צלילי הסרט סאלח שבתי התנגנו מהמחשב של בני בן ה-14. אחרי שראה בלופים את "תקומה", ביקש להשלים את השכלתו ההיסטורית באמצעות צפייה בסרט. הטיתי אוזני תוך כדי עבודה, נזכרת בצלילים המוכרים. ראיתי את הסרט כמה פעמים. כילדה, זה היה אחד הסרטים היחידים שיכולתי לצפות בהם, וגם זה – רק כשהיו וידאו וטלוויזיה בסביבה. אמרתי לבני מראש שזהו סרט גזעני, שצובע את העולים החדשים בצבע אחיד של מסכנות ובערות. אבל עכשיו אני רואה שאפשר לקרוא אותו באופן אחר – זה כבר לא אשכנזים-ותיקים נגד מזרחים-עולים, אלא הממסד והמדינה נגד אזרחי ישראל.
רבקה נריה בן שחרצילום דני לויבתחילת הסרט, המכונית המטרטרת "משליכה" את העולים במעברה. סאלח ובני משפחתו, המזועזעים מהתנאים, מסרבים לרדת מהאוטו. הנהג המנוסה עובד עליהם – זה רק לכמה ימים, יום-יומיים, ותקבלו שיכון, הוא אומר. הם מחליטים לא לעשות בעיות, ויורדים מהרכב.
כך בדיוק "השליכה" מדינת ישראל את תושבי הדרום והצפון. הבטיחו להם ולכולנו שחמאס מורתע, שיש קו הגנה יציב ורציני, שהמקום בטוח. בכל סבב הבטיחו לנו שזו הפעם האחרונה. ב-2014 הובטח לנו שהאדום היחיד שנראה יהיה אדום של כלניות. כמה טילים נפלו מאז ועד ה-6 באוקטובר 2023? כמה ״צבע אדום״ שמענו?
סבב ההשלכה וההפקרה הנוכחי של המדינה לא הסתיים במחדל המחריד של ה-7 באוקטובר. יותר ממאה ושלושים חטופים עדיין נמצאים בעזה – ילדים, נשים, גברים וקשישים. אזרחים וחיילים. אלה שניצלו מהתופת מפוזרים בכל מקום, פליטים בארצם. רבים מהם מתנוונים במלונות, מתגעגעים הביתה. לקח למדינה – בעצם, בעיקר למתנדבים - זמן רב לחלץ אותם תחת אש ולהעביר אותם למקום מבטחים. יחסית.
2 צפייה בגלריה
זה לא שנות ה-50, אין צנע ולא יהיו עוד מעברות. חיים טופול וגילה אלמגור כסאלח והעובדת הסוציאלית
(צילום מסך מתוך "סאלח שבתי")
תמורת מה מוצע התשלום הזה? מה המחיר? את מי מפקירים הפעם, ועל מי המדינה מנסה לעבוד? מי יסכים לחזור למקום מסוכן תמורת סכום כזה? רק מי שממש אין לו בררה, שחייב את הכסף. במילים אחרות, העניים יחזרו, והעשירים-יותר יישמרו לנפשם וירחקו
לחזור לשדרות עם "מענק הסתגלות" בגובה 100 שקל לילד ו-200 שקל למבוגר ליום? לכאורה, נשמע מפתה. בחישוב פשוט, משפחה עם ארבעה ילדים תקבל 800 שקל ליום, כלומר 24 אלף שקל לחודש (בתקווה שמדובר בנטו ולא בברוטו).
אבל, תמורת מה מוצע התשלום הזה? מה המחיר? את מי מפקירים הפעם, ועל מי המדינה מנסה לעבוד? מי יסכים לחזור למקום מסוכן תמורת סכום כזה? רק מי שממש אין לו בררה, שחייב את הכסף. במילים אחרות, העניים יחזרו, והעשירים-יותר יישמרו לנפשם וירחקו.
מדינה נורמלית אמורה לספק לאזרחיה לפחות ביטחון, חינוך ובריאות. רווחה זה כבר מותרות. האם יש בשדרות ביטחון? מתי יחזרו מוסדות החינוך לפעול? יש כבר שירותי רפואה בשדרות? אולי, כמו בסאלח שבתי, ישלחו לתושבים עובדת סוציאלית צעירה, שתשאל אותם אם נשך אותם נחש בילדותם, ולכן הם חרדים כל כך?
אני רואה את העו"ס התמימה, הקיבוצניקית, בסרט וחושבת שהיא לא אשמה. כבוגרת התפישות של שנות החמישים, היא באמת האמינה שהמצוקה של משפחת שבתי נובעת מטראומות עבר. במקום לראות את (חוסר) אחריות המדינה, שהפקירה עולים חדשים, וציפתה מתושבי הקיבוצים – שהתמודדו עם קשיים משלהם - לקלוט אותם ולטפל בהם.
2 צפייה בגלריה
סאלח לא משתף פעולה עם העיוות והמנהל מפטר אותו. חיים טופול ואריק איינשטיין בסצנת הנטיעות
(צילום מסך מתוך "סאלח שבתי")
קריאה עכשווית של הסרט מדגישה את אחת התמות המרכזיות בכתיבה של קישון – המוסדות שלא אכפת להם, שבמקום לעזור לאזרחים משסים אותם זה בזה
קריאה עכשווית של הסרט מדגישה את אחת התמות המרכזיות בכתיבה של קישון – המוסדות שלא אכפת להם, שבמקום לעזור לאזרחים משסים אותם זה בזה. גם ההצעות העכשוויות לתיקון ובנייה-מחדש, שיכולות היו לרפא פצעי עבר - מגדילות את הפערים הקיימים בלאו הכי. הנה, זמן מעולה לסכסך בין תושבי הצפון והדרום, בין אנשי עיירות הפיתוח ואנשי המושבים והקיבוצים.
הסצנה האהובה עלי בסרט היא החלפת השלטים ליד היער. כל תורם שמגיע לראות את היער שנטעו על שמו רואה את שם משפחתו מתנוסס לראווה, ושב למכונית הפאר שלו שמח וטוב לב. סאלח הישר לא מוכן לסבול את העיוות, ומנהל העבודה מפטר אותו. במחדל 2023 המדינה עסוקה בלעבוד על כל העולם ותורמיו. עוד ועוד מינהלות, אינספור אחראים, ואף אחד לא לוקח אחריות.
בסצנת הארון, לקראת סוף הסרט, מתגלה עד כמה עמוק אבחן והבין אפרים קישון את הסיפור הישראלי. סאלח נשכר כדי להעביר ארון ממקום למקום. ויכוח על השכר המגיע לו מוביל לכך שהוא משאיר את הארון באמצע הכביש, ויוצר במקרה - כך נראה – את כיכר התנועה הראשונה במרחב הכפרי. המכוניות סובבות סביב הארון, שתקוע בגלל ויכוח מטופש.
מדינת ישראל, אזרחי המדינה אינם ארון. אי אפשר להעביר אותם ממקום למקום, ואי אפשר להפקיר אותם באמצע הכביש. זה לא שנות החמישים, אין פה צנע ולא יהיו פה עוד מעברות. תפתרו את הבעיות שיצרתם.
ד״ר רבקה נריה-בן שחר היא מרצה בכירה במחלקה לתקשורת במכללת ספיר, חוקרת בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה, וחוקרת אורחת במכון הדסה ברנדייס.
