הטקס הממלכתי לציון יום הזיכרון הבינלאומי לשואה התקיים בשבוע שעבר, זו השנה ה-18 ב"משואה, המכון הבינלאומי ללימודי השואה", שבתל יצחק. הטקס שהתקיים בסימן "העדים האחרונים", נערך בשיתוף משרד החוץ ואיגד כ-60 שגרירים הנמצאים בישראל שבאו לכבד מועד חשוב זה.
לצד שר התרבות והספורט מיקי זוהר, שגריר ארה"ב בישראל, מר תומס ניידס, יו"ר משואה, יוסף פייט וראש הטקס במשרד החוץ, גיל השכל, השתתף בטקס גם פרופ' שלמה ברזניץ, (86) ניצול שואה ומייסד המרכז לחקר טראומות באוניברסיטת חיפה. פרופ' ברזניץ (חבר הכנסת לשעבר מטעם מפלגת קדימה), דיבר על הקשר שבין גורלו האישי בתקופת השואה לשאלות של זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי היום ובעתיד.
5 צפייה בגלריה
"ברגע שאחרון שורדי השואה יעלם הזיכרון האפיזודי יעלם". פרופ' שלמה ברזניץ
(צילום: מכון משואה)
פרופ' ברזניץ, מה לדעתך יקרה ב"יום שאחרי", כשאחרון הניצולים ילך לעולמו?
"אני מודאג מכך כי הבעיה של זיכרון השואה קשורה לזה יש שני סוגי זיכרון, זיכרון אפיזודי, ביוגרפי – שמתייחס לאירועים שקרו בחיים. הזיכרון הזה קשור לחושים, שבן אדם חש את כל האירוע (ריח, מראה, קולות וכו'), והוא רווי ברגש. ויש זיכרון סמנטי - של עובדות יבשות שאפשר לקרוא בגוגל או אנציקלופדיה, הרצאה, שיעור - עובדות מספרות על אירועים הסטורים כמו אירוע השואה. זה זיכרון קר ללא רגש, והוא מאוד רדוד וניתן לזיוף. אנשים מתווכחים, היו שישה מיליון או ארבעה מיליון? וברגע שאחרון שורדי השואה יעלם (וזה לא הרבה זמן, עניין של חמש עד 10 שנים), הזיכרון האפיזודי יעלם. ישארו רק זיכרון סמנטי שקשור לשפה שמתארת אירועים כמו כל אירוע היסטורי אחר. הוא הרבה יותר קל וחלש ואני חושב שזאת תהיה התחלה של הרידוד וההחלשה, השואה תהפוך להיות כמו כל אירוע היסטורי אחר, ולא יותר מזה".
יהיו הכחשות שואה לדעתך?
"הרבה יותר קל להכחיש משהו שלא נוגע לך מאוד אישית, אלא זה רק עניין ששמעת, כמו התחממות כדור הארץ. עד שלא היו אסונות כבדים היו אנשים שלא התרגשו והתכחשו, ברגע שזה יותר קרוב הביתה יותר קשה להכחיש.
מה שקורה בארץ, הזיכרון הזה נוגע לנו יותר - יש לא מעט נכדים ששמעו ספורים מסבא, סבתא, הסיפורים האלה לא עובדות יבשות. הם חצי יבשות כי זה לא אותו דבר כמו התנסות אישית שאתה חווה. אבל אם יש לך קשר רגשי למי שמספר, אז עדיין יש לכך גוונים עשירים מעבר לעובדות, אבל גם זה – הנכדים של הנכדים ייעלם. כבר לא יהיה כלום, זה רק עניין של זמן.
ברגע שזה ייהפך לעובדות בלבד יקראו או יכתבו, כדי לתאר את אותן עובדות. העניין הוא שהשפה של השואה עברה רידוד עצום, זה משהו שקשה לתאר. בשפה האנושית, יש מעט מילים, כמה צירופים ואפשר להגיד כל דבר, אני זוכר ששמעתי שדרן ספורט שאמר 'מה שקורה לקבוצה שלו זאת שואה', כי זאת מילה לגיטימית. אבל כל שימוש כזה מנמיך את הערך שלה. ככה גם מושגים אחרים. מי שהיה שם ושומע את המילה "פתרון סופי", זה מחזיר אותו ישר לאושוויץ. כשמורה למתמטיקה מסביר 'איך פותרים משוואה ויש פתרון סופי', זה צירוף לגיטימי, זאת הבעיה. כל הסמלים המיוחדים של השואה, עוברים תהליך כזה של רידוד מתמיד. לכן זה תהליך בלתי נמנע".
מתי אתה התחלת לעסוק בסיפור האישי שלך בתקופת השואה?
"אני לא עסקתי בזה הרבה זמן. בגיל די מבוגר, 47, כתבתי ספר זיכרונות, הוצאתי לאור בשנת 1993 את האוטוביוגרפיה 'שדות הזיכרון' בהוצאת 'עם עובד'. ואז איכשהו זה היכה כלים, ויצא בכמה שפות – אנגלית, איטלקית, גרמנית ועוד. דבר מביא דבר וכל הנושא התחיל להעסיק אותי באופן שיטתי.
נולדתי בשנת 1936 בברטיסלאבה שבסלובקיה (אז חלק מצ'כוסלובקיה). המלחמה פרצה כשהייתי בן שלוש, הגיעה אלינו ממש כשהייתי בן שש, וכשהייתי בן שמונה הוריי שמו את אחותי ואותי במנזר הקתולי וינצנט בעיר ז'ילינה בצפון מערב סלובקיה, ושם שרדנו.
הנזירות הגנו עלינו. לשמחתי אמא חזרה מאושוויץ. אבא לא חזר, וגם כל יתר המשפחה המורחבת כולם הלכו. לאט לאט בנינו את החיים שלנו מחדש. עליתי לארץ ב'עליית הנוער', לבד בתחילת 49 (כשהייתי בן 12 וחצי). עזבתי את אמא ואחותי ובאתי לארץ. לשמחתי אחרי כמה שנים הן הצטרפו אלינו, זה היה לפני שמסך הברזל ירד והשערים נסגרו. נשארתי בקיבוץ דגניה ב' עד גיל 16 ועזבתי. אמא באה לארץ לחיפה, ואח"כ לירושלים, וכשסיימתי את הקיבוץ היא עברה לירושלים. אחותי כבר הייתה נשואה והתחילה את החיים שלה בחיפה.
יש לי שלושה ילדים ושבעה נכדים, הם מכירים את הסיפור שלי, אצלי בבית מדברים גלוי על זה כל הזמן. לא הייתה השתקה ודיברנו חופשי, היה לי חשוב לספר את זה שזה לא יהיה זיכרון סמנטי אלא אפיזודי".
האם יש קשר בין היותך מייסד המרכז לחקר טראומות באוניברסיטת חיפה למה שעברת?
"אין שום קשר. זה פשוט נושא שעניין אותי. עסקתי במחקרים בעיקר בהתנהגות במצבי לחץ, והקמתי את 'המכון לחקר הלחץ הפסיכולוגי' באוניברסיטת חיפה, וכיהנתי כרקטור האוניברסיטה בשנים 1979-1977.
התחלתי לעבוד במחקר על סטרס שזה נושא שהמריא חזק בשנות ה-70 ועדיין איתנו, אנחנו בסטרס גם היום. לא אשכח שהיו לי אז ידידים שחיו בשוויץ, באתי לבקר אותם בקיץ, בדרך מהשדה החבר מספר לי שיש מהומה בשוויץ יש מתח, עומד להיות משאל עם 'האם לצבוע את החשמליות באדום או להשאיר כתומות?' אמרתי לו 'אתה יודע מה, זה מכניס אותי לדיכאון הנושא הזה, אני לא רואה שום סיכוי שבמקום שאני בא ממנו אלו יהיו העניינים שיעסיקו אותו אי פעם. האם לצבוע באדום או להישאר בכתום'".
מה אתה חושב שיהיה בעתיד?
"זה ייקח עוד קצת זמן בין חמש לעשר שנים שלא יהיו עדים כלל ושלא יהיה שום דבר שיחזיר את זה לחיים, זה ידעך ויגיע לפרופורציות. אין כמעט תקופה שבה לא קורים דברים נוראיים מיוחד בעולם. זה יהיה עוד אחד מהדברים שקרו. הטבע האנושי לא השתנה וצפוי לקרות עוד ועוד".
5 צפייה בגלריה
"את ההורים לקחו לאשוויץ ואמא שלי ראתה איך מורידים את הילדים מהמנזר השני מהרכבת. אם היינו במנזר ההוא, היינו כבר נפגשים באשוויץ".
(צילום: AP)
מה הזיכרון שאתה הכי זוכר מאותה תקופה?
"זוכר היטב את יום של היציאה - זוכר את הכניסה והיציאה, אחרי שהצבא הרוסי שיחרר את העיר, היה ב-1 למאי, לא יצאנו כי אף אחד לא חזר. לקח לאמא שלי זמן להגיע, אחותי ואני עמדנו כל אחד בכניסה אחרת לעיר והסתכלנו על שיירות הפליטים שחוזרים בתקווה שנזהה מישהו עד שהיא הגיעה, היא פחדה שלא נכיר אותה, כי נראתה נורא. זה היה נס משמיים, אחד הימים היותר יפים בחיים. מאורע נדיר. אתה חולם על זה כל הזמן ומקווה שזה יקרה. לא ידענו שמישהו ניצל.
כשהיו באים לחפש את הילדים שהחביאו במנזר כי היו שמועות שנזירות מחביאות ילדים יהודים, אז היו מורידים אותנו לעוד מרתף שנסתתר ושם ואני זוכר את ריח הגנגרינה – בשר נרקב שלא מקבל אספקת דם, ברגע שאני מריח דבר דומה לזה, אני מיד חוזר למרתף ולרגע הזה, זוכר את הנזירות ששמרו והגנו עלינו וגם את אם המנזר - אגתה - אישיות בלתי רגילה שסיכנה את עצמה, את הנזירות והסתירה את כולנו. היא קיבלה מ'יד ושם' תואר של 'חסידת אומות עולם'.
אחותי אמי ואני היינו במחנה מעבר ושם היו עושים סלקציות לאושוויץ, אני זוכר שבימי שישי בערב היו מקריאים שמות ברמקול ומפרידים משפחות. זוכר את הריח של הפחד של אמא שלי – ריח חריף של חרדה, זיעה קרה, הפחד שלה היה שיפרידו בינינו וישימו אותנו על הרכבת. זה מסוג הדברים האלה שמאוד חריפים, חריגים וזה לא מתכסה עם השנים ונשאר מאוד חזק. אני רואה את עצמי ואת אחותי ברי מזל, לא היינו צריכים לחיות בכלל, הסיכוי שילד ישרוד באותן השנים הוא אפסי. ההורים רצו לשים אותנו במנזר אחר באותו יום, ושם לא הסכימו לקבל כי היו בו ילדים אחרים.
מה רוצה הגורל? את ההורים לקחו לאשוויץ ואמא שלי ראתה איך מורידים את הילדים מהמנזר השני מהרכבת. אם היינו במנזר ההוא, היינו כבר נפגשים באשוויץ. זה הכול עניין של מזל. מה שאנחנו עברנו לא מתקרב לקשיים של ילדים אחרים באותה תקופה והיה הרבה מזל. היה קר ולא קפאנו, היינו רעבים ולא מתנו מרעב. חזרתי לשם בשנת 1991 מצאתי את המנזר, הוא עבר כמה תהפוכת ועדיין קיים. בית הילדות שגרנו באותה עיירה קיים כולל הבניין שבו גרנו עם ההורים שקיים. עד היום זה שם.
יש לי עוד סיפור מדהים שגיליתי רק אח"כ, כשהייתי ילד במנזר היה לי זיכרון בלתי רגיל, כשהייתי שומע או רואה משהו פעם אחת, יכולתי לזכור גם דברים שלא הבנתי. הנזירות היו מסתובבות בחצר וקוראות תפילות בלטינית, הן גם לא הבינו מה הן קוראות, כי זה לא מקום שלומדים לטינית, הכתיב אותו כתיב גם מי שלא מבין לטינית יכול לקרוא, והן היו קוראות בקול רם. יום אחד אחד החבר'ה שלנו גילו שאני יכול לדקלם את כל התפילות בלטינית, למרות שלא היה לי מושג מה אני מדלקם, זכרתי אותן בצורה שלמה.
סיפרו את זה לנזירה שהייתה אחראית והיא לקחה אותי לאם המנזר שעשתה לי מבחן. היא לקחה אותי לבישוף המקומי וסיפרה שיש פה דבר שלא מבינה, והוא גם בחן אותי וראה שאני יכול לזכור תפילות ארוכות באורך הגלות בלטינית, ואז היא הוציאה אותי מהחדר אחרי המבחן והוא סיפר להן שיש אגדה בנצרות שילד יהודי יתום יהיה אפיפיור, והוא ידע שאני ילד יהודי, ולכל הדעות הייתי יתום כי לא היו הורים, והוא ראה תופעה שלא הבין אותה ואמר להן 'תשמרו עליו מכל משמר', כאילו הייתה מעין השגחה עליי כל התקופה הזאת".
שאלות של זהות המשליכות על חיינו היום
"משואה - המכון הבינלאומי ללימודי השואה", הוא מוסד לשימור מידע הכולל ארכיון ציבורי ובית ספר מרכזי להוראת השואה, שנועד לעורר שיח על משמעותה לחברה ולתרבות בת זמננו. המכון מתמקד בקורות השואה, כמו גם בתהליכי עיצוב הזיכרון בחברה הישראלית ובשיח הבינלאומי ובהשפעתם על עיצוב זהותנו היום.
ייחודו של משואה, שמציין חמישים שנות פעילות, בין מוסדות ההנצחה והמוזיאונים טמון בדגש המושם על דיון בהיבטים של זיכרון השואה הרלבנטיים לשיח הישראלי והבינלאומי בן זמננו. גישה זו יוצרת זיקה בין היבטים היסטוריים לשאלות של תרבות, זיכרון ושאלות של זהות המשליכות על חיינו היום.
5 צפייה בגלריה
"אין תחליף לעדויות של הניצולים וקשה לדמיין כיצד יראה השיח הישראלי והשיח הבינלאומי בדור ללא ניצולי השואה". איה בן נפתלי
(צילום: משי שי)
איה בן נפתלי, מנכ"לית "מכון משואה" ובת להורים ניצולי שואה, משתפת: "אנחנו חיים היום בצומת היסטורי בו אנחנו אוחזים בידיהם של אחרוני ניצולי השואה ובה בעת נערכים להעברת זיכרון השואה לדורות ללא זיכרון ביוגרפי של הניצולים".
"לאורך עשרות שנים עדויות הניצולים היו אחד הגורמים שהזינו את תהליך שימור השואה בזיכרון הקולקטיבי בארץ ובעולם. בכנס השגרירים השנתי במשואה תדון השאלה כיצד נערכים לשימור זיכרון השואה לאחר שייעלמו אחרוני העדים?"
"אין תחליף לעדויות של הניצולים וקשה לדמיין כיצד יראה השיח הישראלי והשיח הבינלאומי בדור ללא ניצולי השואה. קיימת הסכמה רחבה כי גם בעתיד חשוב יהיה להנחיל את זיכרון השואה בארץ ובעולם באמצעות תיווך בדרכים חדשות ועדכניות של העדויות המוסרטות של הניצולים, לצד דיון במשמעויות השונות של הזיכרון הן בהקשר האוניברסלי והאנושי והן בהקשרן הפרטיקולרי היהודי והישראלי".
"הניצולים לאורך עשרות שנים היו הגורם המרכזי שהזין את זיכרון השואה והשיח הבינ"ל, זמן ניכר וגם כאן ובעולם מתמודדים בשאלה מה יהיו הדרכים שדרכן ניתן יהיה לתווך? יש לנו אוסף אדיר של עדויות ואנחנו מנסים למצוא את הדרכים לתווך אותן בדרכים עדכניות לדור הצעיר".
"אם רוצים שהזיכרון ישמר ולא יהיה רק שיעור בהיסטוריה, זה חייב להיות רלוונטי. אנחנו מוצאים את הדרכים העדכניות ביותר כדי שידברו בשפה של בני הדור הצעיר מ'טיקטוק', 'אינסטגרם' וכדומה, אנחנו עובדים עם חברות הייטק שעוזרות לנו עם התיווך הזה".
"עד שנות ה-70 היה זיכרון הומוגני. בעיקר הוביל 'יד ושם', היום מדברים על הרבה נרטיבים שונים וטוב שכך. אני בהחלט מאמינה שניתן יהיה למצוא דרכים שגם בעוד חמישים שנה שיוכלו לשמוע את קטעי העדויות של ניצולי השואה. כאשר מציגים זוויות ראייה שונות של העדים שיוכלו לעסוק באותו הנושא".
"עשינו סקרים דרך 'משואה' ושאלנו מה הוא הדבר המרכזי שעיצב את זיכרון השואה. 80 אחוזים אמרו עדויות ניצולים, אח"כ מסעות לפולין, מכונים, מוזיאונים, קולנוע (בעיקר "רשימת שינדלר"), 8 אחוז אמרו ששיעורי ההיסטוריה, אחוז אחד בלבד ציין את הטקסים, הם הגורם הפחות משמעותי בעיצוב זיכרון השואה אצל בני הנוער הישראליים, העדויות כאמור הן לאורך השנים הגורם המרכזי".
תערוכה חדשה - "שנת האפס 1946-1944"
בימים הקרובים תפתח ב"מכון משואה" בתל יצחק תערוכת קבע חדשה בשם "שנת האפס 1946-1944", שמתבוננת בשנה הראשונה, "הארוכה", של השחרור – מראשית 1944, עם שחרור החלקים המזרחיים של אירופה על ידי הצבא האדום, ועד שלהי 1946.
התערוכה מתמקדת בתעצומות הנפש שאפשרו לניצולים להתחיל את חייהם מחדש, ומאירה את התפקיד המרכזי שמילאו הצעירים, חברי תנועות הנוער הציוניות, שבן לילה הפכו למנהיגים, וידעו להוביל אחריהם את ציבור הניצולים להתחלה חדשה.
זהו נושא מורכב של היכולת לבנות זהות, שייכות ולמצוא מחדש משמעות לחיים האישיים כמו גם הקולקטיביים – נושא המעצים אנשים צעירים ומעורר למחשבה על איך צומחת מנהיגות בימים של כאוס ואובדן דרך? על הקשר שבין חינוך לערכים טרם חורבן למצפן המסייע לך בימי מבחן? ועל היכולת האנושית להתחיל הכל מבראשית. מדובר בפרק שלמרות חשיבותו ההיסטורית והחינוכית – הציבור הישראלי טרם נחשף אליו לעומק.
- אירוע לפתיחת תערוכת הקבע "שנת האפס 1946-1944" יתקיים ביום שישי 3 פברואר 2023, בשעה 09:30 במכון משואה שבתל יצחק.
