בשיתוף תַּכְלִית
חודשיים לפני שנלך לקלפי, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו על מה הבחירות האלו. האם אלו באמת הבחירות הקריטיות ביותר בתולדות המדינה והן תחלטנה אם נהפוך לאוטופיה או לדיסטופיה? כמו שאומרים לנו בכל מערכת בחירות, או שאולי הבחירות האלו הן פשוט על הדרך בה אנחנו אמורים לחיות כאן יחד במדינת ישראל?
ואם כן – אז על הפוליטיקאים שלנו, שמבקשים את הקול שלנו, מוטלת החובה לחפש מה מניע אותנו - המצביעים - ומה יגרום לנו לשנות הצבעה ממפלגה אחת לאחרת?
לצורך חיזוק התפיסה הזאת, אני מבקש להציג נתון שבעיני הוא אופטימי. סקר עומק שערכנו ב"תכלית – המכון למדיניות ישראלית" בקרב הציבור היהודי והערבי, מראה ש-21% מהמצביעים, כ-24 מנדטים פוטנצייאלים, עדיין לא החליטו לאיזו מפלגה להצביע. כמו שניתן לשער, ההתלבטות הגדולה היא לא בין הגושים אלא בתוכם, אך נתון זה מצביע דווקא על כך שלכל אחת מהמפלגות יש מה להרוויח מחידוד ההבדלים בינן לבין האחרות. לא בסיסמאות, אלא בתוכן. אלה מאיתנו שעדיין לא החליטו, מחפשים תשובות אמיתיות לשאלות שמעסיקות אותם, ומבקשים מהפוליטיקאים, המנהיגים שלנו, להסביר לא רק מה המפלגה מבקשת להשיג, אלא כיצד היא תפעל בשטח לטובת המצביעים והמצביעות ואיך היא תיישם את תפיסת עולמה במדיניות. בתכלס, איך בזכותה נקום בבוקר למדינת ישראל טובה יותר, ולממשלה הפועלת לטובת האזרחים.
בתוך הבליל של השיח הפוליטי שמתקיים פה, רובנו מפספסים את הרצון הזה לתוכן אמיתי. הציבור הבוחר הולך לקלפי מכיוון שהוא מאמין שיכול להיות פה טוב יותר. הוא מצביע כבר בפעם החמישית בשלוש שנים, ועדיין באחוזים גבוהים יחסית, כי הוא אומר לפוליטיקאים "אני רוצה שתעבדו קשה פעמיים. בפעם הראשונה כדי לגרום לי להצביע עבורכם, ובפעם השנייה, אחרי שנבחרתם, כדי שתעמדו בהבטחות המהותיות שלכם ותתקנו את מה שדרוש תיקון".
ובזמן שהכמיהה למהות ותוכן אמיתיים מתפספסת, השיח הציבורי עסוק בעיקר באישי, בזהויות ובשאלות שהן אסטרטגיות לכאורה – מצב הגושים, מי יכול להרכיב ממשלה ומי ישב עם מי. אבל אסטרטגיה היא לא מי יכול להשיג 61 או שאלת האיחודים בין העבודה למרצ או בין אגודת ישראל ודגל התורה. אסטרטגיה היא מה יהיה פה מחר, מה יהיה פה בעוד שנה ומה יהיה פה בעוד עשור בשאלות מהותיות באמת – בשאלות של יוקר המחיה והביטחון הלאומי והאישי שלנו. ואסטרטגיה היא גם תשובה לשאלה חשובה, איך תסדירו את כללי המשחק של הדמוקרטיה? שהפריכות שלהם היא בעצם הסיבה שאנחנו בסבב בחירות חמישי.
חודשיים לתוך הקמפיין, רוב המנהיגות הישראלית עדיין לא הגיעה לעיסוק בתוכן. מלבד כותרות שאומרות "אנחנו לא אותו הדבר" או "ימין/שמאל", לא באמת שמענו את הרעיונות שלהם. חלקן לא פרסמו מצע, חלקן לא יפרסמו לעולם. אך בפועל אפשר רק לשער מהי כמות הזמן המושקעת במפלגות בתכנון מדיניות, וכמה בבחירת הפונט המתאים לסרטון בטיקטוק.
אנחנו, האזרחים, כאן כדי להזכיר למנהיגים שלנו – כאשר אתם לא מפרסמים מצע ותכניות עבודה, אתם דנים אותנו לשטוח ולמיידי, בעוד שהמספרים מראים שהציבור מבקש שיכבדו את האינטליגנציה שלו, יציגו בפניו תוכניות ורעיונות ויאפשרו לו לקבל החלטה מושכלת.
בסופו של דבר – תקווה, מצעים ותוכניות עבודה הם השקעה ארוכת טווח בפוליטיקה הישראלית ובמצביעים. לא קל לכתוב תוכניות עבודה ועוד יותר קשה להוציא אותן אל הפועל, במיוחד בהתחשב באילוצים פוליטיים, אך מנהיגות היא לא דבר קל. בכך שהציבור מתעקש על תוכן אמיתי, על תוכניות ועל רעיונות, הוא מבקש מהמועמדים להיות ראויים להנהגה ולהרוויח אותה ביושר, כי זו הדרך לא רק לנצח – אלא גם באמת לעשות.
יניב כהן, הוא ראש תַּכְלִית, המכון למדיניות ישראלית.
בשיתוף תַּכְלִית
