בשיתוף המרכזים לצדק חברתי והשומר הצעיר
בבוקר ה-7 באוקטובר התעוררה אנג'ליקה אברמוביץ' לקול אזעקות, כמו רבים מתושבי ישראל. היא גרה עם אמא שלה ושתי בנותיה באשקלון בדירה ללא ממ"ד. לאחר שנפלו ליד ביתה 3 טילים באותו יום, ובזמן שבתה הבכורה גויסה בצו 8, הבינה אנג'ליקה שהן חייבות לעזוב את העיר למקום בטוח יותר.
בחיפושיה, הגיעה לפוסט בפייסבוק של המרכזים לצדק חברתי, שם הוצע למי שרוצה להתפנות סיוע במציאת מגורים חלופיים. "פניתי לטלפון שפורסם ותוך 25 דקות הגיע בחור לאסוף אותנו לדירה בהרצליה", היא מספרת. "ישנו שם לילה אך בגלל בעיות אובייקטיביות, פנינו שוב למוקד. למחרת הועברנו לדירה בתל אביב, השייכת לאישה מקסימה ששהתה בחו"ל ונהגה בנו בנדיבות גדולה. היא הציעה שנישאר כמה שנרצה אבל לאחר כשבועיים שבנו לביתנו", היא מספרת. כרגע, אנג'ליקה ומשפחתה בביתן כי הן מתקשות לעמוד בחיים מחוץ לבית, עם כלב, חתולים וללא פרנסה. במרכזים לצדק חברתי פיתחו מענה נקודתי למשפחות מהדרום שבנסיבות כאלו ואחרות צריכות לחזור לבתיהן שנמצא תחת אש.
משפחת לב, בת 6 נפשות משדרות, עברה ימים קשים מאז אותה שבת ארורה, ללא חשמל ושינה, ללא תקשורת ובאי ידיעה לגבי מה שמתרחש בחוץ.
"לאחר החלטה שנבעה מלחץ ומפחד החלטנו לברוח משדרות לכיוון אילת, ללא מקום לינה וללא כלום", מספרת תהילה, אם המשפחה. "שלחנו פוסטים לכל מיני עמותות לקבלת עזרה ואכן חזרו אלינו ממטה האירוחים של המרכזים לצדק חברתי. קיבלנו הודעה מנציג בשם זיו שניסה בכל הכוח לעזור לנו למצוא מקום להתאכסן בו. הוא היה מולנו בתקשורת רציפה, ודאג להתאים לנו מקום לצרכי המשפחה".
תוך יום אחד הוקם מערך הסיוע לאירוחים
באופן כמעט בלתי מתקבל על הדעת, כ-150 אלף אזרחים ישראלים נאלצו לעזוב את בתיהם תוך ימים ספורים. קודם היו אלה תושבי הנגב המערבי וכשבוע לאחר מכן, התפנו גם תושבי הגבול הצפוני. מאז הם נעים ונודדים בין שהייה במלונות וחדרי אירוח, לשהייה אצל משפחות חמות ונדיבות המייצגות את ישראל היפה.
מי שנכנסו מיידית לפעולה הם האנשים שמפעילים את המרכזים לצדק חברתי - עמותה שהקימו בוגרי השומר הצעיר, שלה מאגרי מידע של אירוח מפונים עוד מסבבי הלחימה הקודמים. הפעם הם היו צריכים לעשות התאמה לבקשות מדרום ומצפון גם יחד. בפועל, המטה מחבר משפחות שפותחות את ביתן או מציעות נכסים לבין אנשים המחפשים קורת גג בטוחה.
בימי שיגרה, המרכזים לצדק חברתי פרוסים בכ-10 מוקדים ברחבי הארץ ועוסקים בסוגיות חברתיות שונות ברשויות המקומויות - בתחבורה ציבורית, בנושאי רווחה וחינוך, חיים משותפים בערים מעורבות ועוד. מטרתם היא יצירת קבוצות פעולה של פעילים ופעילות, אזרחיות ואזרחים שאכפת להם מהנעשה בעירם, ועל ידי כוחות מנהיגות והכשרה, פועלים לשינויים שיטיבו עם התושבים.
"התחלנו להבין את גודל האירוע בבוקר אותה שבת. הבנו שנכנסנו למצב לוחמה", אומרת מאיה אוזן, שיחד עם ענת שרון וסשה מיזיריצקי מנהלים את מערך הסיוע מטעם המרכזים לצדק חברתי. "מניסיוננו, אנחנו יודעים שבכל סבב יש פינוי תושבים. הפעם, הבנו שזה יהיה שונה. מהכרות עם השטח ועם הרשויות, אנחנו יודעים שבכל פינוי עולים צרכים. הפעם, הבנו, שזה כנראה אירוע מתגלגל ושאנחנו צריכים להיערך בהיקפים הרבה יותר גדולים", אומרת ענת שרון.
מיד שהחלה הלחימה, הוקם חמ"ל במשרדים בבנימינה ופורסם בכל מקום אפשרי קול קורא לכלל הציבור להירשם - מי שצריך פתרון דיור ומי שמעוניין לארח. מדי יום גבר הביקוש ומאות אנשים הגיעו לחמ"ל להתנדב במערך הסיוע. "גייסנו מתנדבים מכל מקום; בתנועה, בציבור הרחב ומכל ארגון שאיתו אנחנו עובדים", מספרת מאיה. היום כבר עומד לרשותם מערך מתנדבים קבוע ומתפקד.
5 צפייה בגלריה
כחלק ממערך הסיוע - מרכזי איסוף מזון וציוד למשפחות המפונים
(באדיבות - המרכזים לצדק חברתי)
"אנחנו מספקים מענה למי שנותרו בנתיבות, באופקים ובאשקלון, מקומות שלא קיבלו מענה מהממשלה ועדיין צריכים עזרה. בנוסף, אנחנו נותנים מענה לאזרחים דוברי רוסית במסגרת מערך נפרד בתוך הפרויקט, צורך מאד אקוטי, שעלה מהשטח. יצרנו גם שיתופי פעולה עם עוד ארגונים כדי לתת מענים שונים", מספרת ענת.
במקביל, מפעיל החמ"ל את מערך "עזרה בדרך", שעוזר לכל אורך תקופת הפינוי ובכל צורך שעולה למשפחה: שינוע, ארגזי מזון, בגדים ועוד. בנוסף, הם מלווים על ידי עו"ד ועובדת סוציאלית צמודים, שיחד עם המועצות השונות, מעניקים סיוע למפונים בצרכים נוספים.
היום, שבועות אחרי שהכל החל ולאחר שגברה מעורבות המועצות ומשרדי ממשלה, פעילות החמ"ל התרחבה למתן מענים למי שנשארו מאחור ולא התפנו או לכאלו שחזרו לביתם, כמו אנג'ליקה.
המפונה שמתנדבת בחמ"ל
אינגודאי טפרה היא סטודנטית בתל חי, שפונתה מקרית שמונה וחזרה לגור אצל הוריה בחיפה. אינגודאי מתנדבת בחמ"ל מהימים הראשונים שלו, לאחר שראתה בקשה בקבוצה של המכינה שלה ושם היא מסייעת מתחילת הדרך. "הייתי בבית, לימודים אין ורציתי לעשות משהו", היא נזכרת. "השבוע הראשון היה מאתגר. התנדבתי בסלי המזון אבל רציתי לעשות משהו מועיל ואז ראיתי את הפרסום שמחפשים מתנדבים לזמינות טלפונית, עם מחשב. מה שאנחנו עושים בחמ"ל זה ממש "שידוכים" בין פניות שמגיעות לבקשות אירוח, לבין בקשות לארח. אנחנו בעצם מתאימים צרכים ובקשות מדויקות, שעלו מצד המשפחות המבקשות פתרון, בשיחה הראשונית".
בשבועיים הראשונים אנשים ממש התקשרו מהרכב וביקשו רק קורת גג זמינה, וצד זה הרבה אנשים פתחו את הלב לכל דרישה. בהמשך, התגבשה מדיניות ממשלתית מסודרת והגיעו יותר אופציות – בתי ספר שדה, חאנים, אירוחים וחדרי אירוח. "היום יש 'לי' מפונים קבועים, להם אני מעבירה מידע וגם אספקה, לה הם זקוקים", מוסיפה טפרה. "אנשים לא עובדים וקשה להם. צריך לשדך במלאכת מחשבת דברים תוך התחשבות בענייני כשרות, עישון וכדומה. היו אפילו פליטים, שנאלצו להתפנות ואנשים לא רצו לארח, ואני מצאתי עבורם חאן". בקרוב, היא מקווה לחזור ללימודים בזום ובמקביל, ממשיכה להיות פעילה בחמ"ל.
עד מתי יעבוד החמ"ל?
"אני חושבת שאנשים תמיד יצטרכו עזרה. המצבים האלה דינמיים ותמיד יהיה את מי לפנות ולאוורר. אי אפשר עכשיו לדעת באיזו רמה יידרשו לשירות שלנו. אנחנו מנסים לחשוב כל הזמן על אנשים וקהילות שנשארו מאחור וצריכים דברים. אנחנו שם בשבילם. הקהילות הללו יזדקקו לשיקום מחדש וזה ישתנה מישוב לישוב", אומרת לסיום ענת שרון.
בשיתוף המרכזים לצדק חברתי והשומר הצעיר
פורסם לראשונה: 15:55, 16.11.23
