"ישראל היא האויב של עצמה, לא הפלסטינים, לא ארצות ערב, היא האויב של עצמה ואם היא לא תתקן את דרכיה, היא לא תתקיים".
למרות שנשמע רלוונטי מאוד לימים האלו – המשפט הזה נאמר כבר ב- 2009 מפיו של השחקן המנוח יוסף שילוח, ויש לו גם המשך: "הדבר השני זה הפלסטינים האומללים האלה. 24 שעות ביממה שוטפים לאנשים את המוח, יושב ראש הכנסת אמר היום שמדינה פלסטינית היא איום קיומי על מדינת ישראל. מה זה איום קיומי? אנחנו צריכים להתמודד עם הבעיות שלנו, אלו הבעיות שלנו.. והימים האלה סוערים".
את תפקידיו הגדולים של שילוח בקולנוע, כולם מכירים, לא יהיה קשה לצטט בחיוך את פארוק מ"אלכס חולה אהבה", או את "סאלוודור הגדול" מ"חגיגה בסנוקר", אבל לא הרבה זוכרים שמלך סרטי הבורקס העממיים היה אקטיביסט, בעל אג'נדה פוליטית מובהקת, שלאו דווקא התיישבה עם הדעה הפופולרית בלשון המעטה.
11 צפייה בגלריה
"בחוץ היו רואים אותו כליצן ובפנים הוא היה אדם מאוד-מאוד רציני ומעמיק". יוסף שילוח ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה)
"שילוח היה פעיל פוליטי, שמאלני מאוד, איש שלום וצדק, ונחוש. הוא היה פעיל גם במאבקים מזרחיים, כתב בנושא, והיה חלק מעיתון שנקרא 'עיתון אחר' שחולק בשכונות ונכתב על ידי מזרחים ועבור מזרחים", מספרת עליו עו"ד ספיר סלוצקר עמראן, מי שעומדת מאחורי "המזרחיון" – הארכיון העממי למאבקים חברתיים ופוליטיים בישראל שהוקם ע"י תנועת "שוברות קירות".
"המזרחיון" לא נועד עבור נוסטלגיה ולא משמש כארכיון לתיעוד ההיסטוריה, הוא נוצר כדי לתת השראה לשאלה כיצד לנהל מאבקים חברתיים ולהביא לשינוי חברתי – והסיפור של יוסף שילוח עונה בדיוק להגדרה", זו הסיבה שבערב השקה שלו שנערך לאחרונה, הצדיעו לשילוח ולפועלו הבלתי מתפשר.
נועם שוסטר במחווה ליוסף שילוח
( שוברות קירות)
מתוך מופע הצדעה ליוסף שילוח שנערך בהשקת "המזרחיון"
הוא נולד ב-1941 בחלק הכורדי של פרס, עלה לארץ בגיל תשע, ונאלץ לעבוד לפרנסת המשפחה. "הוא היה ליצן עצוב", מספרת בתו עומר שילוח, "הוא אפילו כתב טקסט על 'הליצן העצוב'. הוא ראה את המשחק כמקצוע, כעבודה. את רוב הסרטים שהוא שיחק בהם הוא לא ראה בכלל אחרי שיצאו לקולנוע. בחוץ היו רואים אותו כליצן ובפנים הוא היה אדם מאוד-מאוד רציני ומעמיק, הוא לא למד בבית ספר כי היה צריך לעבוד כילד, הוא קרא המון-המון-המון, למד לבד, היה לו ידע מטורף בהיסטוריה, בספרות, בשירה ובפילוסופיה, והוא התקבל למחזור הראשון של 'בית צבי' בלי שהייתה לו השכלה קודמת".
"אני חושבת שגם הזהות החברתית והפוליטית שלו נולדה מהדברים שהוא חווה כילד, ובגלל הרגישות המאוד גדולה שלו והדברים שהוא ראה בחברה הישראלית", היא מוסיפה.
למרות היותו דמות מיינסטרימית ידועה מאוד, שילוח לקח על עצמו סיכונים גדולים. "הרבה יותר ממה שאנחנו רואות היום אצל רוב האמנים והאמניות, בטח בסדר גודל ובתודעה ציבורית כאלו", מסבירה סלוקר-עמראן. "הוא אמר אמירות פוליטיות מאוד חריפות בלי להתפשר במיליגרם על המסרים הפוליטיים שהוא רצה להעביר, ועם התעקשות שחייב להיות שיתוף פעולה בין מזרחים לפלסטינים, שזה בעצם המפתח לבעיות פה של כל האזור".
11 צפייה בגלריה
"בעקבות ההצגה שלו'המסע', הגיעו איומים על פצצה באולם של התיאטרון. בכלל ברחוב ביפו היו כלפיו יריקות וקללות מיהודים".
חזון שלוש המדינות
דוגמה מעניינת לרעיון מקורי בו צידד, עלתה בימים שלפני הסכם אוסלו, דווקא כאשר בציבור הייתה ציפייה שתהיה הפרדה, שילוח כתב שהוא לא רוצה היפרדות מהפלסטינים, אלא דיבר על שלוש מדינות: מדינה ליהודים שלא רוצים לחיות עם הפלסטינים, מדינה לפלסטינים שלא רוצים לחיות עם היהודים, ומדינה למי שמעוניין לחיות ביחד - סוג של מדינת כל אזרחיה.
"הוא היה בעד שאנשים ידעו וידברו ערבית ויהיו חלק מהמרחב", מרחיבה סלוצקר-עמראן. "שיהיה אפשר ללכת לבית כנסת בירושלים ולשיעור בספרות פלסטינית באוניברסיטה בג'נין. אלו גישות מאוד מעניינות וספק כמה אנשים בכלל יודעים שהיו תנועות שלום מזרחיות בשנות השמונים, שעסקו בערבים".
שילוח לא היה רק איש של מילים אלא גיבה אותם במעשים רבים, הוא הפגין, בין השאר, בעד חיילים מזרחים שסירבו לשרת בשטחים והשתתף בכנס מזרחי פלסטיני שנערך ב-88 בטולדו. "בכנס שהתנהל באנגלית ובערבית במקביל, קרה משהו נדיר ונוצרו חיבורים שלא באו ממקום של התנשאות אלא באמת ממקום של קירבה. הכנס התקיים שנתיים לפני שנולדתי", מספרת סלוצקר-עמראן. "ומאז לא היה כנס בסדר גודל כזה". אחריו העלה שילוח בתיאטרון בית ליסין הצגה שהתבססה על שירה וסיפורת של יוצרים פלסטינים, ביניהם המשורר מחמוד דרוויש.
11 צפייה בגלריה
עו"ד ספיר סלוצקר-עמראן "היו דברים אחרים לגמרי שקרו במהלך השנים, שאפילו אי אפשר למצוא מידע עליהם בגוגל"
(באדיבות המשפחה )
ההתבטאויות הנועזות והפעילויות הפוליטיות גבו משילוח מחיר כבד. הוא קיבל איומים על חייו שבגינם נאלץ לעזוב את הארץ לאירופה בשנת 89. "זיהו אותי בתור מי שהתחבק עם ערפאת. התחילו איומים על אשתי וילדיי", נזכר אז שילוח בנסיבות עזיבתו, בריאיון שערך למוסף 7 לילות. "היו גם איומים בתיאטרון, הטמנת פצצה, כאלה. המשפחה שלי כמעט נידתה אותי. אחי לא דיבר איתי שלוש שנים. לא פחדתי. אבל הילדות שלי, ילדות קטנות, מה הן אשמות? רעייתי אמרה, אין לי מה לחיות יותר בארץ הזו. חזרתי ב,'91- בזמן ועידת מדריד. דיברו על שלום, החלטתי לחזור. אבל זו הייתה תמימות. היום לא הייתי מגלה אותה תמימות של פעם."
לעומר שילוח יש אחות אחת שחיה בצרפת ו"חצי אחות, כי הוא היה נשוי לפני שהוא הכיר את אמא שלי, שגרה בחדרה". על הרקע לעזיבה היא מעידה: "זה היה בשנת 89 , ימי תחילת האינתיפדה. בעקבות ההצגה שלו 'המסע', הגיעו איומים על פצצה באולם של התיאטרון. בכלל ברחוב ביפו היו כלפיו יריקות וקללות מיהודים, נורא ואיום, נורא ואיום".
11 צפייה בגלריה
"זיהו אותי בתור מי שהתחבק עם ערפאת. התחילו איומים על אשתי וילדיי". יוסף שילוח ז"ל בהצגת המסע בבית ליסין 1989
איך הוא הגיב לכל זה?
"הוא מאוד האמין במה שהוא אומר ומה שהוא עושה, חוץ מלעזוב פה שזו אמירה בפני עצמה, הוא לא שינה את עמדתו. ממש לא. הוא המשיך להביע עמדות במאמרים בעיתון, בראיונות בתוכניות טלוויזיה או ברדיו, אבל הוא שילם מחיר כבד".
מה את זוכרת מהתקופה ההיא?
"הייתי בת עשר. אני זוכרת טראומת הגירה. בהתחלה ההורים חשבו לחזור אחרי שנה, תקופה טיילנו בקמפינג-קר, הסתובבנו קצת באירופה ואז נעצרנו באיזה כפר בדרום צרפת שלאימא שלי היו בו חברים, ובגלל שכלכלית הם היו צריכים איכשהו להתפרנס, נתקענו שם לתקופה".
איך התקשורת המיינסטרימית התייחסה אליו?
"נורא אהבו את הדמויות שגילם בסרטי הבורקס והיו מזמינים אותו לכל מיני תוכניות אירוח. הוא למד להתנות את ההשתתפות בכך שיאפשרו לו להגיד את מה שיש לו להגיד, כי לרוב או שלא היו נותנים לו לדבר על הדברים שהוא רצה, או שמראש היו אומרים שלא. לא נתנו לזה הרבה מקום".
עומר שילוח חייתה בשוויץ, שם למדה ועבדה כעובדת סוציאלית. "חזרתי לארץ ב-2009 לטפל באבא שלי", היא מסבירה. כבר יותר מעשרים שנה שהיא מטפלת רגשית, גם בעזרת בעלי חיים, ועובדת עם נוער בסיכון.
מה עם מאבקים פוליטיים? את מעורבת בהם באיזשהו אופן? ממשיכה את דרכו?
"אני מאוד מעורבת אבל לא מובילה, אבא כל כך חשף את עצמו ואני לא יודעת כמה זה בריא, אבל קשה שלא להיות מעורב כשאתה גדל עם אבא שהחדיר בך כזאת תודעה פוליטית".
איזה אבא הוא היה?
"הוא היה אבא שהייתי מאחלת לכל ילד על כדור הארץ. ממש. שהיה האדם הכי קרוב אליי ולצערי הלך. אבל זכיתי להיות איתו עד הרגע האחרון, להיפרד ממנו, היו לנו המון רגעים יפים ומשמעותיים ביחד".
מתוך שלל התפקידים שהוא עשה, לאיזה הכי התחברת?
"מאוד אהבתי את התפקיד שלו כרב חובל ב'ילד חולם' בהצגה של חנוך לוין. גם את התסריט האחרון שהוא כתב, שבסוף לא יצא כי הוא נפטר לפני, שמדבר על חוויית הפליטות המשותפת ליהודים ולפלסטינים. הוא עשה גם סרט דוקומנטרי שקראו לו 'רגעי חסד', שהוא מאוד חשוב בעיניי. דמויות בסרטי בורקס אני לא ממש מכירה כי לא צפינו בסרטים האלה בבית. הרבה שנים לא היינו פה ולא גדלתי בתוך ההווי הזה בבית. אני חושבת שכל תפקיד שהוא עשה, לא משנה באיזה סרט, הוא לקח מאוד-מאוד ברצינות, הוא מאוד אהב את כל הדמויות, את 'פארוק' ואחרות, הוא לא ראה בהם דמויות נלעגות. לא כל כך ראיתי את הסרטים האלה, הוא היה אבא שלי, המשחק הייתה העבודה שלו, לא משהו שאפיין אותו".
"מזרחים שיש להם תודעת שמאל כזאת חזקה היו יחידי סגולה"
יש תפיסה רווחת שהמזרחים מחוברים יותר לימין הפוליטי מאשר לשמאל.
"מזרחים שיש להם תודעת שמאל כזאת חזקה היו יחידי סגולה, בגלל זה מצד אחד ה'אשכנזים השמאלנים' במרכאות, לא ממש קיבלו אותו, אבל גם לא המזרחים, כי הם היו ברובם ימניים ולא הסכימו עם הדעות שלו. היה לו אח, שנפטר גם מסרטן, שהוא מאוד-מאוד אהב, הם לא דיברו כמעט שלוש שנים בגלל אי הסכמות פוליטיות".
סלוצקר מרחיבה בנושא: "המזרח מחובר לימין, נכון, אבל הייתה תנועה בשם 'המזרח אל השלום' שפעלה גם בתקופת 'הפנתרים השחורים' וגם הרבה אחרי, שחבריה התנגדו להתנחלויות, הקימו התנחלויות במקלטים ואמרו 'אנחנו לא רוצים לעבור להתנחלות. אנחנו רוצים להמשיך לגור בירושלים, אבל דוחקים אותנו מפה. מתנחלים בוזזים את כל הכספים של השכונות', היו ממש מחאות גדולות שנכשלו והצטמצמו".
הרצון לאתגר את אותם נרטיבים מוכרים, היה אחת הסיבות שהרחיקו את סלוצקר לשנת לימודים באוניברסיטת הרווארד, לעבודה על הקמת ה"מזרחיון". "נוצר אצלנו נרטיב מאוד מסוים לאיך נראות תנועות שלום, לזה שהן מאוד אשכנזיות ומאוד אקדמיות, בעוד שהיו דברים אחרים לגמרי שקרו במהלך השנים, שאפילו אי אפשר למצוא מידע עליהם בגוגל. לכן הקמנו את ה'מזרחיון', כדי שיהיה אפשר ללמוד דווקא את הסיפורים הבלתי מוכרים ויהיה אפשר לאתגר את הנרטיבים שהשתרשו בנו. למשל כשמדברים על ישראל הראשונה והשנייה, אז יש בו ניצול מאוד ציני סביב השיח המזרחי, אנחנו באות דווקא להראות את המזרחי שהיה פוליטי והיה מזמין והיה מחבר. ההיסטוריה הזו לא מוכרת, אם היינו מכירים אותה יותר, אז אולי אנשים שאיבדו תקווה היו מקבלים חזון והשראה לנסות להמשיך ולהיאבק".
11 צפייה בגלריה
לוגו המזרחיון. "אנחנו באות דווקא להראות את המזרחי שהיה פוליטי והיה מזמין והיה מחבר".
"בחרנו בשם 'מזרחיון' כאיזושהי קונטרה פוליטית לכל הגישה של מזרחיות כמסורתיות מתוקה, מבשלת, לא פוליטית, הסבתות שמעמידות סירים במטבח ביום שישי. זו מזרחיות כהמשך למאבקי עבר אזרחיים שהיו ולהתנגדות פוליטית שהייתה. מזרחיות כתפיסה שחותרת לשוויון וצדק ולחלוקת משאבים הוגנת".
סלוצקר-עמראן, עורכת דין זכויות אדם מקצועית בעיקר בתחומים של חופש המחאה ועוני, מתגוררת בשכונת התקווה בתל אביב, נשואה לבת זוג, מייסדת שותפה לתנועה "שוברות קירות" (ביחד עם כרמן אלמקייס-עמוס) ומאמינה גדולה באקטיביזם קהילתי. "ככל שיעברו השנים, המסמכים המתעדים את המאבקים ההיסטוריים, הקהילות שלנו והפעילות והפעילים שהובילו אותם ייעלמו לנו. חומרים רבים זרוקים ברגעים אלו בקופסאות קרטון מאובקות, בארונות משרד מתכתיים שלא נפתחו כבר שנים, או מפוזרים בקלסרים בפינת חדרי עבודה ביתיים. כל עוד החומרים אינם נגישים לציבור, לא ניתן לעיין בהם ולחקור אותם. אין אפשרות לקיים אירועים ציבוריים ולדון בהם, לפרסם מסמכים על בסיסם ולקדם חברה אזרחית הנשענת כעומדים על כתפי ענקים".
"בחרנו בשם ה'מזרחיון' כקונטרה פוליטית מבחינתנו, לכל הגישה של מזרחיות כמסורתיות מתוקה, מבשלת, לא פוליטית, הסבתות שמעמידות סירים במטבח ביום שישי", מתארת סלוצקר-עמראן. "זו מזרחיות כהמשך למאבקי עבר אזרחיים שהיו ולהתנגדות פוליטית שהייתה. זו מטריה למאבקים נוספים שקשורים לאוכלוסיות מוחלשות ומודרות. מזרחיות כתפיסה שחותרת לשוויון וצדק ולחלוקת משאבים הוגנת". כזו שנאבק עבורה גם שילוח ז"ל.
"הציבור הישראלי מבולבל. הוא יודע שיש פתרון לבעיות קיצוניות ואף אחד לא מביא את הפתרון הזה. הפוליטיקאים, אין מה לסמוך עליהם, כי הם צבועים והם שקרנים והם גנבים. מי שנשאר זה אנשי הקולנוע, הבימאים, התסריטאים שיעשו את הסרט שיענה על השאיפות של הציבור... אבל עדיין אין את האומן שירים את הכפפה".
"אני חושבת שיש לנו צורך הולך וגובר בדמויות בולטות שלא פוחדות להביע דעות מבוססות, עמוקות ומורכבות שמציגות חזון גם לעתיד שלנו במקום הזה", היא מסכמת. "מאוד הופתעתי כשגיליתי על הפעילות הפוליטית של יוסף שילוח, כי הוא באמת היה דמות מאוד מוכרת, ואיכשהו יש טרגדיה מסוימת בכך שדמותו הציורית בסרטי בורקס היא כל כך אהובה ומקובלת על ידי כל העם פה, אבל החזון הפוליטי שהוא הציע, שלדעתי אם היה מתגשם יכולנו לחיות פה בסוג של גן עדן בהשוואה למצב הנוכחי, דווקא לא נשמע ולא התקבל. ולמרות שהוא ספג ביקורת ושילם מחירים אישיים וגם מחירים בקריירה שלו, הוא המשיך. זו הציפייה שלי היום גם מאנשי ציבור ומאנשי תרבות, להשתמש בכוח שלהם ובכישורים שלהם להשמיע דעה, לא להתקרנף, לא להתחבא ולשאוף לפתח גם תודעה פוליטית ביקורתית, כמו שהייתה לו".
11 צפייה בגלריה
יוסף שילוח ז"ל. ""הוא היה אבא שהייתי מאחלת לכל ילד על כדור הארץ. ממש".
(צילום: באדיבות המשפחה)
עומר, מה לדעתך אבא היה חושב על מה שקורה היום?
"לפני שהוא נפטר ב-2011 הוא אמר: 'תראי מה זה, 30 שנה הקדשתי למאבקים וכלום לא השתנה', אז היום הוא בטח היה אומר 'אוי ואבוי מה נהיה'. כי זה עוד יותר גרוע ממה שהיה קודם. בימים אלו קובי פרג' ואני, עורכים יחד סרט דוקומנטרי שמציג את הצדדים הפחות מוכרים של אבא. זה בהמשך לכך שצילמתי אותו בתקופה שהיה חולה מספר את סיפור חייו. אני בדיוק עכשיו עוברת חומרים שלו ומוצאת שם דברים שהם כל כך רלוונטיים להיום". למשל בריאיון משנת 2009, שילוח אומר כך: "הציבור הישראלי מבולבל. הוא יודע שיש פתרון לבעיות קיצוניות ואף אחד לא מביא את הפתרון הזה. הפוליטיקאים, אין מה לסמוך עליהם, כי הם צבועים והם שקרנים והם גנבים. מי שנשאר זה אנשי הקולנוע, הבימאים, התסריטאים שיעשו את הסרט שיענה על השאיפות של הציבור... אבל עדיין אין את האומן שירים את הכפפה".
פורסם לראשונה: 10:25, 04.08.23
