"בימי שקספיר החוק קבע: 'אם אדם מכה פושע, בוגד, כופר דת, רשע או את אשתו – אין הדבר נחשב לו לעבירה על החוק'. בימינו החוק והמשטרה מגינים על כל אדם מפני התקפות אלימות, גם על הפושע, הבוגד, הכופר והרשע, ובצדק, אולם אשה נשואה עדיין מופקרת בידי בעלה, והוא עלול להכות אותה לעתים קרובות יותר מאשר אנו רגילים לתאר לעצמנו". כך נפתח הנאום הראשון בכנסת ישראל שעסק אי פעם באלימות כלפי נשים. נשאה אותו חברת הכנסת מרשה פרידמן ב-14 ביולי 1976.
אך לפני שהצליחה לקבל את זכות הדיבור להצעה לסדר היום בשם 'הכאת נשים על ידי בעליהן', נאלצה פרידמן להתמודד עם בדיחות סרות טעם והתלוצצויות של השרים. כל זה מופיע בפרוטוקול:
10 צפייה בגלריה
"אישה נשואה עדיין מופקרת בידי בעלה, והוא עלול להכות אותה לעתים קרובות". ח"כ מרשה פרידמן ז"ל
(צילום: Yaakov Saar/ Goverment Press Office)
מרשה פרידמן (סיעה סוציאליסטית עצמאית): "כבוד היושב ראש, כנסת נכבדה"
מרדכי בן פורת (המערך): "מה על ההצעה השנייה, על הכאת בעלים על ידי נשים?"
מאיר פעיל (מוקד): "אם אשה מכה את בעלה צריך לעצור את הבעל".
מרשה פרידמן: "אני מתפלאת שנושא זה הופך לכל כך מצחיק בשבילכם, וזה מוכיח כל מה שיש לי בדיוק להגיד היום".
שר הבריאות ו. שם טוב: "אם אשה באה למשטרה ומתלוננת שבעלה מכה אותה – האם המשטרה פותחת תיק?"
שר המשטרה ש. הלל: "ללא ספק".
פסח גרופר (הליכוד): "ואם יש מקרה הפוך, אם בעל מתלונן שאשתו מכה אותו – האם גם אז פותחים תיק?"
מאיר פעיל (מוקד): "יש כמה בעלים שאולי לא היה מזיק שנשותיהם תכינה אותם".
שר הבריאות ו. שם טוב: "חבר הכנסת גרופר, אתה לא נראה כזה שאשתך מכה אותך".
שר המשטרה ש. הלל: "לא ראית את אשתו – איך אתה יודע?"
פרידמן הייתה צריכה לשכנע את הנוכחים שבכלל קיימת בעיה כזו, שר המשטרה (!) ש. הלל הקשה: "בכל הרצינות… אינני יכול לומר שיש בעיה אחת ספציפית של תופעות אלימות מצד גברים כלפי נשותיהם" ופרידמן ענתה : "זו הבעיה – שאינך רואה זאת".
עוד אמרה פרידמן בנאומה: "כשהאישה פונה למשטרה – היא נתקלת בתגובה משפילה וביחס של זילזול. התשובה הניתנת לה בדרך כלל היא בנוסח: 'אין זה עניין ציבורי, אנחנו איננו מתערבים בענייני משפחה'. לפעמים, כאשר השוטר חושב עצמו חצי-פסיכולוג ושומר מוסר, הוא עשוי לומר לה: 'אילו היית בסדר, הוא לא היה מכה אותך, נסי להיות יותר נחמדה אליו".
בסיכום הדיון ביקש שר המשטרה לא לכלול את הנושא בסדר היום של הכנסת(!) אולם ברוב של 20 לעומת 9, הצעתה של פרידמן התקבלה וכך האלימות כלפי נשים הפכה מנושא ללא "עניין לציבור", לנושא רשמי ומוכר גם על ידי בית המחוקקים ורשויות המדינה.
10 צפייה בגלריה
כך נראתה התנועה הפמיניסטית בישראל בתחילת דרכה. ביטאון "צאינה וראינה לתרבות נשים ופמיניזם: מרכז לפעילות פמיניסטית, 1981
(ארכיון פמיניסטי, אשה לאשה מרכז פמיניסטי חיפה)
פרוטוקול זה הוא אחד משפע של מסמכים, תמונות, טקסטים, קטעי עיתונות ועדויות אישיות, המופיעות בארכיון דיגיטלי חדש בשם "המזרחיון" – הארכיון העממי למאבקים חברתיים ופוליטיים בישראל, שהוקם ע"י תנועת "שוברות קירות". (לטובת הכתבה השתמשנו בחומרים שהגיעו למזרחיון גם מ"אשה לאשה מרכז פמיניסטי - חיפה, الأرشيف النسوي , المرأة للمرأة المركز النسوي حيفا").
תביעת נשים לזכויות על גופן וחייהן יכולה להיראות לחלקנו ברורה מאליה, אך הרבה לפני שאלפי נשים בחרו להתחפש לשפחות ולצעוד במחאות בכל הארץ, נשים חלוצות ייסדו כאן תנועה חדשה וספגו התנגדויות חריפות. צלילה למעמקי המזרחיון מעלה שמות ותמונות רבים, ביניהם של אותה ח"כ לשעבר פרידמן, שנפטרה ב-2021 בגיל 83, והייתה ממייסדות התנועה הפמיניסטית בישראל, קידמה רבות זכויות נשים והייתה מיוזמות הקמת מקלטים לנשים מוכות בישראל.
"באיזה זכות את לובשת מכנסיים בכנסת?"
ב-2007 אמרה פרידמן ל-ynet: "אנו עדיין חיים בחברה שהגבר שולט בה בכל תחום ועד שהמאבק יסתיים יעברו עוד מאות שנים. אבל אני מאמינה שנגיע למצב שהמאבק יסתיים, אחרת לא הייתי מתחילה אותו. למרות כל המכשולים חלה התקדמות עצומה. נשים עדיין עובדות פחות שעות ומשתכרות פחות מגברים וכשהן חוזרות הביתה, עבודתן ממשיכה".
"בהרבה מקומות בחברה הישראלית של אז, הטרדה מינית נחשבה ללגיטימית ואם אשה היתה עוברת הפלה היא מעולם לא העזה לדבר על כך".
על תקופת היותה ח"כית סיפרה: "כל עוד שאין שוויון של נשים בפוליטיקה, הנשים יסבלו כי יש להן פחות כוח. התייחסו אלי בתור 'גוף זר', וגם אמרו לי פעם 'באיזה זכות את לובשת מכנסיים בכנסת?'. העזתי לדבר בפומבי על הנושאים שנחשבו כשייכים לתחום פרטי בלבד, כמו הטרדות מיניות, סרטן השד או הפלות. פשוט לא היה נהוג לדבר על זה בכנסת. גם הנשים עצמן לא דיברו על הנושא הזה בכלל, בשל החשש שהן אלו שאשמות. בהרבה מקומות בחברה הישראלית של אז, הטרדה מינית נחשבה ללגיטימית ואם אשה היתה עוברת הפלה היא מעולם לא העזה לדבר על כך".
"האם-אמא של הפמיניזם בישראל"
דמות חשובה נוספת היא של אסתר עילם ז"ל, שנפטרה באוגוסט האחרון, מייסדת "התנועה לשחרור האישה", שהפכה במרוץ השנים להיות התנועה הפמיניסטית בישראל.
עילם סיפרה בעבר ל-ynet, כיצד החל שיתוף הפעולה שלה עם פרידמן: "ראיתי ריאיון שלה ב'לאישה' בסתיו 1971 והיא סיפרה שם שהיא פתחה קבוצה בחיפה לשחרור האישה. כתבתי לה והיא שלחה לי שמות של נשים שהתעניינו בנושא כמוני מהאזור שלי, כך פתחתי את הקבוצה הראשונה בתל אביב והסביבה וקראתי לה 'התנועה לשחרור האישה'. המפגש הראשון של הקבוצה נערך ב-5 באפריל 1972. זה הפך למשימת חיי. אז זה היה דבר כל כך חדש, היינו מאוד מבודדות, זה היה קול שלא נשמע קודם לכן".
10 צפייה בגלריה
אסתר עילם (ז"ל) עם המגאפון ונשים נוספות בהפגנה נגד תחרות מלכת היופי , 1987.
(ארכיון פמיניסטי, אשה לאשה מרכז פמיניסטי חיפה)
בהספד שכתבה ציפי ערן, פעילה פמיניסטית ותיקה אחרת, על אסתר עילם נכתב: "אסתר הייתה ממקימות ויו"ר התנועה הפמיניסטית בתל אביב בשנת 1971, והייתה ממייסדות מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ב-1977, שם החזיקה בתפקידי מנהיגות אבל גם פעלה כמתנדבת בקו החם במשך 45 שנים, ממש עד מותה. בשנות השמונים והתשעים היא הובילה צעדות 'קחי את הלילה בחזרה' ופרויקט 'נשים נותנות טרמפים לנשים', הרצתה וערכה ועסקה בחינוך, והנהיגה קמפיינים ביניהם תיקון חוק ההפלות וקבלת חוק יסוד שוויון זכויות האישה".
ערן הוסיפה וכתבה: "חברה אחת אמרה לי שהיא מקווה שכל הנשים באשר הן יבואו ללוויה של אסתר, לעמוד כסמל והוקרה לכל מה שעשתה ונתנה לנו... בפנטזיה שלי היינו מכבדות את האם-אמא של הפמיניזם בישראל לפחות כמו שמכבדים רבנים למיניהם בקהילות שלהם. אני מדמיינת שהיינו כה רבות וכה זועקות שהיינו חוסמות את כל צירי התנועה, וההליקופטרים היו יוצאים לראות מה קורה ועל מי זה מאיים. ואין ספק שזה היה מאיים".
10 צפייה בגלריה
"בשנות ה-70 לא היתה החברה בישראל מוכנה לשלב את תביעות התנועה הפמיניסטית בהשקפת עולמה".
(ארכיון פמיניסטי, אשה לאשה מרכז פמיניסטי חיפה)
על ימיה הראשונים של התנועה ניתן לקרוא בספרה של ד"ר חנה ספרן "יום אחד יבינו שאנחנו צודקות" (חומרים פרי עטה מופיעים גם הם במזרחיון), שם היא מספרת: "בשנות ה-70 לא היתה החברה בישראל מוכנה לשלב את תביעות התנועה הפמיניסטית בהשקפת עולמה. אפילו הניסיון של הנשים להיות מקומיות וקשורות אך ורק לשאלות של נשים ועולמן לא מנעו מהחברה להמשיך ולראות בתנועה הפמיניסטית תנועה אזוטרית וחיצונית", כך כתבה.
"רק עם תום שנות ה-70, כשהחלו הפמיניסטיות להפנות את מבטן אל נשים אחרות ולהקים ארגונים שעסקו במתן עזרה לנשים במצוקה, הן יכלו למצוא אוזן קשבת בממסד הישראלי. כך החל תהליך של ניכוס המאבק באלימות כלפי נשים על ידי החברה ומוסדותיה והרעיונות הפמיניסטיים הפכו למקובלים, בלי שיהיה צורך לקבל את התנועה הפמיניסטית עצמה".
אבני דרך חשובות במסלול המתאגר שעברו אותן חלוצות שהקימו גם את מרכזי הסיוע לנפגעות (ובהמשך גם לנפגעי) תקיפה מינית, שיצאו להפגין סביב משפטי אונס מתוקשרים ושממשיכות גם היום (ובחודשים האחרונים, ביתר שאת) לדרוש ייצוג הולם לנשים בכנסת, מניעת הדרת נשים, מאבק בתופעת הפמיסייד (רצח נשים) ועוד, ניתן למצוא בארכיון החדש.
"המאבקים הפמיניסטיים של היום נשענים על פעילות של למעלה ממאה שנה של נשים שנאבקו למען החירות שלנו לבחור ולהיות מיוצגות על ידי עצמנו ועבור עצמנו – בבית ומחוץ לו, בכנסת ובממשלה כמו גם בתוך הבית שלנו, בזכות שלנו על גופנו ברחוב כמו גם במסגרת התא המשפחתי", מסבירה אבישג בן-שלום, דוקטורנטית במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, המשמשת כאחראית מיון וקטלוג החומרים ב"מזרחיון".
"רבות מהן שילמו מחירים כבדים בגופן ובנפשן כדי שנוכל לבטא את עצמנו, בין אם זה בדיבור ובין אם זה בבחירה ללבוש (או לא ללבוש) מה שבא לנו. מהפכת 'מי טו' לא היית מתרחשת ללא אותן הנשים. כשפעילה פמיניסטית מפזרת עשרות תחתוני חוטיני על מדרגות פרקליטות מחוז תל אביב במחאה על שחרור חשודים באונס כי המתלוננת העלתה תמונה שלה לרשת כשהיא לבושה בחוטיני, כשפעילות בלוט"ם (היחידה ללוחמה בטרור המגדרי) מוחקות שוב ושוב את ציור הנערים המציצים בחוף עד שהוא מוסר לצמיתות, או מביאות לתקדימים בחוק ובמקביל מסייעות לנשים שורדות, הן נשענות על אותן הנשים הראשונות שפרצו לדירה נטושה בשכונה הדר בחיפה, כדי לפתוח מקלט ראשון לנשים מוכות", מוסיפה בן שלום. "המזרחיון מביא לציבור הרחב את התיעוד של המאבקים האלה, כדי שנדע על כתפי מי אנו נשענות, וכדי שנלמד כיצד לנהל את המאבקים שלנו היום ובעתיד".
10 צפייה בגלריה
הפגנה מול בית המשפט המחוזי בחיפה על קלות העונשים שנפסקים בבית משפט על אלימות נגד נשים. 1991
(צלמת:אילה אפלבוים. ארכיון פמיניסטי, אשה לאשה מרכז פמיניסטי חיפה)
"את הנהגת האנושות תיטולנה בעיקר נשים"
אז מה קורה כיום? השבוע למשל נערכה בגן הסוס שבירושלים, פעילות מחאה של נשים נגד החוק הטרי להחמרת הענישה על תקיפה מינית על רקע לאומני.
" ארבעה אנשי חוק, נחושים, עוצמתיים, מגינים בחירוף נפש, באטימות דמיונית ממש, על סוס ממתכת מול נפגעות תקיפה מינית שצועקות את כאבן בהפגנה קטנה בכיכר העיר".
"החקיקה השתמשה באופן ציני בסיפורה של איילה (שם בדוי) שהותקפה בגן הסוס, זאת למרות ההתנגדויות הפומביות שלה לחוק ולמרות העובדה שבסיפור התקיפה שלה, לא הוכח מניע לאומני", מספרות נשים שנכחו במקום. במהלך ההפגנה נערך במקום מיצג מחאתי, בשיתוף מחאת הסטודנטים והסטודנטיות. לאחר שנפגעות תקיפה מינית, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע אורית סוליציאנו, ד"ר אורית קמיר ואחרות, סיימו את נאומיהן, כל דוברת חתמה ביד אדומה על הסוס שבגן הסוס. שוטרים ופקחים של העירייה שהגיעו למקום התפרצו במהלך נאומים של נפגעות, דרשו תעודות מזהות של הנשים שלקחו חלק במיצג ועצרו את הנאומים.
10 צפייה בגלריה
בהפגנה השבוע בגן הסוס בירושלים
(צילום: נעמה קליין, לוט"ם - היחידה ללוחמה בטרור המגדרי)
עו"ד מרים זלקינד שלקחה חלק בהפגנה מספרת: "השתנקתי כשאיילה, שהותקפה מינית בגן הסוס לפני מספר חודשים קראה לממשלה להפסיק להשתמש בכאבים של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית כדי לקדם את האג'נדות הגזעניות שלה. כולנו השתנקנו, כמעט ואפשר היה למשש את הכאב", היא מתארת.
"ואז, בזמן שאחת הנשים מדברת בדמעות על הפגיעות הקשות שעברה, על ההפקרה הנוראית מצד המערכת, הגיעו ארבעה שוטרים כדי לאיים בפיזור ההפגנה בגלל קצת גואש אדום שמרחנו על הסוס בשביל התמונה (וכמובן שטפנו אחר כך). לפני כמה חודשים אפילו שוטר אחד לא היה שם להגן על איילה מהפגיעה מינית שהיא תשא איתה כל חייה. זה לא חדש שרוב הזמן אף אחד לא מגן עלינו", מוסיפה זלקינד.
10 צפייה בגלריה
בהפגנה השבוע בגן הסוס בירושלים
(צילום: נעמה קליין, לוט"ם - היחידה ללוחמה בטרור המגדרי)
"אבל ראו זה פלא - פתאום הם ארבעה(!) אנשי חוק, עושי דברו של בן גביר הגיבור, נחושים, עוצמתיים, מגינים בחירוף נפש, באטימות דמיונית ממש, על סוס ממתכת מול נפגעות תקיפה מינית שצועקות את כאבן בהפגנה קטנה בכיכר העיר", היא כואבת.
ומה יהיה בעתיד? אסתר עילם ז"ל, כתבה בקטלוג התערוכה "נשים משנות" שהוציאה תנועת "אחותי" בשנת 2009: "אני מאמינה שאת הנהגת האנושות תיטולנה בעיקר נשים, אשר הקדישו את חייהן לאתגר את כול המסגרות ההגמוניות, והעקרונות הפטריארכליים שבבסיסן. זאת באמצעות שינוי עמדות ותפיסות, דפוסי חשיבה והתנהגות המבוססים על הרגשות של מצוקה למציאות מיטיבה עבור החברה האנושית, ועל בסיס ההבנה שהרגשות אלה אינם מ'טבע האדם', אלא נרכשו במסגרת של חברה דכאנית. אני מאמינה ביכולות האנושיות של יצירה, רוחניות, קרבה אנושית, אכפתיות, ורצון להיטיב. אני רוצה לבנות חברה שבה כל אלה יוכלו להתממש במלואם". הלוואי.
