"אימא שלי נרצחה ב-2003, בפיגוע בקו 2, באוטובוס שחזר מהכותל המערבי", משחזר יואל שוורץ (36). "היא הלכה להתפלל כי הייתי צריך להתחיל ללמוד למחרת - ב'כוכב יעקב'. זו ישיבה גדולה מאוד ומוכרת בציבור החרדי-חסידי".
"הייתי בן שש-עשרה ואני הייתי האחרון שדיבר איתה", הוא נזכר. "בשעה שמונה וחצי התקשרתי אליה, והיא הייתה באמצע התפילה. שאלתי אותה אם היא מתפללת עליי והיא אמרה שכן. בשעה תשע וחמישה הייתי ברחוב עם חבר ושמעתי את הפיצוץ החזק. חשבתי שקרה משהו – תאונת דרכים. כמה דקות אחרי זה שמעתי איש הצלה אומר שהיה פיגוע. לא האמנתי. עליתי לשכנים, שפתחו רדיו, אבל בכלל לא דיברו על זה. זה היה כל כך מוקדם שעוד לא ידעו שום דבר".
הפיגוע שטלטל את חייו של שוורץ אירע ב-19 באוגוסט 2003. באותה התקופה פיגועים היו כמעט דבר שבשגרה, אך באותם רגעים ראשונים הדבר היחיד ששרר במקום, ובקרב משפחתו של שוורץ, היה הבלבול. "ניסיתי ליצור קשר עם בתי חולים בירושלים, אבל אמרו שאין שם כזה", משחזר שוב שוורץ וקולו נסדק. "זה היה החופש הגדול וכל אחד מהאחים והאחיות שלי היה במקום אחר בארץ. אנחנו חמישה אחים ואני הכי קטן".
"לקראת חצות עדיין אמרו שאין שם כזה 'ליבא שוורץ' בבתי החולים ואמרו לנו להתקשר לעיריית ירושלים. שם אמרו לי שאם השם לא נמצא ברשימות אז צריכים להתכונן למשהו אחר. אז נסענו לאבו-כביר ופגשנו את ד"ר היס. הוא שאל לגבי העגילים שלה, ורק לאחר מכן הבנו שהיא הייתה הכי קרובה למחבל. מצאו אותה יושבת על המדרגה של האוטובוס. היא קיבלה מכה מהפיצוץ בצד אחד, אבל בצד השני העגיל נשאר באוזן. ככה זיהינו את אימא. לצערנו היא מתה במקום, אבל לפחות היא לא סבלה. זה היה הזיהוי".
צפו בסרטון המציג את פעילות עמותת "אהבת נפש" שהקים יואל שוורץ לזכר אימו ז"ל:
אהבת נפש
מעוצמת הפיצוץ נרצחו באותו היום 23 בני אדם, בהם גם שבעה ילדים, ונפצעו למעלה מ-130. למעשה, הפיצוץ היה כה חזק שבעקבותיו התחלפו גם הספרות שבדופן האוטובוס ולכן כולם סברו בהתחלה שהפיגוע אירע בקו 45, ולא בקו 2, שמוביל מהכותל המערבי למרכז העיר.
"יכולתי להתרסק בלעדיהם"
הקושי וההתמודדות של הנער הצעיר שרק איבד את אימו עם האובדן הגדול היו עצומים עבורו, והחברה שבה חי לא הצליחה להכיל או לסייע לו באבלו. "בזמנו לא קיבלתי את החיבוק הזה. לא היה לזה מקום. שנים לאחר מכן, ביום הזיכרון, הייתי הולך להר הרצל ואנשים הסתכלו עליי מוזר. אין מקום ליום הזיכרון בחברה החרדית. בציבור שלי. אבל אני הלכתי לטקס בהר הרצל. ראיתי עשרות אלפי אנשים, מכל הגוונים, שמתחברים וזה ריגש אותי. חרדים ודתיים, חילונים וימניים ושמאליים. כל החוגים והגוונים. החיבוק שקיבלתי אז היה עצום", הוא מחייך.
לצד אותו חיבוק חברתי שקיבל שוורץ, היה גורם נוסף שנשף רוח במפרשיו – הביטוח הלאומי. "חשוב לי להגיד, ואני אומר את זה בשיא הכנות, שאם לא הביטוח הלאומי לא הייתי כאן. במצב שאני נמצא בו היום. כל התהליך שעברתי מול העובדת הסוציאלית, שרית צבינרי – העזרה והמסירות אין-קץ שיש לאישה הזאת ובכלל לכל הַפְּקִידוּת שמסביב, היה חשוב. לפעמים מסתכלים על הביטוח הלאומי בצורה אחרת, אבל חשוב לי להגיד שבאירוע מצער או בטראומה יש מזור. אפשר לחיות לצד הכאב, עם טיפול נכון וסיוע נכון, וזה מה שמצאתי בביטוח הלאומי". באותה התרגשות מספר שוורץ שהוא עדיין שומר על קשר בן עשרים שנה עם העובדת סוציאלית ששינתה את חייו ומסרב לשכוח את שעשתה בשבילו.
בסיוע קרנות הביטוח הלאומי השלים שוורץ את לימודיו בישיבה, ואף השכיל ללמוד לימודי ליבה, שסייעו לו בהמשך דרכו באקדמיה. "לצערי אין את זה אצלנו בחברה, ולכן אני שולח את הבן שלי ואת הבנות מגיל צעיר לישיבה תיכונית, שלומדים בה לבגרות. התעקשתי על זה. לומדים שם אנגלית ומתמטיקה מגיל צעיר. גם הבנות. למה? בדיוק בגלל הדבר הזה. אם לא הביטוח הלאומי, אם לא שרית וכל הכוורת שמסביב לא הייתי במקום הזה. יכולתי לבחור – או ליפול או להמריא עם הקשיים, והיו המון קשיים בעקבות איבוד אימא בצורה כזאת. יכולתי להתרסק בלעדיהם אבל הצלחתי לאתגר את עצמי ולהמריא. לצעוד קדימה ולעלות למעלה במקום לרדת למטה. התחלתי ממש מאפס וסיימתי תואר ראשון בעסקים", הוא מסביר.
"מעבר לתמיכה האדירה, הנפשית והאישית, נתנו לי את האופציה והכוחות ללמוד לימודי ליבה. קיבלתי גם הכוונה, דמי קיום ואופציה לשיעורי עזר", מוסיף שוורץ. למעשה, סיפק לו הביטוח הלאומי מעטפת שלמה של שירותים שעזרה לו לשקם את עצמו ולחשב את מסלול חייו מחדש, ולא רק לו. בשנה האחרונה האגף לנפגעי איבה בביטוח הלאומי שילם למעלה מחמש מאות מיליון שקלים בקצבאות ובתגמולים לאלפי נפגעי איבה ולמשפחות החללים. זאת בנוסף לפעילויות השיקום השוטפות והליווי המתמיד. מיום הזיכרון האחרון נוספו לרשימת השכול עוד 27 אזרחים וסה"כ מונצחים ברשימה העצובה הזו 4,251 אזרחים שנספו משנת 1851. הביטוח הלאומי מקיים בנוסף גם פעילות שוטפת בתחום השיקום הכוללת סיוע לנפגעי חרדה, מימון חמי מרפא, מענקי הבראה, טיפולים רפואיים, קבוצות תמיכה, תגמולים ועוד.
"חיפשתי משהו לנשמה"
שוורץ התקדם בחייו, התחתן פעמיים והביא ילדים לעולם, אך משהו בתמונה עדיין היה חסר מבחינתו. "סיימתי תואר ראשון ועבדתי בשיווק, אבל רציתי משהו יותר לנשמה. חיפשתי עבודה עם שליחות. עם משמעות. אז עשיתי הסבה לסיעוד ובחרתי בפסיכיאטריה. התלבטתי בין לזה לבין אונקולוגיה. התחום של הפסיכיאטריה, עד לאחרונה קראו לו 'החצר האחורית של משרד הבריאות', וזה נכון. יש שם אנשים מכל הסוגים והגוונים. כל מה שרק אפשר לחשוב או לדמיין, נוער ומבוגרים. בחרתי להיות אח בתחום של בריאות הנפש ואני רואה בזה שליחות אדירה כי בתחום הזה כל אחד יכול למצוא מקום שהוא יכול להתחבר אליו. זה הדבר".
"מעבר לחלוקת התרופות אני רואה בזה שליחות אדירה - לתת את הנשמה ולהיות איתם". לצד עבודתו כאח פסיכיאטרי בבית החולים שלוותה, הרגיש שוורץ שניתן לעשות עוד עבור רווחתם של המאושפזים. לכן, ובמטרה להנציח את זכר אימו, החליט להקים ארגון שבימים אלה עושה את צעדיו הראשונים כעמותה. "בשנה האחרונה עשיתי ואני עושה המון למען המטופלים, מתמודדי הנפש ובני משפחותיהם. לאימא שלי קראו אהובה ולארגון שהקמתי קראתי 'אהבת נפש' על שמה וזכרה. אני מרגיש שזה מחיה אותי כשאני עושה דברים לזכר אימי, וברוך השם אנחנו עושים פעילויות אדירות וכמובן שאנחנו רוצים להתקדם עוד ועוד".
כיום שוורץ הוא אב לחמישה ילדים, אך מבחינתו כל המטופלים הם ילדיו. "לכן הקמתי את הארגון הזה", הוא מצטנע. כרגע מתמקדת פעילות העמותה במגוון בתי חולים ומחלקות פסיכיאטריות בגהה, בשלוותה ובתל השומר, אך אם זה היה תלוי בו – הארגון היה גדול הרבה יותר ומספק מענה לכל בתי החולים הפסיכיאטריים ומחלקות האשפוז ופועל מסביב לשעון.
"אנחנו פועלים בכל ימות השנה", מרחיב שוורץ. "בראש השנה או ביום כיפור – זה תפילות. בסוכות, בפסח ובשמחת בית השואבה - אנחנו מביאים אנשים לנגן ולרקוד איתם. בחנוכה – הדלקת נרות, מסיבות וחלוקת מיני מתיקה. בט"ו בשבט האחרון חילקנו מאה מגשים עם פירות למטופלים – כל מגש בסביבות 350 שקל", הוא מתגאה. "אנחנו כל הזמן בפעילות ורוצים להגיע ולכסות כמה שיותר בתי חולים בארץ, וכמובן גם את המשפחות. יש לי חלומות גדולים, להגיע למצב שאני יכול לתת תמיכה חזקה למשפחות – להורים, לילדים, לאחים ולאחיות של המאושפזים". אחד מאותם חלומות שיש לשוורץ, אגב, הוא להוציא את המאושפזים ובני משפחותיהם לנופש ולהרחיק אותם קצת מקשיי היומיום. בנוסף הוא חולם גם להקים מוקד לתמיכה שיהיה פעיל 24/7.
"החלומות שלי גדולים, ואני מקווה שבעזרת השם גם נגיע לזה. אני רואה בזה שליחות אדירה מול אמא שלי, שהייתה אישה אדירה. קראו לה אהובה ליבא, ו'ליבא' זה לב. כשמה כן היא – היא הייתה כולה לב. כולה נשמה. אישה עם המון עשייה. בזמנה הפנוי הייתה עוזרת גם לאנשים מבוגרים". שוורץ מספר על סבא שלו, שהיה חולה מאוד באחד החורפים הקשים בבירה. "היה שלג רציני בירושלים", הוא משחזר, והעיר הייתה כמעט נצורה. אימו והאחים שלה עשו תורנויות וכל שבוע היה מגיע אח להביא אוכל לאבי המשפחה. ועדיין, למרות שהיו דודים שגרו קרוב יותר לסבא, התעקשה אימו לעשות את הדרך בעצמה, ברגל, כחצי שעה של הליכה בשלג לכל כיוון. "אני זוכר את אימא לוקחת שתי מטריות ועושה את כל הדרך משמואל הנביא לנחלאות, לאבא שלה. לא היו אוטובוסים אז כי היה שלג כבד והיא אמרה, 'עד שיש לי הזדמנות לכבד את ההורים, גם כשזה קשה – אני לא אעשה את זה?!' והיא עשתה את זה בשיא האנרגיות. אני מקווה להמשיך גם בדרך הזאת ולעשות המון-המון טוב. אימא שלי הייתה דור שמיני בירושלים. נצר של אחד מתלמידי הגאון מוילנה", הוא מתגאה. אהובה ליבא שוורץ ז"ל הייתה בת 57 במותה.
"לאהוב את מה שעושים"
"לקראת הימים האלה יש לי קושי מסוים, אבל יש בזה גם משהו טוב. היום אני מרגיש כבר חלק בלתי נפרד מהסיפור הזה ובעיני יום הזיכרון זה יום גדול מאוד – שכל עם ישראל מרגישים ומחבקים את הנופלים. בעיניי לשמוע את הצפירה של יום הזיכרון זה שווה ערך במובן מסוים לשופר של ראש השנה. זאת השוואה אולי קצת חריפה לאנשים מסוימים, אבל היום אני מרגיש חלק בלתי נפרד, גם ביום העצמאות. אני מדבר בבתי ספר לקראת יום הזיכרון ונאמתי כמה פעמים בטקסים ואני מרגיש היום חלק בלתי נפרד בעניין הזה וגם חיבור חזק". שוורץ, אגב, נבחר להניח השנה את זר יתומי האיבה בטקס המרכזי לזכר חללי ישראל ונפגעי פעולות האיבה בהר הרצל.
לגבי פעילות העמותה החדשה מספר מוחמד עבאלליל, מנהל הסיעוד בבית החולים שלוותה. "זה עושה טוב למטופלים. אנחנו מברכים על כל פעילות כזאת, ועל אחת כמה וכמה כשזה אחד מעובדי בית החולים, שמכיר טוב מאוד את בית החולים ואת המטופלים שלנו, וזה יכול לתרום עוד יותר בגלל ההבנה של הצורך הזה והקרבה המקצועית. רוב הטיפול על ידי המטפלים מתבצע בשעות הבוקר, ושעות הערב הן שעות מתות – אין בהן פעילויות בכלל. לכן אנחנו מעשירים את המטופלים שלנו בחוגים, בפעילויות פנאי ובספורט, וחלק מזה זה גם בידור, ריקודים ומוזיקה, ויואל משתלב בזה עם העמותה שלו בנוסף לעבודתו בבית החולים. המטופלים שבעי רצון מאוד והם גם מצביעים על זה בסקרים. קיבלנו המון מחמאות על פעילויות הפנאי ואנחנו והמטופלים חווים את זה כחוויה מאוד חיובית", הוא מסכם.
"בעולם הזה שלנו, אין זכות גדולה יותר ודבר גדול יותר מלעשות טוב למישהו אחר", מתוודה שוורץ. "בכל מקום שאהיה אני מקווה להמשיך את העוצמות והאנרגיות של אימא שלי, ולעשות טוב לאחרים. בגלל זה אני בתחום הפסיכיאטריה, כי ברגע שאתה עושה טוב לאחרים – אתה עושה טוב לעצמך. טוב לך. נתינה גורמת לאהבה ובעולם שלנו ואין זכות גדולה יותר ודבר גדול יותר מלעשות טוב למישהו אחר".
"אימי, זכרונה לברכה, תמיד היה שגור בפיה משפט אחד של רבי ירוחם ממיר, מהדורות הקודמים לפני השואה, שאמר שאין מעשים גדולים ומעשים קטנים", מנסה שוורץ לסכם. "יש אנשים גדולים ואנשים קטנים. אנשים גדולים עושים כל דבר בגדלות ואנשים קטנים עושים כל דבר בקטנות. המשפט הזה חקוק אצלי. זה המוטו שלי. אנחנו לא יודעים איפה נהיה בעוד עשר שנים, וקשה מאוד לצפות את זה בעידן של היום, אבל זה בעצם מסכם את כל הסיפור. העיקר להיות בעשייה. בכל דבר אתה יכול להכניס גדלות או קטנות, לעזור לאנשים ולעשות טוב. אני רואה את השמחה אצל המטופלים, ואת האור, ואני חושב שזה מדבר לבד".
- לתמיכה בהמשך פעילות עמותת "אהבת נפש" ניתן להעביר תרומות ב-BIT למספר 054-7674124 או בהעברה בנקאית לחשבון 12-475-048296.
