בימים שבהם הייאוש, החשדנות והפקפוק ביכולת לקיים חיים בדו קיום, מכרסם בחלקינו, בעוד האחרים מפגינים חוסר עניין או אדישות למצב, יש "משוגעות לדבר" שלא מוותרות, וממשיכות להתעקש על השלום, לדבר על השלום, ויותר מזה – לפעול למענו.
חוסר אמון, ייאוש וחוסר אונים, אינם חלק מהשיח שלהן, והן נחושות בעקשנות בלתי פוסקת, להשאיר את הנושא על השולחן, הרבה מעבר לארוחות ליל שישי עם משפחה או חברים.
אלו הן פעילות "נשים עושות שלום". מעטות בנוף אך אי אפשר להתעלם מנוכחותן. מדי שישי הן עומדות בצמתים, בשרב ובגשם, צעירות לצד מבוגרות, יהודיות לצד ערביות, תל אביביות לצד מתנחלות - מבקשות לעורר את הציבור להתגייס למען קידום השלום בין שני העמים. כשהן לא בצמתים, הן מארגנות צעדות, יוצאות בשיתופי פעולה עם נשים פלסטיניות, משגרות מכתבים לחברי הממשלה. לא מוותרות.
תנועת "נשים עושות שלום" היא תנועת השטח הגדולה בישראל עם כ-50 אלף חברות רשומות. התנועה קיבלה מעמד של ארגון מייעץ לאו"ם, ופועלת לקידום פתרונות מדיניים עם הפלסטינים. לאחרונה גייסה התנועה מהציבור מעל מיליון שקלים להמשך המאבק להשגת הסדר מדיני. בשנתיים האחרונות נשים עושות שלום פועלת בשיתוף עם תנועת הנשים הפלסטינית "נשות השמש". שתי התנועות יזמו סדרה של אירועים וצעדות בדרישה מהנהגות שני הצדדים לשים את הסכסוך על סדר היום הציבורי. במהלך השנה הלכה וצמחה תנועת "נשות השמש" והיא היום מונה כבר כ- 2,500 נשים מהגדה ומעזה. שתי התנועות ניסחו יחד את קריאת האימהות, לקידום משא ומתן לשלום עם הפלסטינים, בהשתתפות של נשים בכל שלבי התהליך.
"קוראים לנו נאיביות, משוגעות, שמאל קיצוני ומה לא. אבל יש גם תגובות אחרות, שמודות לנו על זה שאנחנו לא מוותרות וממשיכות לדבר על משהו שעושה רושם שנעלם לחלוטין מהשיח הציבורי. וזה מה שנותן לנו את הכוח להמשיך במה שאנחנו עושות" אומרת חיה עבו (64) ממודיעין.
"לכו תתחתנו עם ערבים"
עבו, שבאה מתחום החינוך, נשואה, אם לשלושה ילדים (38,35,32 ) וסבתא לנכדה, פעילה בתנועה משנת 2017. "הצטרפתי לפעילות בכנסת עם קשרי ממשל. הייתי מגיעה לוועדות בכנסת בניסיון להשפיע על הקהל אבל גם על מקבלי ההחלטות. חשוב שיידעו שאנחנו קיימות ושישמעו גם אותנו ולא רק את 'רגבים'". (תנועה שפועלת לקביעת סדר יום יהודי וציוני למדינת ישראל. נ"י).
על העמידה בצמתים היא מספרת: "היה לי קשה בהתחלה. כשהצטרפתי, שנים עמדתי בצומת שילת והתגובות היו לכאן ולכאן. היום, עם המחאה המשפטית בקפלן בתל אביב, אני מרגישה שאלפי אנשים נחשפים אלינו ולפעילות שלנו. אף אחד שם לא צועק לעברנו 'לכו לעזה' או 'לכו תתחתנו עם ערבים'".
עם הזמן, נעשים חסינים בפני הקריאות הללו?
"התחושות הן קשות. דוד שלי נהרג בסוסיתא ב-1967 בערב יום העצמאות, ודוד שני היה מפקד טייסת 69 הידועה ונהרג ב-1977 בתאונה בקרב אוויר. כך שאני מכירה היטב את המחיר הכבד של חיים בצל מלחמות בלתי פוסקות".
"בתנועה אהבתי שהן לא אומרות בדיוק מה צריך לעשות והשיח הוא שכמו שהעם שלנו כ"כ אמיץ, חכם ויצירתי בשדה הקרב, הוא יכול למצוא גם את הדרך לשלום עם הסכם שיהיה מקובל על כל הצדדים. הבעיה שהרבה מהמנהיגים שלנו באים מתוך הצבא, ומבלי לפגוע, הם רואים דרך הכוונת. ולעשות שלום זה לא רק אם יורים או לא יורים, יש מערכת שלמה של חיים ביחד ואנחנו כנשים רואות את הדברים ומודעות לכל הסביבה".
לטעמך, השלום יגיע מתוך הנשים?
"הוא יגיע מהמנהיגים, אבל נשים צריכות להיות שותפות כי בלעדיהן זה כנראה לא יקרה. את יודעת שאפילו האו"ם, בהחלטת מועצת הבטחון 1325, קורא למדינות, ביניהם ממשלת ישראל שאימצה ההחלטה, שנשים יהיו שוות בייצוגן באוכלוסייה בכל דיוני שלום וביטחון ואנחנו מוכנות לסייע בכל. תראי, לסכסוכים גדולים בעולם נמצאו פתרונות והגיע הזמן שזה יקרה גם אצלנו".
8 צפייה בגלריה
"בבית לא חשבנו אותו הדבר והילדים בחרו במה שרצו. התנאי מאז ומתמיד היה ההדברות והכבוד ההדדי". חיה עבו
עבו מציינת את המגבלות שנשות התנועה הטילו על עצמן: "אנחנו לא מדברות על כיבוש, אנחנו מדברות על סיפוח או חיים תחת שלטון צבאי וגם זה גורר הרבה סערות וויכוחים גדולים בתוכנו. בואי, אין לנו את כל הפתרונות, כפי שתנועות שמאל מתיימרות לומר שהן יודעות ה-כ-ל. ואני הייתי בתנועת שמאל כזו, למרות שגם בימין זה קיים. אצלנו, דווקא ריבוי הדעות מעשיר ופותח הרבה אופציות, וכן, גם סוגר הרבה אופציות", היא מחייכת.
עבו, גדלה בקיבוץ השומר הצעיר שסבה, שבא מבית דתי, היה ממקימיו והיא נישאה לאדם שאביו היה באצ"ל ותמך ב'חרות'. "בבית לא חשבנו אותו הדבר והילדים בחרו במה שרצו. התנאי מאז ומתמיד היה ההידברות והכבוד ההדדי".
במקביל לקידום בכנסת היא גם חברה בצוות שמארגן את שותפות התנועה במחאה, "יש בינינו שבעד וגם נגד הרפורמה, למרות שעניין השוויון הוא קריטי לנו ומיעוטים הוא דבר שחשוב לנו במיוחד, בתוכן הנשים הערביות בישראל שהן מיעוט בתוך מיעוט בתוך מיעוט".
היא משתפת: "היו לנו הרבה שנים קשות בגלל הכנסת שלא עשתה עבודתה סדיר ואח"כ הגיעה הקורונה. היו חברות כנסת חדשות שהפגישה הראשונה איתן החלה בייאוש ואז זרחו להן העיניים כשהן שמעו על העשייה שלנו. כך שיש לנו עוד הרבה עבודה לעשות".
"היו חברות כנסת חדשות שהפגישה הראשונה איתן החלה בייאוש ואז זרחו להן העיניים כשהן שמעו על העשייה שלנו. כך שיש לנו עוד הרבה עבודה לעשות".
8 צפייה בגלריה
"מאוד רציתי להכיר את הנשים הגרות בכפרים הפלסטינים המקיפים אותנו. אלה שגרות במרחק רגלי של חמש דקות מאיתנו ועדיין, עבורנו, זה כאילו הן גרות מעבר להרי החושך". ליאורה הדר
(צילום: גל מוסינזון)
"בקהילה שלי חושבים שאני שמאלנית, ובתנועה אני נתפסת כימנית"
ליאורה הדר (46) נשואה ואם לארבעה ילדים (7, 10, 12, 13.5) מתגוררת מזה כעשור בעלי זהב בשומרון. למרות היותה מתנחלת היא פעילה מ-2016 בתנועה, במגוון תפקידים בכירים, לצד עבודתה כביבליותרפיסטית עם ילדים ונוער בסיכון ומדריכת הורים. העובדה שהיא חריגה בנוף החברתי שלה, לא מרפה את ידיה גם במצב הבטחוני המתוח.
אל התנועה היא נחשפה ב-2015 לאחר ששכנתה, שהיא בת דודה של אחת ממקימות התנועה, הפגישה בסלון ביתה את חברות התנועה יחד עם 20 מתנחלות. "זו הייתה חוויה מדהימה. זה גם התיישב לי טוב, כי מהרגע שהגענו לשומרון מאוד רציתי להכיר את הנשים הגרות בכפרים הפלסטינים המקיפים אותנו. אלה שגרות במרחק רגלי של חמש דקות מאיתנו ועדיין, עבורנו, זה כאילו הן גרות מעבר להרי החושך. את הגברים אנחנו רואים כשהם מגיעים אלינו לבנות את הבתים, או הנשים שמגיעות לנקות. כמובן שהמחשבות הללו, שהיו עם עצמי, הסתנכרנו מצוין עם המפגש עם נשים שהן חילוניות תל אביביות ברובן ורחוקות אידאולוגית ממני, שלראשונה חצו את הקו הירוק. נשים שבדרך כלל את כמתנחלת, עם כיסוי הראש הגבוה, לא ממש יושבת לשוחח איתן. היו רגעים קשים וטעונים, והזדעזענו זו מזו, אבל זה היה מפגש מאוד חשוב".
בהמשך, היא למדה שיש צוות שאחראי על הקשרים מול הפלסטיניות. אחרי חודשיים של התבשלות התגבשה בה ההחלטה שדווקא מי שמתגורר ביהודה ושומרון, מהאזור שעליו נסוב הקונפליקט, חייב להיות חלק מהשיח, מהתהליך וגם מהפתרון.
"הבנתי שאסור לנו להדיר עצמנו מהשיח על פיוס ושלום, וכך התחלתי לעבוד עם צוות שהתמקד בחיפוש נשים פלסטיניות בגדה המערבית, מעבר לקו הירוק במטרה ליצור איתן את השיח. במקביל, עבדתי עם צוות אחר שמטרתו לדאוג לגיוון אנושי בתנועה. לא עוד תנועת שמאל חילונית תל אביבית, אלא קשת רחבה, דתית, פוליטית חברתית".
נשמע ש... נכשלתן
"זה לא כל-כך הצליח וזה עדיין בתהליך של עבודה. והתנועה די מתקשה בזה".
כיצד המשפחה והחברים הגיבו על הפעילות הוולונטרית החדשה שלך?
"משפחתי מגוונת בפני עצמה. ההורים שלי שעלו מניו יורק ב-1972 לא נפלו מהכיסא. ליברלים עם כיפה סרוגה שבתפיסתם מעולם לא הלכו הרבה ימינה. לבעלי היה קצת קשה בהתחלה. הוא עדיין חושב שהדרך שלנו היא טעות שלא מובילה לשלום. לדבריו, במזרח התיכון יש דרך אחרת להגיע לשקט ולביטחון. הוא יותר דוגל בשיטת ה'להיות חזקים ושיבינו מי בעל הבית פה'. כשחברים גילו, חלקם הרימו גבה, חלקם פרגנו ואמרו 'לא מסכים איתך אבל כל הכבוד שאת הולכת עם מה שאת מאמינה'. היו חברות שאמרו 'אם היה לי כוח, זמן או בייביסיטר הייתי גם מצטרפת'. אבל אף אחד לא הצטרף אלי", היא מחייכת.
"תראי, רוב נשות התנועה בנות 50 ומעלה. ב-2016 כשהצטרפתי הייתי די שונה בנוף: הריונית בת 38 עם שלושה ילדים קטנים בבית, אבל בערה בי תשוקה לשמוע את כאב הנשים מרמאללה, שכם, ג'נין ועוד מקומות שמעולם לא נחשפתי אליהם, ולשמוע את הצד שלהן בסיפור. היה לי חשוב להסתכל להן בעיניים ולהציג את הצד שלי עם רעיון ההתיישבות ביהודה ושומרון. למרות שמעולם לא הייתי חיה פוליטית רציתי להיות פעילת שלום. אז, בקהילה שלי חושבים שאני שמאלנית, וב'נשים עושות שלום' אני נתפסת כימנית. כנראה שאני עושה משהו נכון", היא צוחקת.
8 צפייה בגלריה
"לא ניתן להשיג את השלום באי הגועש שלנו אם לא נודה ונפעל לתיקון העוול שנעשה ". סאמיה ערמוש
(צילום: אניט דימארג'יאן)
""חברה המכילה פסיפס אנושי מגוון אמורה לחבק אותו ולא לקפח ולדחוק חלק ממנו לשוליים. שלום אמיתי אמור להתבסס על עוגנים חזקים, שאחד מהם הוא קבלת האחר".
סאמיה ערמוש (45) נשואה ואם לשניים (24,22) מחיפה, עיתונאית שפעילה בארגון שבעה חודשים, משמיעה את הקול האחר. "לא ניתן להשיג את השלום באי הגועש שלנו אם לא נודה ונפעל לתיקון העוול שנעשה פעם כלפי המיעוט הערבי בישראל ופעם כלפי הפלסטינים בגדה", היא מסבירה.
"חברה המכילה פסיפס אנושי מגוון אמורה לחבק אותו ולא לקפח ולדחוק חלק ממנו לשוליים. שלום אמיתי אמור להתבסס על עוגנים חזקים, שאחד מהם הוא קבלת האחר. את הקול הזה אני תמיד משקפת בפעילותי בתנועה ובכלל. אחרי אירועי אוקטובר 2000 הפכתי להיות סקפטית, איבדתי הרבה מהאמון בצד השני ברמה הממסדית, לא ברמה האישית אנושית, כי אני עדיין מאמינה שאדם לאדם הוא אדם. בדרך עד לאירוע מאי 2021 העמיקה בי ההבנה שהערבים במדינת ישראל שקופים. מהמקום הזה הצטרפתי ל'נשים עושות שלום'. מצאתי מקום שמאמין בקול שלי, בייחודיות שלי, בנרטיב שלי, ואני רוצה שנפעל יחד לטובת עתיד שקט ושלו לכולנו".
לדבריה, "אני לא מנסה ליפות או להעלים את האתגרים הרבים העומדים בפנינו כמיעוט ערבי בישראל. יחד עם זאת, אני גם תמיד אומרת שיש לפעול בשיתוף עם פעילים ופעילות יהודים, המאמינים בשותפות אמיתית להשגת המטרה המיוחלת. שלום יגיע מתוך פיוס וכבוד הדדי".
מנו רוטשטיין מרמת גם, נשואה אם לשניים (31,26) וסבתא לנכדה, עובדת בגיוס כספים בעמותה למען ילדי פליטים בדרום תל אביב. "שמעתי על התנועה מחברה עוד בתקופה שגרתי באנגליה לפני 23 שנים. באוקטובר 1997, יומיים לאחר שנחתנו, השתתפתי בצעדת התקווה ביפו, ומאז אני עמוק שם".
רוטשטיין שנולדה בדרום ארגנטינה, מגדירה עצמה כציונית ליברלית אקטיביסטית ה"שותפה לחלום שיהיה לנו בית ושנוכל להיות חופשיים בארצנו". גם היא מודה ש"הרפורמה היא הזדמנות גדולה. היינו לבד. חסמנו את צומת השלום ואף אחד לא שמע על זה. עכשיו יש התעוררות של הצעירים בעיקר, שגילו פתאום שלצאת לרחובות ולהפגין עוזר לייאוש, שפתוחים להקשיב, וזו מבחינתנו בשורה טובה ונותן לנו הכוח להמשיך".
8 צפייה בגלריה
"כל כך הרבה שנים, כל כך מעט שינויים לטובה. כל כך הרבה אלימות וכל כך קשה לחוש שאת רק טיפה בים". חגית לביא
"מיכל התקווה שלי חוזר שוב להתמלא"
חגית לביא (70) גרה בחרשים שבגליל, נשואה אם לשלושה ילדים (30, 35 ,40) וחמישה נכדים. פעילה מ- 2014, "אני מודה שהאירועים האחרונים במדינה גרמו לי לתחושת חוסר אונים. די, אין יותר אנרגיה. כל כך הרבה שנים, כל כך מעט שינויים לטובה. כל כך הרבה אלימות וכל כך קשה לחוש שאת רק טיפה בים. ובכל זאת החלטתי בשבוע שעבר להצטרף שוב ליעל מחרשים, תמר מהר חלוץ ורוברט מכרמיאל, שהביא מערכת מוזיקה וניגן בקולי קולות שירי שלום. ופתאום - כל-כך הרבה צפירות עידוד וקריאות 'תודה שאתן לא מתייאשות'. ושני נערים חרדים שקיבלו בשמחה מרוברט חולצות עם הכתובת 'מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב', ושלוש מתבגרות בשורטס וגופייה שרקדו לצלילי 'שיר לשלום' ואשה ממג'דל כרום שניגשה להודות על שיש גם כיתוב בערבית בשלט שהחזקתי. וכמו כדי להשיב לכל המפקפקים ולכל המיואשים, חשתי ששוב מיכל התקווה שלי חוזר להתמלא. כן, דווקא בימים אלה אסור לוותר".
ואולי לא נגיע להסכמה על מלא מלא, וזו משימה לדור הבא?
"יש מצב, אבל אני מסתכלת על הדברים מנקודת מבט שהיא מסוג 'טיפה ועוד טיפה'. מסתכלים על הים הוא ענק עמוק ואיך נחצה אותו? אבל כשמסתכלים על הטיפות שנופלות על הקרקע, אז כן, אפשר להשאר במקום האופטימי שיש עשייה. אם אני לא אראה את השלום עוד בימיי – זה לא מה שירפה אותי. הרציונליות שבי לא הופכת אותי לאישה חסרת תקווה".
נראה שגל המחאות הפיח חיים בתנועה.
"אין ספק שהתנועה לא תמיד עוברת מסך: לא הגיל, לא האמירה החיובית שלנו ולא העשיה של 'טיפה ועוד טיפה' בשטח ושל נסיון להשפיע מלמטה מבלי להמתין לסיקור תקשורתי. אני יודעת שיש נשים שהמחאה נתנה להן הרגשה טובה שפתאום רואים אותנו. מבחינתי, המחאה אדירה, אבל משהו בי עצוב על זה שהיא לא התחילה עם חוק הלאום. איך אז יכולנו לשבת בבית כשנעשה דבר כל-כך נפשע פה במדינה?".
אורנה שרגאי, מנהלת משותפת של התנועה, אומרת כי בימים קשים אלה מתחזק הקשר בין המאבק לשלום לבין המאבק על הדמוקרטיה. "אחרי 75 שנים של מלחמות, הסכסוך הזה יכול וצריך להיפתר בהסכם מדיני. אנחנו שואבות כוח והשראה מהשותפות הפלסטיניות האמיצות שלנו מתנועת 'נשות השמש', ויחד איתן אנחנו משמיעות את 'קריאת האימהות' המשותפת לסיום הסכסוך. דרישה נחרצת של אזרחיות ואזרחים רבים יכולה לחולל שינוי. אנחנו מזמינות כל אחת ואחד להצטרף".
