הוא טיפס על המרפסת בזעם. היא עמדה בפנים, לבה הולם, מחזיקה את החלון בכל כוחה. שלושת ילדיה הקטנים היו בבית. "הייתי יכולה להיות בסטטיסטיקה של הנשים שנרצחות על ידי בני זוגן", היא אומרת. למרות השנים שחלפו מאז, קולה עדיין רועד כשהיא משחזרת את אותו אירוע טראומתי. "זה לא היה רחוק בכלל. אם לא הייתי סוגרת את החלון באותו רגע...", השתיקה הפתאומית שלה מדגישה עוד יותר את כובד המילים. "אלוהים היה שם".
עשר שנים חלפו מאז, וסוקיינה טאעון (40) עברה דרך ארוכה - מילדה בדואית שגדלה באוהל, דרך נישואים אלימים בגיל 18, ועד למאבק על חירותה. בשיחתנו, כשנה אחרי טבח 7 באוקטובר, ניכר הביטחון בדבריה כשהיא מדברת על תפקידה כמובילת הקהילה בבית הספר הדו-לשוני לערבים ויהודים בגליל. קשה להאמין שזו אותה אישה שפעם פחדה להרים את קולה.
לאחרונה, היא גם הופיעה בסדרה התיעודית "המלחמה שלה" של תאגיד השידור הציבורי בערבית, "מכאן 33". הסדרה, שיצאה בעקבות אירועי 7 באוקטובר, מציגה שלוש נשים - מוסלמית, דרוזית ובדואית - שהפכו ממקום של דיכוי - למובילות שינוי חברתי.
"בסרט סיפרתי על הכאב העמוק שחשתי אחרי 7 באוקטובר", היא אומרת. "איך חברים קרובים, שדיברתי איתם על דו-קיום ואכלנו יחד מאותה צלחת - פתאום דיברו על נקמה והרס. זה היה כמו סכין בלב. אבל דווקא בימים אלה, כשהקרע מאיים להעמיק, אני רואה את משימת חיי בשמירה על הסיכוי לחיים משותפים. דווקא עכשיו אסור לנו להתנתק זה מזה".
מהאוהל - לכלא של הנישואים
"גדלתי בדהרה, כפר קטן ליד משגב", היא מתארת. "היינו מוקפים במושבים וקיבוצים - יודפת, שכניה, קורנית. בזמנו היו שם עוד כמה משפחות בדואיות, אבל עם השנים כולם מכרו את האדמות שלהם ועברו לביר אל-מכסור ולשפרעם. רק אבא שלי התעקש להישאר".
הבידוד היה מוחלט. "לא היו לנו שכנים, לא היו דודים, לא היה אף אחד. אבא שלי היה יתום, הייתה לו אחות אחת שנהרגה במלחמה ב-48'. רק אימא שלו גידלה אותו".
הזיכרונות זורמים ממנה בטבעיות: "הייתי חוזרת מבית הספר, זורקת את התיק וישר רצה לרעות את הכבשים. בחורף, בקיץ, לא משנה מה. כשהכבשים היו נרדמות מהחום הייתי עולה על סלע גבוה, מחזיקה מקל ומדמיינת שאני נואמת. באותם רגעים הייתי שואלת את עצמי - 'מה אני עושה פה?', 'למה אני פה?'".
6 צפייה בגלריה
סוקיינה בילדותה (באמצע) עם שניים מאחיה. "הייתי שואלת את עצמי: 'מה אני עושה פה?', 'למה אני פה?'"
בגיל 18, מיד אחרי התיכון, הגיעה הצעת השידוך. "האח שלו היה בכיתה שלי, ואבא שלו ואבא שלי הכירו. הוא ראה אותי והחליט שהוא רוצה להתחתן איתי. הוא היה בן 27", היא נושמת עמוק וממשיכה: "חשבתי שזה בסדר, שככה החיים נראים. לא הכרתי שום דבר אחר ולא היה לי עם מה להשוות".
את זוכרת איך הגבת כשגילית לראשונה שאת מתחתנת עם בחור זר?
"תראי, הייתי טובה בלימודים", היא עונה בביישנות. "היו כמה מחזרים כי הייתי יחסית יפה, אז אמרתי - אני אסכים להתחתן, אבל אני גם רוצה ללמוד ולרכוש מקצוע".
בגיל 19 היא כבר הייתה אם לנטלי, בתה הבכורה. "לא ידעתי מה זה להיות אימא. אני זוכרת שחזרתי הביתה מבית החולים עם התינוקת הקטנטנה הזאת, היה חורף קשה ובקושי העזתי להרים אותה, והשאלה הראשונה ששאלתי הייתה: 'אני אהיה אחראית עליה כל הזמן?'. הייתי ילדה בעצמי. לא הבנתי את חיי החברה בכפר של בעלי - כוכב אב אלהיג', שאליו עברנו מיד אחרי החתונה - הכול היה מאוד זר לי".
"כשקיבלתי את הכרטיסים, התחלתי לקפוץ משמחה. סיפרתי לבעלי והזכרתי לו את התנאי שלי - שאני רוצה ללמוד. הוא הסתכל עליי ואמר: 'על גופתי המתה, את לא תהיי יותר טובה ממני'. באותו רגע הבנתי את גודל המצוקה שאני נמצאת בה"
איך ילדה שגדלה במשפחה מסורתית הבינה שהאלימות של בעלה אינה מקובלת? אני שואלת. היא משתהה רגע ומשיבה: "אחרי החתונה התחלתי לקרוא המון. קודם את הקוראן, ואז ספרים אחרים. התחלתי להבין שמה שאני חווה בבית שלי - זו לא דרך חיים נורמלית".
קולה של סוקיינה מתגבר כשהיא נזכרת בהישג שסימן את נקודת המפנה עבורה: "בתיכון הייתי מצטיינת בספורט. המחנך אמר לאבא שלי שיש לו ילדה מוכשרת והציע שאלמד להיות שופטת כדורעף", היא מספרת בגאווה. "הייתי השופטת הראשונה במחוז צפון, לפני 22 שנה. תחשבי איזה הישג זה היה אז בשביל אישה, ועוד אישה בדואית.
"כשקיבלתי את הכרטיסים - הצהוב והאדום - התחלתי לקפוץ משמחה. סיפרתי לבעלי והזכרתי לו את התנאי שלי - שאני רוצה ללמוד. הוא הסתכל עליי ואמר: 'על גופתי המתה, את לא תהיי יותר טובה ממני'. באותו רגע הבנתי את גודל המצוקה שאני נמצאת בה.
"הוא לא הרשה לי כלום", היא נזכרת. "לא לעבוד, לא ללמוד, אפילו לא להיות עם חברות בכפר. פעם, כשגברים מהמשפחה שלו באו לעשות פיוס בינינו, הוא אמר להם בגאווה - 'אני רוצה לכלוא אותה בבית, שלא תצא עד שאחזור מהעבודה'. הם הסתכלו אחד על השני בהלם. אני חייכתי חיוך ציני. הם היו מופתעים, אני כבר לא. ככה נראו החיים שלי".
להניח את הראש על הכרית בלי פחד
את ההחלטה הסופית סוקיינה קיבלה במיטת בית החולים, כשהיא מאושפזת בחודש השישי להריונה עם בתה הצעירה, ננסי. "נפלתי, וכתוצאה מהנפילה ירדו לי המים. שכבתי בבית החולים במשך חודש בהשגחה מלאה. ביקשתי ספרים, קראתי את כל הקוראן, וגם את 'הנזיר שמכר את הפרארי', ושם החלטתי - אם אני רוצה לגדל ילדים בריאים, אני חייבת לעזוב. יהיה המחיר אשר יהיה".
לקח לה שנתיים להצליח לממש את תכנית ההימלטות. "אפילו שהיה לי בית ענק עם חצר וכל מה שאפשר לבקש, לא הרגשתי שייכת לשם אף פעם", היא מספרת. "תמיד שאלתי את עצמי - מה אני עושה פה? אחרי שילדתי את ננסי ולקח לי שנתיים להתאושש, אמרתי לו - 'יש לך זמן לשנות את עצמך אם אתה רוצה אותי'".
מה הייתה התגובה שלו?
"הוא אמר, 'לאן היא תלך זאת? לאוהל?', וזו באמת הייתה שאלה טובה. לא היה לי כסף, לא הייתה לי עבודה, והיו איתי שלושה ילדים קטנים.
"כשאימא שלי שמעה שאני עוזבת בית גדול בשביל דירת 70 מטר בשכירות, היא הייתה בטוחה שהשתגעתי. אמרתי לה - 'את הבית הזה אני לא לוקחת לקבר. כל מה שאני רוצה זה לשים את הראש על הכרית, ולישון בלי פחד'".
גם המאבק המשפטי לחירות לא היה פשוט. "העורך דין הראשון שלי התקשר אליי יום אחד", היא נזכרת. "הוא אמר לי: 'אני מתנצל אבל אני לא ממשיך'. התברר שאיימו על חייו ואמרו לו שאם ימשיך לטפל בתיק שלי, יגיעו לביתו. 'יש לי משפחה', הוא אמר בקול רועד וניתק".
איך הגבת?
"ישבתי ברחוב ובכיתי. אבל ממש מהר אספתי את עצמי, התקשרתי לעורך דין אחר ואמרתי לו: 'תקשיב טוב - יכול להיות שתקבל איומים, שירביצו לך, אפילו שינסו להרוג אותך. היה לי עורך דין שברח. אני נותנת לך זמן לחשוב. אם לא תרצה - אחפש מישהו אחר אמיץ'", היא מחייכת, "הוא הסכים. ביום של הדיון בבית המשפט ראיתי את הפחד בעיניים שלו. הוא רצה שאסע איתו באוטו כי פחד בשבילי, אבל אמרתי לו - 'אני לא נוסעת עם גבר באוטו. אסע ברכב שלי'".
למה בעצם נשארת בכפר? הרי זה מקום קטן, כולם מכירים את כולם.
"דווקא בגלל שזה כפר קטן, החלטתי פשוט לא לדבר. כשהיו שואלים מה קרה, הייתי אומרת 'שום דבר, נפרדנו וזהו, סלאם עליכום'. בהתחלה הגרוש שלי לא עיכל את זה. הוא התעלף בבית המשפט, ולמחרת כבר דפק בדלת. הלך להורים שלי, התחנן - 'אני אשתנה, רק שתחזור הביתה'. אמא שלי האמינה לו, כעסה עליי שאני לא נותנת צ'אנס".
רק אביה תמך בה בשקט. "הוא היה לוחש לי: 'אני לא יכול להגיד בגלוי שאני תומך במה שאת עושה, אבל אני גאה בך ואני יודע שתגיעי רחוק. אני איתך בלב ובראש'".
ואיך המשפחה רואה אותך היום?
"אבא ואמא כבר נפטרו, אבל עוד כשהיו בחיים הם הבינו, יחד עם האחים והאחיות שלי, שעשיתי את המעשה הנכון עבורי ועבור הילדים שלי.
"רק לפני שבוע אחי הבכור, בן 64, אמר לי - 'יאללה, תתחילי לכוון לכנסת'. הוא אמר שהוא רואה אותי שם", היא מספרת ומוסיפה: "לפני חמש שנים אולי הייתי חושבת על זה, אבל היום? אני רוצה להיות בשטח. בפוליטיקה שוכחים מה קורה למטה. אני רוצה להיות במגע עם אנשים, להשפיע מהמקום שנכון עבורי".
איך הילדים התמודדו עם הניתוק מאביהם ומהמשפחה המורחבת?
"שתי הבנות, נטלי וננסי, עד היום לא מדברות עם אביהן בכלל. חוסיין חזר להיות איתו בקשר לפני שנתיים. כשאחותו שאלה אותו למה, הוא ענה - 'אני לא רוצה להחזיר לו מה שהוא עשה. אני מאמין באלוהים, ויום אחד אלוהים ישאל אותי מה עשיתי למען אבא שלי, כמו שישאל אותו מה הוא עשה למען הילדים שלו'".
מה הרגשת כששמעת את התשובה שלו?
"התמלאתי בגאווה, והבנתי שחינכתי וגידלתי אותו בדרך הנכונה. לצערי, יש הרבה אנשים ששומרים טינה. צריך להבין שיש רגעי זעם שבהם אדם יכול להגיד דברים שהוא לא באמת מתכוון אליהם. הייתי יכולה לשמור טינה למשפחה שלי, לאחים שלי, לכעוס על כל העולם - אבל מה זה היה נותן לי?".
לראות את האדם, לא את הדת
בימים הראשונים לאחר יציאתה מהבית, סוקיינה הצליחה לשכור דירה קטנה בכפר עבור שלושתם. היו ימים, היא מספרת, שלא היה לה כסף אפילו לקרטון חלב. "אבל העדפתי את זה על פני בית גדול עם אלימות. לא רציתי שהילדים שלי יגדלו עם אימא מוכה. לא הסכמתי בשום אופן שהבנות שלי יחשבו שזה נורמלי לקבל מכות אם את אישה, ופחדתי שהבן שלי ילמד להיות אלים אם נישאר לגור בבית עם אבא שלו".
היא התחילה לעבוד בחנות בגדים של רשת אופנה גדולה בכרמיאל. תוך זמן קצר קודמה לתפקיד של מנהלת משמרת, ואחר כך למנהלת סניף. במקביל נרשמה ללימודים בבר-אילן. "כשהתחלתי ללמוד, לא ידעתי מילה בעברית", היא נזכרת, "אבל הייתי נחושה. למדתי מהחברים, מהעבודה בחנות, מהחיים. היום אני מדברת עם הילדים שלי המון בעברית, כי אני רוצה שיהיה להם קל יותר ממני".
איך הצלחת להחזיק מעמד בתקופה הראשונה?
קולה נעשה רך כשהיא נזכרת באותם ימים: "אני זוכרת שהיועצת והמנהלת בבית הספר של הילדים קראו לי לשיחה. הן היו בטוחות שהביטחון העצמי של הילדים ירד, כמו שקורה בדרך כלל אחרי גירושים. אבל אצלנו זה היה הפוך - הילדים היו מנהיגים, הובילו את הכיתה.
"'מה הסוד?' הן שאלו. אמרתי להן - זה השיחות האישיות", היא מוסיפה, "גם כשלא היה לי זמן, הקפדתי על שיחות קבוצתיות עם כולם ביחד, ושיחה אישית עם כל אחד. הייתי לוקחת אותם ל'דייטים' מתחת לעץ ביער. נטלי הלכה לחוג קארטה, יש לה היום חגורה בינלאומית. זה מאוד מעצים".
מוסלמי, יהודי או נוצרי - העיקר בן אדם
בימים אלו היא מובילה את הקהילה בבית הספר הדו-לשוני בגליל, אחד משישה בתי ספר של עמותת "יד ביד". "זו קהילה מאוד יציבה", היא מסבירה. "כשאני אומרת יציבה, אני מתכוונת במיוחד לסימטריה המיוחדת בין יהודים לערבים. זה לא מובן מאליו בכלל לשמור על איזון כזה, במיוחד בשנה האחרונה.
הסדרה אליה הצטלמה לאחרונה היא, כאמור, חלק ממגוון תכנים של "מכאן 33" המבקשים לקדם דו-קיום וחיים משותפים. לצד סיפורה של סוקיינה, התאגיד בערבית מקפיד לשדר תכנים המתייחסים לכל רבדי החברה הישראלית - מיום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, ועד לסיפורי הנרצחים והניצולים מ-7 באוקטובר. "זה בדיוק מה שצריך היום", אומרת סוקיינה. "להראות שאפשר אחרת".
איך מצליחים לשמור על דו-קיום בימים כל כך טעונים?
"בקהילה בבית הספר אנחנו חוגגים יחד חנוכה, כריסמס ורמדאן. יש לנו תוכנית קהילתית שנתית, מפגשי הורים ופרויקטים משותפים. בחודשי המלחמה הראשונים, כשהמתיחות הייתה בשיאה, חילקנו לכל משפחות בית הספר - יהודים וערבים - קופסת משחקים משפחתית עם מסר כתוב: 'אנחנו חושבים עליכם, אנחנו פה בשבילכם'. אנשים בכו כשהם קיבלו את זה. לפעמים דווקא במשבר מתגלה הכוח האדיר של הקהילה".
לשבור את מעגל האלימות
ההחלטה לעזוב הייתה רק ההתחלה. "באמת הצלתי לא רק את עצמי", היא אומרת בנחישות. "קראתי מחקר שאומר שאנחנו מושפעים שבעה דורות אחורה. אם לא הייתי עוצרת את זה עכשיו, הבנות שלי היו מקבלות מכות וחושבות שזה לגיטימי כי הן ראו את אימא שלהן מקבלת מכות מאבא. והבן שלי היה מרביץ לאשתו, והיה חושב שזה נורמלי. חינכתי אותם להבין שאהבה אמיתית לא כוללת אלימות, ושמותר - וחובה - לעמוד על הזכויות שלך.
"אם לא הייתי עוצרת את זה עכשיו, הבנות שלי היו מקבלות מכות וחושבות שזה לגיטימי כי הן ראו את אימא שלהן מקבלת מכות מאבא. והבן שלי היה מרביץ לאשתו, והיה חושב שזה נורמלי. חינכתי אותם להבין שאהבה אמיתית לא כוללת אלימות, ושמותר - וחובה - לעמוד על הזכויות שלך"
"כשאני רואה את האלימות הגואה בחברה הערבית, אני חושבת על מעגל הפחד", היא ממשיכה. "אנשים מפחדים לפנות למשטרה כי הם מפחדים על החיים שלהם. כשאני פניתי למשטרה, אמרו לי 'את יודעת איזה מחיר כבד תשלמי על ההחלטה הזאת?', אבל עניתי בלי להתבלבל שאני יודעת בדיוק מה ההשלכות, ואני מוכנה להן. הדת בכלל לא מצדיקה אלימות. זו בורות, חוסר ביטחון. כשאדם חלש, הוא משתמש בידיים במקום במילים".
איך את רואה את החיים שלך היום, עשור אחרי?
"אני תמיד אומרת שאני בת 10, כי עד גיל 30 לא באמת חייתי. הייתי רק סקרנית וחקרתי את העולם מנקודת מבט של ילדה".
