בבוקר 7 באוקטובר לפריאל בכור, ערבייה-מוסלמית מעכו, לא היה שום מושג מהכאוס והאימה שהתרחשו באותן שעות באזור הדרום. כמדי בוקר שבת, היא התעוררה מוקדם והתכוננה לביקור השבועי של נכדיה. סופי השבוע הם הזמן היחיד שבו היא מתפנה מהפעולות ההתנדבותיות שבהן היא עוסקת כבר שנים רבות ומעבודתה עם נערות בסיכון, ומקדישה את כל כולה עבור משפחתה.
באותו בוקר, בעודה מכינה קפה ומזמזמת לעצמה מנגינה בחצי קול, קטע את מחשבותיה צלצול הטלפון. מאחורי הקו הייתה בתה, שנשמעה נרגשת למדי. "אמא, שמעת מה קרה?", היא שאלה את אמה שמסרבת להחזיק טלוויזיה בביתה, ואת החדשות היא צורכת רק באמצעות ערוצי הרדיו. "לא, מה קרה?", שאלה בכור בבהלה. "תפתחי את הרדיו, יש מלחמה", ענתה לה הבת.
3 צפייה בגלריה
בכור באחת מפעולות ההתנדבות למען תושבי הצפון. "לעולם לא אפסיק להתנדב כדי שיהיה פה טוב יותר"
"מיד פתחתי את הרדיו ובמשך שעה שלמה ישבתי על הספה, כיסיתי את ראשי עם ידיי והמחשבות המבהילות לא הניחו לי", מספרת בכור. "התחלתי לשאול את עצמי מה יהיה לנו פה, בעכו ובמדינה בכלל. איך נסתדר ומה יהיה על כל אותם אנשים שנפגעו. הייתי מבוהלת, למרות שבשלב הזה עוד לא הבנתי עדיין עד כמה המצב גרוע וקשה בדרום".
לאחר שהתאוששה מההלם הראשוני, היא החלה לצלצל לחבריה, הערבים והיהודים, ולגנות את מעשי חמאס המחרידים, לבדוק האם מישהו מקרוביהם נפגע במהלך מתקפת הטרור ולבסוף, הציעה את עזרתה ושאלה אם יש דרך שבה תוכל לסייע. "התקשרתי אליהם בעיקר כדי לנסות להרגיע - קודם כל את עצמי, ואחר כך אותם".
היו כאלו שסירבו לענות לך באותה שבת?
בכור: "לצערי, חברה יהודייה אחת שהייתה בת בית אצלי במשך שנים, הפסיקה לענות לי מאז 7 באוקטובר. ניסיתי לצלצל אליה באותה שבת, היא לא ענתה ואמרתי לעצמי שאולי היא לא שמעה את הטלפון ושהיא בטח תחזור אליי. ניסיתי לצלצל שוב ביום שלמחרת, אבל היא שוב לא ענתה. החלטתי לעזוב את זה בינתיים ולתת לה להירגע, אבל אני לא אוותר ואמשיך לנסות עד שהיא תענה. אני עוד אחזור לדבר איתה".
לא נעלבת?
"נעלבתי מאוד, אבל האמת היא שבמקום מסוים אני גם קצת מבינה אותה. מצד שני, היהודים צריכים להבין שהחמאס רצחו גם ערבים ישראלים. המחבלים לא מפרידים בין ערבים ליהודים, לדרוזים ולנוצרים. היו לא מעט ערבים שמתו בטבח הזה".
"חשוב לי שהבנות יידעו עברית"
בכור (60), אם לארבעה - שלושה בנים ובת - שהתאלמנה מבעלה לפני כמה שנים, עוסקת כל חייה בעשייה למען החברה הישראלית. במסגרת עבודתה, אותה היא מבצעת בשמונה השנים האחרונות, בכור היא אם בית בפנימייה לנערות בסיכון מהמגזר הערבי בגילאי 18-14, הפועלת בעכו מטעם משרד הרווחה. בעבר, לפני שהחלה בתפקידה הנוכחי, היא עבדה במשך עשור כאם בית בהוסטל לנערות בסיכון ללא עורף משפחתי, מהמגזר היהודי והערבי.
בכור אוספת את הביצים באחד מלולי המושב
"למדתי הדרכת נוער בסיכון ואם בית, ובזה אני עוסקת כל החיים שלי", היא אומרת. "גם לפני שעבדתי בהוסטלים, הרבה אנשים בעיר היו פונים אליי שאעזור לבנות שלהם שהסתבכו או התדרדרו למקומות לא טובים. הייתי נפגשת עם הנערות האלו, מביאה אותן אליי הביתה, הרבה פעמים הן גם היו ישנות אצלי, והייתי מקשיבה להן ומנסה ללמד אותן את ההבדלים בין רע לטוב ומסייעת להן לצאת מהתסבוכת שהן נקלעו אליה, ולרוב גם הצלחתי לעשות את זה.
"עד היום יש מקרים שבהם המשטרה מבקשת שאעזור לנערה שנמצאת ברחוב ואין לה מקום להיות בו, ואני תמיד מקבלת אותה אליי באהבה. לא משנה לי מה הדת או הלאום שלה, בן אדם הוא בן אדם ואני תמיד נותנת את כל כולי כדי לעזור לאנשים".
אז יש מצבים שבהם גם בנות יהודיות מגיעות לישון אצלך?
"בטח, איזו שאלה? זה קורה לא מעט".
ספרי קצת מה את עושה עם הבנות בפנימייה?
"המטרה שלי היא להעניק להן תחושה של בית עד כמה שאפשר, להקשיב להן, לחבק אותן ולהראות להן שהחיים יכולים להיות גם יפים. בפנימייה אני כמו אמא שלהן, והן מרגישות בטוח ונוח לשתף אותי במה שמפריע להן".
איך הן מגיבות למלחמה?
"בחודש הראשון הן לא הגיעו לפנימייה, ואני הייתי בקשר טלפוני יומיומי איתן. היו כאלו שהזדקקו לאוכל ולציוד נוסף, ודאגנו להביא להן את מה שביקשו. זה לא היה קל עבורן; רוב הבנות מגיעות מבתים לא קלים, חלק בכלל לא יכולות לישון בבית של ההורים והן ישנו בבתים אחרים. וכמובן שגם לא הייתה מסגרת לימודית, כך שכל השגרה שלהן, כמו של כולם באותה תקופה, השתבשה לגמרי".
פריאל מקפידה לשוחח עם הבנות בעברית ("חשוב לי שהן יבינו את השפה במדינה שבה הן גרות"), ואף דאגה שבתה, מורה לעברית במקצועה, תסייע להן לקראת הבגרות בעברית. "היא מגיעה לפנימייה פעם בשבוע ומעבירה להן שיעורים פרטיים בעברית, על חשבון זמנה הפנוי, ועושה זאת באהבה גדולה"
בימי שגרה, הנערות מגיעות לפנימייה מיד עם סיום יום הלימודים, ובכור מקבלת אותן עם ארוחה חמה ופעילויות מגוונות - ביניהן רכיבה טיפולית על סוסים, חוגי הגנה עצמית וגם טיולים בעיר ומשחקי כדורגל על הדשא הסמוך למרחב בו הן נמצאות. "גם אני משחקת איתן בכדורגל. אני אמנם בת 60, אבל בנפש אני הרבה פחות", היא צוחקת.
לצד המשחקים והשיחות, בכור מקפידה לשוחח עם הבנות בעברית ("חשוב לי שהן יבינו את השפה במדינה שבה הן גרות", היא אומרת), ואף דאגה שבתה, מורה לעברית במקצועה, תסייע להן בלימודים לקראת הבגרות בעברית. "היא מגיעה לפנימייה פעם בשבוע ומעבירה שיעורים פרטיים בעברית במשך שעתיים כל פעם, על חשבון זמנה הפנוי, ועושה זאת באהבה גדולה".
"אף אחד לא יקלקל את דו-הקיום בעכו"
בנוסף לעבודתה עם הנערות ביומיום, בכור מתנדבת בתכנית הגישורים של משרד הרווחה, במסגרתה היא פועלת לפתרון סכסוכים משפחתיים וסכסוכי שכנים ("במלחמה אנחנו עוזרים גם לפתור סכסוכים בין המפונים במלונות"), וחברה בעמותת "קשת", הפועלת לשיפור חיי הקהילה והשכנות בין ערבים ליהודים בעכו.
"'קשת' קיימת כבר 12 שנה, ויש בה מתנדבים ערבים ויהודים שמנסים לפעול למען דו-קיום בעיר דרך הסברה ופעילויות חברתיות", היא מספרת. "אף אחד לא יקלקל את מרקם היחסים המיוחד שיש בעיר הזאת".
הרגשת כך גם ב"שומר חומות"? זכור לי שהיה לא פשוט בעיר בתקופה ההיא.
"תאמיני לי כל הבלגן הזה התחיל מכלום, וזה כל כך חבל שזה הגיע למקומות אלימים כל כך. מי שעשו את כל הבלגן היו חבר'ה צעירים שעדיין לא מבינים את החיים ולא חושבים לאן האלימות הזאת עלולה להוביל, ומי שנפגעו בסוף אלו המבוגרים. כל העיר אכלה אותה בגלל ההתפרעויות האלו שלהם, בעיקר המוכרים בשוק, אבל לא רק".
איך פעלתם כדי להרגיע את הרוחות?
"ניסינו לדבר עם החבר'ה שהשתוללו, להרגיע את כל הצדדים ובסוף השקט חזר, אבל זה היה לא קל. אצלנו בעכו אין יהודים וערבים, כולנו חיים ביחד, אחד ליד השני. בבית הצמוד אליי גר שכן יהודי, ובצד השני גרים שכנים ערבים. ככה זה היה תמיד, וככה זה גם יישאר".
"נתקלתי בערבים שפחדו שהיהודים ינקמו בהם על מה שחמאס עשו, ויהודים שפחדו שערבים יעשו להם את מה שחמאס עשו. כבר בימים הראשונים של המלחמה הסתובבנו, כל מתנדבי העמותה, בכל העיר, חילקנו פלאיירים שתומכים בדו-קיום וניסינו לקרב בין ערבים ליהודים"
ומאז 7 באוקטובר המצב ממשיך להיות שקט? את לא מזהה פחד הדדי בין תושבי העיר?
"אני בעצמי ממש לא פחדתי, להיפך, אבל כן נתקלתי באנשים בסביבתי שחששו בהתחלה - ערבים שפחדו שהיהודים ינקמו בהם על מה שחמאס עשו, ויהודים שפחדו שערבים יעשו להם את מה שחמאס עשו. כדי לנסות להרגיע את הפחד, כבר בימים הראשונים של המלחמה הסתובבנו, כל מתנדבי העמותה, בכל העיר - אפילו נכנסנו לבתים של אנשים וחילקנו להם פלאיירים שתומכים בדו-קיום, וניסינו לקרב בין ערבים ליהודים בעיר.
"דו-הקיום בעכו מוכר בכל העולם. יש לי מכרים בחו"ל שמתפעלים בכל פעם מחדש מהקשרים בין הערבים ליהודים בעיר. בכל האירועים שערכתי לילדים שלי, תמיד חצי מהאורחים היו יהודים. יש לי גם חברות יהודיות שהן כמו משפחה - הן ישנות אצלי ועוזרות לי בכל דבר שאני צריכה, וכמובן שגם אני להן".
"כשיש אזעקה אני נשארת בלול ומקווה לטוב"
עבור רוב האנשים עבודה מאתגרת במשרה מלאה ופעולות התנדבותיות יומיומיות היו ודאי מספקות, אבל לא עבור בכור שבימים אלה מסייעת לחקלאים במושב מרגליות שעל גבול לבנון. יחד עם מתנדבים נוספים היא מגיעה לשם מדי שבוע, בשעות הבוקר המוקדמות, כדי לאסוף ביצים מלולי המושב שהתרוקן מתושביו עם פרוץ המלחמה. "אין אף אחד שם, היישוב נטוש לגמרי, וגם אנחנו לא יכולים להיכנס עד שאנחנו לא מקבלים אישור מהצבא", היא מספרת.
את לא מפחדת כשאת שם? הירי למושב בלתי פוסק ויש גם לא מעט פגיעות.
"אין ספק שמסוכן שם עכשיו. המקום הזה קרוב כל כך ללבנון, עד שאפשר לראות את הבתים שלהם מכל חלק של המושב. אבל אני לא מפחדת, מבחינתי זה המעט שאני יכולה לעשות כדי לעזור לתושבי הארץ הזאת שאני כל כך אוהבת. וזו לא רק אני - איתי יש הרבה מאוד מתנדבים מכל האזור, ערבים ויהודים. אני תמיד שואלת חברות וחברים אם הם מוכנים להצטרף אליי - חלק מסכימים וחלק חוששים, ואני לא שופטת אף אחד".
3 צפייה בגלריה
תיעוד מההרס בלול במושב מרגליות כתוצאה מירי של חיזבאללה. "מה שיקרה לתרנגולות - יקרה גם לי. אני לא מפחדת"
את איסוף הביצים הם מתחילים בשעה 06:30, ומסיימים בשעות הצהריים המוקדמות, בין 13:00-12:00 לכל המאוחר. "בצהריים מתחיל להיות מסוכן שם יותר והירי מתגבר, אז בשעות האלו אנחנו מתקפלים וחוזרים הביתה".
מה עושים כשיש נפילה?
"יש מקלט לא רחוק מהלולים, אבל אין מספיק זמן כדי לרוץ אליו. אז אני באופן אישי מעדיפה להישאר בתוך הלול, ולקוות לטוב. בסוף, מה שיקרה לתרנגולות יקרה גם לנו, לא?".
איך הילדים שלך מקבלים את העובדה שפעם בשבוע אמא שלהם נמצאת במקום מסוכן כל-כך?
"הם ממש גאים בי וסומכים עליי, ובכל הזדמנות הם מספרים שאמא שלהם עושה המון דברים טובים בשביל החברה. גם כשהם היו קטנים התנדבתי הרבה ובכל מיני מקומות בארץ, הם רגילים לזה שאמא שלהם היא כזאת".
את מתנדבת בעוד מקומות מלבד אלו שסיפרת לי עליהם?
"בטח, אני מתנדבת במחלקת סכרת בבית חולים נהריה כבר שנים רבות, וגם עם נכת צה"ל שאני מלווה בין פעמיים לשלוש בשבוע, ואני לא מסוגלת לעזוב אותה".
רגע, את גם מלווה נכת צה"ל?
"כן, היא אישה מדהימה בת 70 וקטועת רגל מנהריה. הילדים שלה גרים רחוק ולא מצליחים להגיע לבקר אותה הרבה, ופעם בחודש אני נוסעת איתה למרכז לבקר אותם. לצערי, מאז שהתחילה המלחמה לא הצלחנו להגיע אליהם עדיין. יש בינינו קשר נפלא, וגם עם הילדים שלה אני בקשר מעולה. אני יודעת שהם מעריכים אותי מאוד".
"יש כאלו שאומרים לי בצחוק ש'אני יהודייה לכל דבר', ומבחינתי זה לא משנה אם מישהו הוא ערבי הוא יהודי - העיקר שהוא יהיה בן אדם. וכל עוד אני מרגישה שהפעולות שאני עושה יכולות לקדם דו-קיום - אמשיך לעשות אותן, גם אם הן עלולות לסכן אותי
איך הסביבה מגיבה להתנדבות שלך, למשל עם נכת צה"ל ובפעילויות לקידום דו-קיום?
"יש כאלו שאומרים לי בצחוק ש'אני יהודייה לכל דבר', ומבחינתי זה לא משנה אם מישהו הוא ערבי הוא יהודי - העיקר שהוא יהיה בן אדם. והפידבקים הם לרוב חיוביים מאוד - סגן ראש העיר עכו אמר לי שהוא גאה בי מאוד, וכך גם השייח בעיר שהתקשר אליי במיוחד כדי לפרגן לי על התרומה שלי לקהילה במלחמה, ובכלל.
"אני גם תורמת לחיילים והלכתי לנחם אמהות שכולות שהבנים שלהן נהרגו במלחמה, ולא אכפת לי מה אחרים יגידו", היא אומרת ומוסיפה: "כשאני עושה משהו טוב שאני שלמה איתו - שום דבר ואף אחד לא יצליחו להשפיע עליי או למנוע ממני לעשות אותו".
את אופטימית לגבי העתיד של כולנו כאן?
"אני תמיד אופטימית, ולעולם לא אוותר על הניסיון לייצר כאן דו-קיום אמיתי. אין יום שבו אני לא מתפללת לשלום ולשקט בין שני העמים, וכל עוד הפעולות שאני עושה יכולות לקדם את זה - אמשיך לעשות אותן, גם אם הן עלולות לסכן את חיי.
"אגב, במלחמה הוספתי תפילה מיוחדת לחזרת החטופים והחטופות הביתה בשלום, וגם לחיילים ששומרים עלינו. גם אני אמא, ואני רק יכולה לדמיין איזה כאב עצום ובלתי נסבל זה לאבד את הילד שלך".
מתי יש לך זמן לכל הפעילויות האלו?
"אני לא מרשה לעצמי לשבת בבית קפה ולפטפט עם חברות, וכל דקה פנויה שיש לי אני מקדישה לעזרה למען החברה, כדי שיהיה לנו טוב יותר כאן. ואז בלילה, לפני שאני הולכת לישון, אני לוקחת נשימה עמוקה וחושבת על כל הדברים שעשיתי באותו יום - ותחושת הסיפוק היא עצומה".
ובכל זאת, אין משהו שאת עושה רק בשביל עצמך?
"בערב, בזמן שאני שאני עושה לעצמי טיפול פנים, אני מתיישבת על הספה וקוראת את עיתון 'לאישה'. זה הפינוק היומי שלי".
לדברי טולי מוהליבר, מנהלת השירות להתנדבות במשרד הרווחה והביטחון החברתי: "יחידות ההתנדבות במחלקות לשירותים חברתיים ברחבי הארץ, פועלות בשגרה ובחירום למען הקהילה דרך עזרה הדדית והתגייסות משותפת. במיוחד בימים אלה, אנחנו במשרד הרווחה רואים חשיבות רבה בהתנדבות הרשותית, שמטרתה לחבר בין חלקי החברה הישראלית ולתרום לחוסן החברתי והלאומי.
"בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכלל המתנדבים וצוותי השירות ברחבי הארץ, בניהם גם לפריאל, שפועלת רבות עבור חברה וקהילה טובה יותר. רק יחד ננצח".
