בימים מורכבים אלה, כשמדינת ישראל עדיין מצויה באחד מהמשברים המשמעותיים שלה, ניתן כבר להסיק שאוכלוסיות "חסרות מזל", המצויות לרוב בשלבים הנמוכים של סדרי העדיפויות - גם אם טיפסו מעט בשלבי סולם מימוש זכויות האדם שלהן - בעתות לחימה צונחות לתחתית.
מצבי חירום מזקקים את ההכרח לעומת המצוי. אחרי המפץ הגדול, בין אם זו רקטה או מחלת הקורונה, הדרך לשיקום מתבססת על קרקע מסוימת שהייתה שם לפני כן, כמו למשל הזכות לקבל החלטות על חייך, הזכות לתנועה חופשית, לבריאות או לקורת גג. כשלצד זכויות האדם בימי שגרה מוצב סימן שאלה, ההתדרדרות לתהומות היא מהירה.
בחסות הלחימה: "פתרונות" לא לגיטימיים זוכים להצדקה
במסגרת תפקידי בוועדת ה-CRPD באו"ם הייתי שותפה לדוח ולהצהרה שנגעו למצבם של אנשים עם מוגבלות באוקראינה, מלחמה שנמשכת כבר כעשור אבל עלתה לכותרות בפברואר 2022 כשברית המועצות פלשה לאוקראינה.
ועידת האו"ם החלה לקבל ידיעות ועדויות מאנשים עם מוגבלות המתגוררים באוקראינה, וניכר היה שזכויותיהם הבסיסיות נרמסות ללא רחם. בעוד אמצעי התקשורת דיווחו על רבבות מהגרים לארצות השכנות, אנשים עם מוגבלות נותרו מאחור - בין אם נוכח חוסר מידע נגיש על אמצעי הגעה לגבול, ולרוב בשל תחבורה שאינה נגישה, או בין אם בשל חסמים פיזיים המונעים יציאה מביתם ההרוס - התוצאה העגומה היא שאותם אנשים עם מוגבלויות נותרים חסרי אונים ולבדם באזורי לחימה, לאחר ששכנעו את הסובבים אותם לנוס על נפשם.
באחת הפגישות באו"ם עם נציגי כמה וכמה מדינות שכנות, נתבשרנו שמספר האנשים עם מוגבלות שחצו את הגבול הוא חד-ספרתי. בדיון אחר, הבנו שריכזו רבים מהילדים ומהאנשים הבוגרים עם מוגבלות שוהים במוסדות בתנאים מחפירים. לפתע, "פתרונות" שלעולם לא היו מוצעים לאנשים ללא מוגבלות - הופכים להיות לגיטימיים עבורם בהצדקה שכעת יש מצב חירום.
מצבי חירום ועיתות משבר הינם מעין קריקטורה למציאות קיימת; קווי הכשלים מודגשים להכאיב, היערכות מוקדמת מתאיידת, ושיח משותף עם אנשים עם מוגבלות כדי לייצר פתרונות ראויים - נחשב למותרות.
"בישראל קיימת חברה אזרחית חזקה שנתרמת לסייע, ולמעשה מטשטשת את המציאות הרווחת. משפחות לילדים עם מוגבלות או מחלה שגרים בעוטף, חשים כיצד ערעור הביטחון משפיע על הגוף והנפש, אלמלא ארגונים חברתיים שונים, ספק אם משפחה כזו הייתה מצליחה לייצר לעצמה גלגלי הצלה לעת מלחמה"
בישראל קיימת חברה אזרחית חזקה שנתרמת לסייע, ומטשטשת את המציאות הרווחת. משפחות לילדים עם מוגבלות או מחלה שגרים בעוטף חשים כיצד ערעור הביטחון משפיע על הגוף והנפש, גם אם הילד עצמאי בסך הכול. ההורה נקלע ללופ של חרדה, ולא מעז לצאת החוצה למכולת מחשש טבוע וכעת ביתר שאת, שיאונה רע לילדו. אלמלא ארגונים חברתיים הדואגים לספק סיוע גשמי ונפשי, ספק אם משפחה כזו הייתה מצליחה לייצר לעצמה גלגלי הצלה לעת מלחמה וגשרים לשגרה מיטיבה עד כמה שניתן.
זהו מצב אבסורדי ובעייתי, שכן תפקידה של המדינה ברמה הלאומית והעירונית, הוא לאסוף נתונים מקדימים על אותם אזרחים שסביר להניח שיזדקקו לסיוע ולאיבזור התואם את צרכיהם, וכן לייצר עימם שיח מקדים תוך כדי האירוע להגדרת האמצעים בעזרתם ניתן יהיה לסייע להם.
מוגנים כל עוד הם לא ישראלים
אמנת שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות מחולקת לפי תחומי חיים ובאופן מתומצת מבהירה שבכל אחד מהם, אנשים עם מוגבלות זכאים אף הם למימוש אותה זכות בסיסית: סעיף 11, סעיף קצר יחסית שאינו עומד בהלימה למורכבותו, עוסק באנשים עם מוגבלות במצבי סיכון ובמצבי חירום הומניטריים.
אמנת האו"ם לזכויות אנשים עם מוגבלות נחשבת לאחת האמנות המבוקשות, כיוון שבבסיסה היא אינה מייצרת דילמות פוליטיות. והנה מגיע סעיף 11, ומחייב את שתי המדינות הנלחמות זו בזו לקחת אחריות על המשך מימוש הזכויות בשטחן, גם אם הן נכבשו לפני זמן קצר.
על פי אמנת ז'נבה (VI), אנשים עם מוגבלות הם "אנשים מוגנים", ועל כן יש להבטיח את ההגנה עליהם ואת הבטיחות שלהם:
"על כל הצדדים לסכסוך להתייחס לאנשים מוגנים באופן אנושי, ולגונן עליהם מפני כל מעשי אלימות או איומים. אנשים מוגנים זכאים, בכל נסיבות ובכל עת, לכבד את גופם, את כבודם, את זכויותיהם המשפחתיות, את אמונתם ואת מנהגיהם הדתיים, וכן את נימוסיהם ואת מנהגיהם..." (דו"ח מיוחד שנכתב בפברואר 2022).
מצד אחד, ניכר שישנו מאמץ לאזן בין הרצון להזכיר את המחויבות להגן על אדם עם מוגבלות במצבי מלחמה (ערך עם נטייה להישכח כשמדובר בישראלים, כמו במקרה של אברה מנגיסטו המוחזק בשבי חמאס מעל לתשע שנים, ורות פרץ שנרצחה יחד עם אביה במסיבת הנובה), ומצד שני כותבי האמנה מבקשים שלא לרמוס את רצונו האישי של האדם בהתחשב בשלל הזהויות אותן הוא נושא.
"הזכות להיות אדם אוטונומי המנהיג את חייו כראות עיניו היא אחד מהיסודות של האמנה כולה, ולו רק בשל העובדה שבנוגע למוגבלויות שונות, קובעי המדיניות נוטים לנשל אותם מזכות זו. במקרים רבים - תחת אצטלה של רצון להגן על האדם עם המוגבלות - בחירותיו הופכות להיות שוליות"
הזכות להיות אדם אוטונומי המנהיג את חייו כראות עיניו היא אחד מהיסודות של האמנה כולה, ולו רק בשל העובדה שבנוגע למוגבלויות שונות, קובעי המדיניות נוטים לנשל אותם מזכות זו. במקרים רבים - תחת אצטלה של רצון להגן על האדם עם המוגבלות - בחירותיו הופכות להיות שוליות.
יתרה מכך, מציאות שבה כולם סביבו מתנדבים, מתרימים ומסייעים לו בשל העובדה שהוא נתפס "חסר אונים" - עלולה להקשות עליו לפתח חוסן נפשי ולקבע אצלו את הטראומה ממצב החירום המדיני.
למנף את המשבר כדי לתקן מציאות טרום-משבר
בוועדת האו"ם, מעבר למחויבותה לפקח על המדינות שאשררו את האמנה, קיימות תתי ועדות-עבודה, אחת מהן עוסקת בהרחבת ההגדרות, המהות והאמצעים, בכל פעם של סעיף אחר מהאמנה.
כעת הוועדה עמלה על סעיף 11, בניסיון לשרטט את קווי המתאר הנוגעים לחובות המוטלות על מדינות במצבי חירום, במטרה להפחית את הסיכוי לשבר גדול עוד יותר בכל הנוגע לאנשים עם מוגבלויות המתגוררים במדינות אלו.
בין היתר, עוסקת הוועדה במניעה מראש של מציאות מורכבת כמו חוסר נגישות למקלטים או דירות נגישות לפינוי; הבטחת יכולת השפעה של אנשים עם מוגבלויות על המדיניות בעת מצב חירום, וכן הפיכתם לחלק מצוות התכנון במטרה למצוא פתרונות יעילים שיטיבו עמם; התנהלות במצבי חירום מבלי לסווג את חייו של אותו אדם עם מוגבלות כפחות ערך בתעדוף מתן מענה עבורו, וכן כל מה שנוגע לתהליכי ההתאוששות לאחר המשבר, בהם גם הפיצוי שלעיתים אף הוא מוטל בספק בשל המוגבלות; ולבסוף השיקום, שמטרתו להגדיר את הצרכים לחזרה למסלול השגרה.
הבשורות הטובות הן שיש דרך לעשות זאת, ולמיטיבי לכת יש סיכוי למנף את המשבר בכדי לתקן מציאות טרום-משבר, ומי יודע - אולי אפילו להפוך את המצב.
אודליה פיטוסי היא נציגת ישראל וסגנית יו"ר ועדת האו"ם להטמעת האמנה בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות. ביום חמישי הקרוב (29 בפברואר), היא תיקח חלק ביום עיון משותף של בית "איזי שפירא", "קרן שלם" ואוניברסיטת בר אילן, שיעסוק במצבם של ילדים ואנשים עם מוגבלויות במהלך המלחמה. הכנס ייערך בבר אילן החל מהשעה 09:30.
