את עבודת הקודש שלהם הם מבצעים רחוק מהעין ולעיתים קרובות לעין מצלמה הבוחנת תדיר: מסדרים את המיטה ואת הסלון; מבשלים אוכל טרי; מביאים תרופות, מצרכים, משגיחים כשהם מתקלחים ובעיקר – נמצאים שם. מתעניינים, מקשיבים, אומרים מילה טובה, מחזיקים את היד. 100,000 מטפלים ומטפלות סיעודיים ישראלים, המטפלים בכחצי מיליון קשישים בביתם: זכאי גמלת סיעוד, מטופלי רווחה ומטופלים פרטיים. הם מגיעים לבית הקשיש.ה לפי תוכנית הטיפול שנקבעה. משתכרים מעט יותר משכר מינימום. מרביתם נשים. חלקם מטפלים ביותר מקשיש אחד. לרובם אין רכב. על שעות הנסיעה וההמתנה הם לא מתוגמלים. הטיפול הסיעודי לרוב אינו הבחירה המקצועית הראשונה שלהם. רובם התגלגלו למקצוע מסיבות שונות.
עוד באותו נושא:
ולמרות זאת, כשהם נשאלים, הם מוצאים משמעות בעשייה הלא זוהרת שלהם. "מרגיש שאני עושה מצווה"; "מרגישה שאני משמעותית עבורה"; "אני עושה לה טוב" – אלה הן מקצת מהתשובות שקיבלנו כשערכנו קבוצת מיקוד למטפלים סיעודיים. כעת, רגע אחרי שהתחלפה הממשלה ושר רווחה חדש נכנס לתפקידו, נוצרה הזדמנות חשובה לטיפול שורש בנושא, כחלק בלתי נפרד מתוכנית-אב לאומית לנושא הזקנה בישראל.
2 צפייה בגלריה
"הזקנים מזדקנים. מספרם של הזקנים בגילי 85 + צפוי לגדול, ועם ההתארכות של תוחלת החיים, מתרחבים האתגרים שמביאה עימה הזקנה המופלגת".
(צילום: Shutterstock)
הם מתמודדים עם משפחות תובעניות, עם לקוחות שלעיתים רואים בהם מנקים ותו לא (לא, זה לא כלול בתפקיד), עם בקשות להכין ארוחות מבושלות למשפחה המורחבת ובעיקר – עם בדידותם של הקשישים שבהם הם מטפלים, בעלי משפחות ועריריים כאחד.
"כבר היום מורגש מחסור חריף בכוח אדם, בכל הארץ. כבר היום יש קשישים שלא מקבלים את מלוא שעות הטיפול שלהן הם זכאים. המשמעות היא שקשישים אלה מתקלחים פחות, ביתם פחות מסודר, המקרר פחות מלא ויש הרבה יותר זמן לבד".
בתקופת סגרי הקורונה היו המטפלים הסיעודיים מהגיבורים הלא מוכרים, לא פחות מצוותי הרפואה, אך זכו להכרה מועטה בלבד. כשתדירות האוטובוסים צומצמה דרמטית הם חיכו שעות בתחנה או הלכו ברגל למטופלים, תוך סיכון בריאותם. הסתובבו בחוץ כשמרבית אזרחי המדינה נמנעו מכך. הם ידעו שיש מי שמחכה להם, שזקוק לאוכל ולמצרכים. לעיתים, המטפלת הסיעודית הייתה האדם היחיד שפגש הקשיש במשך תקופה ארוכה, כשהיא מהווה עין מקצועית בוחנת ומנטרת.
כסף אינו יודע לטפל
בשלה העת לקדם רפורמה בתחום ולהפוך את הטיפול הסיעודי למקצוע מתגמל ומוערך. העולם מזדקן לנגד עינינו. אם בתחילת שנות השבעים גבר ישראלי ממוצע חי עד גיל 70 וקצת, הרי שכיום, נתוני משרד הבריאות שהתפרסמו לאחרונה מצביעים על כך שבתוך 25 שנים תוכפל אוכלוסיית בני ה־75 ומעלה בישראל - מ־410 אלף בשנת 2015 ל־811 אלף בשנת 2039. הזקנים מזדקנים. מספרם של הזקנים בגילי 85 + צפוי לגדול, ועם ההתארכות של תוחלת החיים, מתרחבים האתגרים שמביאה עימה הזקנה המופלגת.
ומי יטפל בכולם? אם לא נשכיל לתת למטפלים ולמטפלות הסיעודיים תנאים מכבדים, שכר ראוי ובעיקר הכרה – לא יהיה מי שיטפל בזקנים. כבר היום מורגש מחסור חריף בכוח אדם, בכל הארץ. כבר היום יש קשישים שלא מקבלים את מלוא שעות הטיפול שלהן הם זכאים. המשמעות היא שקשישים אלה מתקלחים פחות, ביתם פחות מסודר, המקרר פחות מלא ויש הרבה יותר זמן לבד. גם אם היתרה של גמלת הסיעוד מועברת להם בכסף, הרי שכסף אינו יודע לטפל.
יש לדעת: תנאיהם ושכרם של המטפלים נקבעים על ידי המדינה והם נמוכים מדי. מספרם של מי שבוחרים להצטרף לתחום, מתמעט והולך. אם מדינת ישראל לא תשכיל לשמר ולפתח את הטיפול הסיעודי בקהילה עכשיו, קשישים רבים יגיעו לפתרון מוסדי, שעלותו גבוהה פי כמה. במקביל, תגדל התלות בעובדים זרים וישראל תצטרך לפתוח את שעריה בפני הרבה יותר מהגרי עבודה.
הדברים לא ישתנו מעצמם. חייבים להגיע לפתרון יסודי עכשיו.
- עו"ס דניאלה אלרון, מנכ"ל עמותת שילה, עמותה לפיתוח שירותים לאזרח הוותיק בחיפה, וחברת הנהלת עמותת הלב – איגוד העמותות למען הזקן בישראל.
