כשארז כהן מבטח שכל את בנו הבכור שחר, לוחם שריון שנפל ב-5 בנובמבר 2023 במהלך קרב בצפון רצועת עזה, הוא התחיל לכתוב. הוא כתב על הכאב ועל ההתמודדות עם האובדן. הוא כתב על שחר וכתב לשחר. או כמו שהוא כינה אותו בחייו, וממשיך לכנות אותו גם היום - "שחרון", "שחרוד", "בובי שלי".
את המילים הכואבות הוא פרסם תחילה כפוסטים בעמוד הפייסבוק שלו, ולהפתעתו תוך זמן קצר הם זכו למאות ולאלפי שיתופים. סגנון הכתיבה שלו, התיאורים המדויקים והלא-מתנצלים בהם השתמש כדי לתאר את מה שעובר עליו ועל משפחתו מאז מותו של שחר, והכאב הטרי כל-כך - חשפו את הקוראים להשלכות הקשות מאחורי כל "הותר לפרסום" ו"הודעה נמסרה למשפחתו".
בכישרון רב וברגישות מופלאה, האב השכול הצליח לתאר את הפחד הגדול ביותר של כל ההורים בעולם, ללא הבדלי דת וגזע - הפחד לאבד ילד. דווקא במקום שבו נגמרות המילים, ואפילו מילות הנחמה מאבדות מערכן - כהן מבטח הצליח למצוא אותן, ולתאר את ההתמודדות שלו מהרגע שבו נמסרה בשורת האיוב ועד כמעט שנה אחרי.
"לא יכולתי לסכם את הבן שלי ב-2,500 מילים"
המוני המילים שכתב ושיתף ברשת החברתית, הפכו בהמשך ליומן זיכרון מרתק וחשוף שפורסם ב-ynet, וכעת רוכזו לכדי ספר חדש - "מונולוג עם שחר", שראה אור לאחרונה בזכות פרויקט מימון המונים בו השתתפו מאות אנשים מכל הארץ.
"שמו של הספר הוא בעל משמעות כפולה - מצד אחד, מתוארים בו מונולוגים שהתקיימו בין שחר לביני לאורך השנים. ומצד שני, 'מונולוג עם שחר' מתייחס גם למילים שכתבתי לשחר ועליו, כשהבוקר עלה", מסביר כהן מבטח. "בחודשים הראשונים הייתי מתעורר בכל יום בשלוש-ארבע לפנות בוקר, מת מגעגועים וצער, והייתי כותב. כותב לשחר, כותב עליו כדי שיכירו אותו, כותב את הזיכרונות שלנו ומתאר את הקשר המיוחד שהיה בינינו.
"פנו אליי הורים שכולים ואמרו לי שהמילים שלי מתארות את התחושות שלהם. חלק מהם שיתפו שגם הם התחילו לכתוב את הרגשות והזיכרונות שלהם"
"הכתיבה אפשרה לי להרגיש את הבן שלי שוב והחזירה לי את היכולת לנשום", הוא מוסיף. "יש משהו מאוד מרפא בכתיבה - היא עוזרת לשמר את הזיכרונות שלי משחר, אלו שאני מפחד שיום אחד ייאבדו ולא אצליח לשחזר אותם יותר".
כהן מבטח הוא וטרינר במקצועו ולא עסק בכתיבה מעולם, אולם כתיבתו ברשת נגעה באנשים רבים וזיכתה אותו בתגובות מרגשות במיוחד. "כשרציתי לחזור לאנונימיות ולכתוב לחברים בלבד, היו כאלה שפנו אליי וביקשו שאפתח את הפוסט לציבור הרחב, כדי שכמה שיותר אנשים ייחשפו אליו ולדברים החשובים שנכתבו בו, לטענתם", הוא משתף.
"אבל מבחינתי הספר הזה הוא קודם כל שחר, והמטרה היא שמי שייקרא אותו יידע איזה אדם מדהים ומיוחד הוא היה. אני רק מקווה שהספר מספיק עמוק בשביל להביא לקוראים את האישיות המופלאה של הילד שלי, של אהבת חיי".
למה החלטת להפוך את הפוסטים לספר?
"לפני כמה חודשים פנו אליי מ'בית הסופרים' באוניברסיטת באר שבע, והציעו לי לקחת חלק בפרויקט חדש למען 'נפגעי 7 באוקטובר'; סדנת כתיבה למי שאיבדו קרובים במהלך המלחמה, שבסיומה יתפרסם ספר בשם 'אינני באף מקום אחר' שיעסוק בהתמודדות עם השכול, וכל פרק בו ייכתב על ידי משתף אחר.
"בסיום הסדנה הרגשתי שפרק אחד לא מספיק לי. לא יכולתי לסכם את הבן שלי ב-2,500 מילים, והחלטתי לכתוב ספר שלם שיספר על שחר", הוא משחזר. "פניתי לכמה הוצאות ספרים והן לא מצאו בזה עניין, אז החלטתי לפתוח פרויקט מימון המונים. קבעתי סכום מסוים, ואמרתי לעצמי שאם תהיה הירתמות - אלך על זה. לא חיכיתי לתוצאה וכבר התיישבתי לכתוב. בינתיים, הגענו לסכום היעד והספר התחיל להתהוות".
כשהספר מסתיים, המסע האמיתי רק מתחיל
"המונולוג עם שחר" מחולק לשני חלקים עיקריים - החלק הראשון, "סיפור חייך" הוא נקרא, מתמקד בחייו של שחר ז"ל מלידתו דרך ילדותו, נעוריו ובגרותו, ועד הרגע שחזר ארצה מטיול שחרור לטובת גיוס למלחמה, בה נפל חלל.
לאורך הספר, כהן מבטח לא משפץ את הזיכרונות ולא מנסה לייפות את המציאות. הוא כותב בפתיחות נוגעת על הפעמים שכעס עליו כשהיה קטן ועל החרטה שמציפה אותו מאז נפילתו. על החדר המבולגן של בנו ועל צלחות האוכל שהיה משאיר בו במשך ימים שלמים. על חוסר העניין בלימודים, על בעיות הקשב והריכוז ועל הבגרויות שסיים בהצלחה למרות הכול. על המכינה שהייתה שלב משמעותי בחייו. על הירידה במשקל כדי להתגייס לקרבי, ועל הטיולים והרגעים המשפחתיים.
אבל יותר מכל, בספר מתוארת אהבה של אב לבן. כך למשל, מתאר האב את החיבוקים ושמות החיבה שנמשכו גם בגיל ההתבגרות - תקופה שבה מרבית בני הנוער נמנעים ממגע פיזי עם הוריהם. "בבית היינו יכולים לחבק אותך ולקרוא לך 'בובי' וזה בסדר, זה היה הדדי, היית נהנה מזה", הוא כותב. "זה כל-כך כיף שלא דחית אותנו בחיבוקים ובמגע, שהתמסרת. כמה אהבתי להתחבק איתך".
גם את החיבוקים שהגיעו אחרי ששחר היה חוזר הביתה מהבסיס, במהלך שירותו הסדיר, הוא תיאר בערגה: "הדלת הייתה נפתחת בשקט ופתאום אתה בבית וכולנו קופצים עליך. לפעמים מתחבקים כולם יחד ולפעמים בתורות, סופגים אותך, שואפים אותך לתוכנו, אותך, עם הריח המיוחד שלך, של הצבא ושל מדי א'".
החלק השני של הספר מאגד את הפוסטים המדוברים. אמנם הם נערכו ולא מובאים בדיוק כפי שעלו ברשת, אבל עיקרי הדברים נותרו כשהיו. הם מסודרים לפי התאריכים שפורסמו בפייסבוק. הסדר הכרונולוגי מאפשר לקורא להזדהות עם הכאב של האב השכול. כאב שלובש פנים אחרות ככל שחולף הזמן.
"את הפוסט הראשון כתבתי בבוקר שלמחרת ההודעה על מותו של שחר, ושבוע אחרי השבעה כבר התחלתי לכתוב את הפוסטים", מתאר כהן מבטח. "פנו אליי הורים שכולים ואמרו לי שהמילים שלי מתארות את התחושות שלהם. חלק מהם שיתפו שגם הם התחילו לכתוב את הרגשות והזיכרונות שלהם".
4 צפייה בגלריה
המסע תם, הדרך נמשכת. משפחת כהן-מבטח עם אודיה (שנייה משמאל), בת זוגו של שחר ז"ל
(צילום מתוך אלבום משפחתי)
לספר חלק נוסף וקצר בהרבה, "נספח" כפי שהוא קורא לו, שפורסם בסדרת כתבות במדור החופש ב-ynet. בפרק זה מתאר כהן מבטח את המסע של המשפחה לתאילנד - טיול שהיה אמור לצאת לפועל עוד לפני גיוסו של שחר, נדחה ובוטל בשל מגפת הקורונה, עד שהוחלט להוציאו לפועל לאחר שחרורו של שחר מהסדיר. החלטה שכאמור, לא יצאה לפועל בסופו של דבר.
לאחר נפילתו של בנם, החליטו בני המשפחה לצאת לטיול המיוחל, ואליהם הצטרפה גם אודיה, בת זוגו של שחר בשנה האחרונה לחייו. כשהסתיים המסע לתאילנד ובני המשפחה חזרו לביתם שבכרמיאל, האב הרים את המזוודות הכבדות, אלו שבנו החסון נהג להרים, והמשפחה כולה התכנסה בחדרו של שחר. ודווקא שם ברגע הקשה מנשוא הזה, אחרי מסע מטלטל לארץ זרה, כשהגעגועים לבנו מציפים אותו בכאב בלתי נסבל, כהן מבטח חותם את ספרו וכותב: "הבנתי שעכשיו המסע מתחיל באמת". עבור הקוראים הוא הסתיים.
כל ההכנסות ממכירת הספר ייתרמו לעמותת "שחר שלנו", שהוקמה על ידי משפחתו של שחר ז"ל ומטרתה לקדם פרויקטים חברתיים בנושאי חיזוק הקשר הבין דורי בין סבים וסבתות לנכדיהם, סדנאות ליזמות, התנדבות למען הקהילה ועוד.
