רוקדות את הכאב
(צילום: עומר וולבוטר)
"ב-7 באוקטובר איבדנו, משפחתי ואני, את טל גרושקה, מ"פ בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל וחבר קרוב שלנו, שנהרג בקרבות ביישובי העוטף. טל ובת זוגו היו בני בית אצלנו והילדים אהבו אותם מאוד. היינו בהלם כשגילינו שהוא נפל", משתפת אלינור דרוקר בן-זקן, מטפלת בתנועה, מורה לריקוד ובעלת סטודיו ריקוד לנשים בשם "אליברה".
"זמן קצר אחרי שקיבלנו את הידיעה הקשה, גיליתי שבנה של תלמידה ותיקה שלי, אדיר מסיקה, נעדר ממסיבת הנובה. מאוחר יותר התברר שהוא נרצח וזאת הייתה מכה נוספת. ניסיתי להחזיק אותה, והעברנו לילות שלמים בשיחות טלפון. במקביל, בעלי גייס את עצמו למילואים, ונעדר מהבית במשך שלושה שבועות ונשארתי עם שלושה ילדים לבד. הרגשתי שאני עומדת לקרוס, אבל ניסיתי להמשיך לתפקד ואת הדמעות שמרתי ללילה, אחרי שהילדים הלכו לישון".
"הריקוד הרים אותי על הרגליים"
חודש לאחר מתקפת הטרור דרוקר, שמפעילה שני סניפים - אחד ברעננה ואחד באבן יהודה, החליטה להקים מיזם שיסייע לתלמידות שלה לשחרר את הכאב ואת החרדה באמצעות הריקוד. "את ההחלטה לייצר ריקוד מצולם קיבלתי אחרי שהבנתי שכולן נמצאות רגע לפני קריסה. הן היו מגיעות לסטודיו, ומביטות בי בעיניים עצובות שכאילו מבקשות ממני שאציל אותן", היא אומרת.
"במקביל אליהן, גם אני הרגשתי שאני עומדת להתרסק, והדרך שלי לרפא את עצמי היא באמצעות הריקוד. הוא הציל אותי כל חיי, ולכן הצעתי לבנות להצטרף אליי לתהליך הזה. אמרתי להן שאני לא יודעת לאן המיזם הזה ייקח אותנו ומה ייצא ממנו, ולהפתעתי 40 נשים החליטו להצטרף".
למה להפתעתך?
"לא כולן יכולות או רוצות להציף את הרגשות שלהן ולהתפרק, וחלקן מגיעות אליי דווקא כדי לברוח מהמציאות. למרות זאת הן החליטו לקחת חלק בריקוד הזה שכולו רגש והצפת הכאב, מתוך הבנה משותפת שכדי לשמור על עצמנו ולהצליח לתפקד - אנחנו חייבות ללמוד איך לשחרר רגשות ופחדים, ולהרשות לעצמנו להתפרק".
העבודה על המיזם, שנקרא "להסכים להרגיש", נפרשה על פני שמונה מפגשים מטלטלים. בין 40 הנשים שלקחו בו חלק - בגילאי 70-16 - יש אמהות ללוחמים שמשרתים בחזית, נשים למילואימניקים שנותרו לבד בבית עם הילדים הקטנים, חברות שכולות ואמהות שכולות שאיבדו את יקיריהן בטבח ובמלחמה.
"במפגש הראשון כולנו בכינו החוצה את כל הרגשות שהצטברו אצלנו במהלך החודש הקשה הזה. את המפגש השני הקדשתי לענבל לפיד, בת זוגו של טל (גרושקה - א"ה) ז"ל. כולנו עטפנו אותה, והמפגש הפך לאירוע טיפולי ומרפא ממש", משחזרת דרוקר. "ובכלל, בכל המפגשים האלו הצפנו רגשות והסכמנו לשחרר את הכאב".
9 צפייה בגלריה
לפיד עם בן זוגה, טל גרושקה ז"ל. "חיפשתי מקום מחבק ותומך להתפרק בתוכו"
(צילום: אוסף פרטי)
"ידעתי שאני חייבת מקום מחבק ותומך להתפרק בתוכו. בהתחלה חששתי קצת, אבל מהר מאוד הרגשתי עטופה ובטוחה", אומרת לפיד. "כל חיי הריקוד שימש מקום בטוח עבורי וזה שבעזרתו הצלחתי להביע את התחושות שלי, ולכן היה לי ברור שכדי להצליח להתרומם על הרגליים מחדש - אני חייבת לחזור לרקוד למרות האובדן העצום".
לרקוד מתוך עמדה של כוח
הריקוד המצולם, שהפך בסופו של דבר לווידאו-ארט מקצועי, הוא למעשה התוצר של ההתפרקות הרגשית אותה מתארת דרוקר. "המיזם הזה למעשה מנסה להחזיר אותנו למקום שבו היינו ב-7 באוקטובר ובשבועות הסמוכים אליו - לצד ההלם, העצב והכאב, גם היינו מאוד מאוחדים וגילינו כמה טוב אנחנו מסוגלים לעשות כשאנחנו פועלים ביחד", היא אומרת.
"הלוואי והסרטון הזה יגרום למי שצופה בו להבין שמשהו חייב להשתנות, ושאי אפשר להמשיך עם הפילוג והשיסוע ששלטו כאן עד אותה שבת. שילמנו עליהם מחיר כבד מדי".
המטרה הראשונית של הסרטון לא הייתה הסברה, אז איך בעצם הוא הפך לכזה?
"דיברתי עם מישהי שאני מכירה ועושה הסברה בחו"ל, והיא ביקשה להשתמש בסרטון לפעילות ההסברתית שלה. הופתעתי מאוד, הרי יש סרטונים נוראיים מ-7 באוקטובר ופה יש בסך הכול ריקוד של נשים. ואז היא אמרה לי: 'הרבה מאוד אנשים מתקשים להיחשף לסרטונים הקשים, ומתחברים דווקא לסרטון שמציג נשים מכל חלקי החברה הישראלית שמתפרקות מרוב כאב, אבל בסופו של דבר גם מצליחות להתרומם ממנו, ביחד.
"ואז הבנתי שמה שעשינו כאן הוא חזק ועוצמתי, ומציג אותנו בעמדה של כוח - גם מהצד הישראלי וגם מהצד הנשי, במיוחד בעקבות כל ההתעללות והאונס שנשים עברו בטבח 7 באוקטובר, ולפי הדוח של האו"ם - ממשיכות לעבור גם היום, בשבי. הריקוד מראה את העוצמה, את האור ואת הכוח שלנו, ומוכיח שלעולם לא ניכנע ואף אחד לא יצליח לעצור אותנו".
"הבנות צועקות את הכאב שלי"
שירי מסיקה, אמו של אדירה מסיקה שנרצח בנובה ב-7 באוקטובר, חזרה לסטודיו של אלינור בסיום השבעה על בנה. "מאז ומעולם הריקוד היה עבורי דרך להתמודדות עם משברי חיים, ומאז שאדיר נרצח אני מוצאת את עצמי מחפשת עוגנים בטוחים, איים של שקט, והסטודיו הוא אי של שקט עבורי, ונעים לי להיות שם".
לא קשה לרקוד כשהנפש כואבת כל כך?
"לגוף יש זיכרון של חיות, והתנועה מעוררת את הזיכרון הזה. הנפש הכואבת מגיבה לגוף בזמנה - לא תמיד בסנכרון מלא, ויחד עם זאת עם אמונה שהגוף הוא מיכל מחבק עבור הנפש - וכשהמיכל מלא, הנפש לרוב מקבלת את זה באהבה ומהדהדת".
9 צפייה בגלריה
משפחת מסיקה. באמצע עם החולצה המכופתרת: אדיר ז"ל. "להשמיע את הזעקה שאדיר לא יכול לזעוק"
(צילום: אוסף פרטי)
איך הרגשת כששמעת על המיזם של אלינור?
"הסטודיו של אלינור הוא בית שני עבורי, והבנות שם הן לגמרי משפחה וחלק ממני, ולכן כשהן יצאו למסע הזה, הרגשתי שאני נמצאת איתן שם כל הזמן - אמנם לא פיזית, אבל כן בחיבור ובהבנה של מה שעובר עליהן. הן צעקו את כאבי דרך הריקוד, ואני את כאבן.
"אדיר היה גולש גלים ומאוד אהב תנועה, וכשהוא גלש הוא הרגיש שהוא הגיע לפסגה. מבחינתו, הפסגה הזו הייתה הדרך שלו לצעוק את מה שיושב עליו. אני בטוחה שהוא היה מזדהה עם הצעקה של הבנות במהלך הריקוד ועם הקריאה שלהן כנגד הזוועות שהתרחשו כאן. הוא עצמו חווה את אותן זוועות ואת הפחד העצום מהמוות, והוא וכל יתר הקורבנות צריכים שנשמיע את הצעקה שהם כבר לא יכולים לצעוק".
"שותפות לפחד ולאובדן"
איריס מגן, תלמידתה של דרוקר ומי שלוקחת גם כן חלק במיזם, היא אמא ללוחם במילואים ביחידה מובחרת, שנקרא לחזית כבר בתחילת המלחמה.
"בתחילת המלחמה הרגשתי שהדאגה, אי הוודאות והלחץ מאיימים למוטט אותי בכל רגע, והריקוד שימש מקור אנרגיה משחרר עבורי שהפך את המציאות שלי למעט רכה יותר, למרות כל הזוועות שהתרחשו מסביב", אומרת מגן.
מה בחלק של הריקוד ריכך עבורך את המציאות?
"העובדה שפתאום תחושת השליטה חזרה. אמנם לא על המציאות שבחוץ, אבל כן על מה שמתרחש אצלי בפנים. במקום שבו שומרי הסף, אלו שלרוב יודעים איך לסלק מחשבות רעות, נעלמו, ובמקום שבו כשלו מנגנוני ההגנה וההדחקה וכל התכסיסים הפסיכולוגיים לא הצליחו - הגיעו הריקוד והנשים המדהימות האלו, והחזירו לי חלק מתחושת השליטה שאבדה בשבועות הראשונים למלחמה.
"אלינור, ברגישות ובמקצועיות שלה, ידעה איך ליצור יצירה שסחפה את כולנו. קבוצת הרוקדות הייתה הטרוגנית וכללה נשים בגילאים מגוונים, כשהמשותף לכולן, פרט לאהבת הריקוד ומציאת הנחמה שבו, היה שותפות לתחושות הפחד, הדאגה והאובדן".
