' ו'אילו', 'אילו הייתי ככה' ו'אילו הייתי עושה ככה'... הייתי אכולת רגשות אשם שדווקא באותו יום לא הייתי בבית".
איך ממשיכים מהנקודה האפלה הזו עם תינוק בן ארבעה חודשים?
"דקה אחרי דקה בהתחלה, ואז יום ביומו. בהתחלה לא רציתי לחיות, לא ראיתי את החיים שלי בלי גיל, רק רציתי אותו בחזרה. נועם היה נורא קטן, המשפחה והחברות הקיפו אותי, מהבן אדם הכי עצמאי הפכתי למאוד תלותית. לקח לי חצי שנה לישון לבד בדירה. אחד הדברים שמאוד הלחיצו אותי זה נועם. דאגתי שתמיד אשאר עצובה מאד. שיום יבוא ויגידו לו שהייתה לו אמא תותחית והוא יגיד בפליאה - 'אמא שלי??' התחלתי טיפול במכון לגיל ינקות במרכז הבינתחומי בהרצליה, שנותן טיפולים פסיכולוגיים עם התמחות בגיל הרך ללא עלות והדבר הזה הציל אותי. בנוסף אני בטיפול פרטני ובקבוצת תמיכה".
לעבודה היא החליטה שלא לחזור, ארבעה חודשים לאחר מכן החל הסגר הראשון של הקורונה על כל השלכותיו ורוזנברג בחרה להישאר צמודה לנועם ולהעמיק את הקשר עמו.
לפני מספר חודשים היא החליטה לסייע לעובדת לשעבר שלה למצוא עבודה והתקשרה לשאול מכרה אם היא יודעת על תפקיד שאולי יתאים עבורה. המכרה סיפרה לה על עבודתה בעמותת "חמניות" שמלווה ילדים שאיבדו את הוריהם, באותו רגע כרמל הרגישה שמצאה את מה שחיפשה עבור עצמה, וביקשה להצטרף בהתנדבות למיזם.
"המילה יתומים מעוררת עדיין קונוטציות שליליות, זה כבר לא רק הילד מחוסר הבית שנמצא בסיכון. היום אלו הילדים הכי עטופים ואהובים, זה יכול להיות כל אחד לצערנו וצריך לנרמל את זה", היא מסבירה על פעילות העמותה.
"יחד עם זאת, אלו ילדים שמתמודדים עם אתגרים רגשיים ונפשיים, שיכולים להשפיע על הקשרים החברתיים שלהם, תחושת הביטחון העצמי והמוטיבציה להתמיד בלימודים.
העמותה פועלת כיום בתל אביב, יפו, ירושלים, רמת גן, כפר סבא, הוד השרון, גבעתיים, נס ציונה, רחובות ובאר שבע, כשבכל סניף פעילות לפחות 20 משפחות והיא עתידה להתרחב לערים נוספות. הרעיון המרכזי הוא להציע לילדים רשת תמיכה ששמה דגש על צמיחה מהאובדן ולאפשר גישה לקבוצת השווים שלהם.
בתכנית הדגל של העמותה 'חמניות נעורים', מתכנסים מדי שבוע ילדים ובני נוער שחוו אובדן ועוברים מגוון חוויות משותפות בהכוונה של צוות מוסמך".
על מאחורי הקלעים של האלמנות
רוזנברג בחרה לתרום את הידע והכישורים שלה בהתנדבות במערך השיווקי והמסחרי של העמותה, כך שגם סיפורה האישי כאמא לילד שעוד יבין ויכיר בעתיד את הסיפור המשפחתי, קיים שם. פוסט אישי שכתבה לאחרונה הפך וויראלי, זכה לאלפי לייקים, מאות תגובות ועשרות שיתופים.
"היה בזה משהו מלחיץ", היא מודה, "עד שגיל נפטר לא שיתפתי כלום, לא ידעו שאני בזוגיות, שנולד לי ילד או מה עשיתי בעבודה. שנינו היינו אנשים מאד פרטיים. אחרי שגיל נפטר נפתח סכר של שיתוף, קודם כדי להזכיר אותו, מי הוא היה, וגם על מאחורי הקלעים של האלמנות. יש לי תחושות אמביוולנטיות בנוגע לחשיפה, אבל הרצון הוא לייצר מודעות לאנשים שאבל לא מסתיים אחרי שלושה חודשים או שנה".
סיפור הקמתה של "חמניות", מעורר אף הוא השראה. לפני כשש שנים ייסדה אותה כארגון ללא כוונת רווח, הדר קס, אז בת 15, ששכלה קודם לכן את אביה אמיר בתאונת דרכים. תחושת הבדידות והרצון ליצור מקום שיוכל להכיל את ההתמודדות והכאב שלה, הובילו לייסוד קהילה תומכת עבור ילדים כמוה. מטרות נוספות הן העלאת המודעות בזירה הפוליטית והחברתית, כדי להביא להקצאת משאבים לטיפול באוכלוסייה הרגישה הזו, ומתן סיוע משפטי לאלמנים ואלמנות בהתמודדויות שנוצרו בשל הסטטוס החדש. בימים אלו יצאה העמותה בקמפיין גיוס המונים, לפתיחת סניפים חדשים שבהם ייקלטו ילדים שנמצאים ברשימות ההמתנה.
משבר הקורונה הוסיף גם הוא למצוקה, מאחר שכ-50% מהאלמנים והאלמנות בארץ נמצאים מתחת לקו העוני, מה שיצר נדבך נוסף של קושי.
החיבור שלך עכשיו לילדים יתומים נוספים לא מציף עוד עצב וקושי?
"ב'חמניות' יש משהו אופטימי. זה שילדה בת 15 יצרה מקום כזה מחזק ומשקם, מאוד התחבר אליי ולאיך שאני רואה את העתיד של נועם, מה שאני מאחלת לו ובונה עבורו. צריך להיות במודעות שהחיים התהפכו עלינו, אבל המטרה היא הכלה והחלמה, וזה מתחבר למקום שאני עושה עם עצמי. אני נוברת בכאב, אבל מנסה לחפש משמעויות חדשות ולגדל את נועם למקום טוב ובריא".
מתי נועם יוכל ללכת למפגשים של 'חמניות'?
"הוא יוכל מגיל ארבע, יש חשיבות עצומה לטיפול ואני מאמינה בכך. משדכים לו חונך שזה ילד יותר בוגר שעבר חוויה דומה, וליווי של עובדת סוציאלית צמודה. יש לי כל מיני רעיונות למשל לפתח קבוצות תמיכה לאמהות כמוני בהורות בפעם הראשונה.
את מוצאת נחמה בזה שלפחות הוא לא יזכור את הרגע הנוראי הזה?
"כשזה רק קרה, אחת החברות הטובות שלי אמרה לי איזה מזל שאין לך ילד ששואל 'איפה אבא' ו'איפה אבא'. אמנם 'נחסכה' התמודדות של ילד שמתאבל, אבל אני בתחושת החמצה כל הזמן. בארבעת החודשים שגיל חווה את האבהות הוא היה סופר נוכח, יש לו כמויות של סרטונים ותמונות. הכי מגיע לו שזה יהיה הילד שלו. מבחינתי הייתי נותנת הכול, רק כדי שיזכו יותר אחד לשני".
