כשהסמג"ד של פלוגת המילואים שבה שירת יוסף בנבניסטי וספי (23) ביקש לשוחח איתו דקות ספורות אחרי שיצא מהרצועה אחרי עוד קרב קשה, הלוחם הנחוש הגיע אליו מחויך מבלי לדעת שבעוד כמה שניות יקבל בשורת איוב שתשפיע על המשך חייו.
"זה היה בשטח כינוס הקבוע שבו היינו מתכנסים לפני ואחרי כל כניסה ויציאה מעזה. הסמג"ד הסתכל עליי במשך 20 שניות שהרגישו כמו נצח, חיבק אותי ואמר: 'אחיך נהרג בקרבות בעזה'", משחזר יוסף.
"באותם רגעים חשבתי רק על אמי, ורד שמחה (אביו, דוד, נפטר באופן פתאומי לפני כשמונה שנים - י"י). במקביל, נצמדתי לקיר והרגשתי שאני עומד להתעלף. בסופו של דבר הצלחתי להתאפס על עצמי, וביקשתי משני חברים ליחידה שילוו אותי בנסיעה הביתה", הוא ממשיך. "במשך כל הנסיעה לא הפסקתי לבכות, אבל מהרגע שנכנסתי הביתה העברתי מסר חד וברור של אחדות משפחתית".
"מטמיע את הערכים של אחי בחניכים"
זו לא הפעם הראשונה שבה יוסף, תושב יסוד המעלה שבעמק החולה, חווה אובדן של בני משפחה שנפלו במלחמות ישראל; סבו, סא"ל יואב וספי, שירת כמג"ד שריון ונהרג במלחמת כיפור במהלך קרב גבורה ברמת הגולן, שבעקבותיו גם הוענק לו עיטור העוז. בן 33 היה בנופלו. דודו של יוסף, ארנון וספי - שעל שמו נקרא גם אחיו שנפל בעזה - היה לוחם בסיירת צנחנים, ונהרג בגיל 19 במלחמת לבנון הראשונה.
מיד לאחר נפילתו של אחיו, סרן (במיל') ארנון משה בנבניסטי וספי ז"ל שהיה בן 26 במותו, יוסף יצא מעזה ובעקבות לחץ מצד קרובי משפחתו, בעיקר מצד אימו, הוא שוחרר משירות המילואים והבין שכעת עליו למצוא חלופה שתהווה עבורו את הפעילות הקרובה ביותר לצבא ולתרומה משמעותית.
וכך, זמן קצר אחרי שחרורו מהשירות הוא חזר לעמותת "אחריי!", בה היה פעיל עד שגויס למילואים, והצטרף למערך החינוכי לנוער מפונה שהתנועה הקימה ימים ספורים אחרי 7 באוקטובר.
"לפני המלחמה, בניתי והדרכתי קבוצה של חניכים וחניכות מאשדוד ומיישובי חוף אשקלון, במטרה לשמש עבורם מודל לחיקוי, דמות של 'אח גדול' אם תרצה, ולהכין אותם לקראת הגיוס לצה"ל", מספר יוסף. "עכשיו חזרתי להדריך בתנועה, אבל הפעם זו קבוצה של נערים ונערות מפונים. בהתחלה אלו היו רק מפונים מהעוטף, ועם הזמן עברתי להדריך גם בני נוער מפונים מהצפון".
לצד ההכנה לשירות הצבאי תנועת "אחריי", שנוסדה ב-1997, פועלת לחיזוק תחושת מסוגלות בקרב בני נוער מכל חלקי החברה הישראלית, תוך מתן דגש על הפריפריה הגאו-חברתית במטרה להביא לשוויון הזדמנויות ולטפח ערבות הדדית בתוך ובין חלקי החברה.
"הטרגדיה המשפחתית שלנו, במיוחד אחרי שארנון נהרג, לא מקלה עליי ולא תמיד פשוט לי להכין צעירים לשירות קרבי שכרוך בלא מעט סכנות. אבל עם הזמן אני לומד לשחרר את התחושות האלו, ומנסה לעשות כמיטב יכולתי כדי להסביר להם מה המשמעות של להיות לוחמים קרביים"
"הרבה מהחניכים שלי שוהים עדיין בבתי מלון או מתגוררים ביישובים זמניים, והמטרה שלנו בעמותה היא להעניק להם מסגרת שתאפשר להם להיפגש עם בני גילם, לשחרר קצת מהמסכים ולעסוק בפעילות גופנית שבעזרתה יוכלו לפרוק מתחים", הוא אומר, "במקביל, אני גם מעניק להם ערכים וכלים לחיים, כאלו שהובילו את אחי עד שנפל. זו הדרך שלי להנציח אותו ולוודא שתהיה לו דרך המשך".
כאח שכול טרי, אין רגעים מאתגרים בהכנה של צעירים לשירות קרבי?
"אין ספק שהטרגדיה המשפחתית שלנו, במיוחד אחרי שארנון נהרג, לא מקלה עליי ולא תמיד פשוט לי להכין צעירים לשירות קרבי שכרוך בלא מעט סכנות. אבל עם הזמן אני לומד לשחרר את התחושות האלו, ומנסה לעשות כמיטב יכולתי כדי להסביר להם מה המשמעות של להיות לוחמים קרביים".
החניכים משתפים אותך בקשיים הרגשיים שלהם?
"נוצר חיבור חזק מאוד ביני לבין בני הנוער מקיבוץ ניר יצחק, שעברו דברים שהשטן לא ברא. החיבור הזה מאפשר להם לשתף אותי במה שעברו באותה שבת איומה ומאז, הם פורקים בפניי את התחושות הקשות שהצטברו אצלם ומרגישים בנוח מולי - סיטואציה שיכול להיות שלא הייתה מצליחה לקרות מול פסיכולוג או אדם זר אחר שהיה מגיע לטפל בהם.
"הפתיחות הזו שלהם והעובדה שהם יודעים שאני משמש אוזן קשבת עבורם, ממלאות אותי בתחושת סיפוק עצומה ואני מבין שאני עושה משהו נכון".
"ארנון היה הכול בשבילי"
ֱמתקפת הטרור הרצחנית שביצעו מחבלי חמאס תפסה את יוסף במהלך שהותו בגוואטמלה, לשם עבר כדי להגשים את חלומו ולהקים מסעדה. חלום שליווה אותו לאורך כל שירותו הצבאי בפלוגת "חץ" של גדוד 202 בצנחנים.
אולם, ברגע שבו הגיעו לאוזניו החדשות הקשות, הוא לא חשב פעמיים ומיד ארז את חפציו וניסה לחפש טיסה שתחזיר אותו לישראל. "באותם ימים נערכו הפגנות ענק בסן פדרו, האי שבו גרתי, והיציאה לעיר הגדולה הייתה חסומה", הוא משחזר, "אז שכרתי מסוק פרטי, טסתי לשדה התעופה בגוואטמלה, משם המשכתי למקסיקו, צרפת, גרמניה ויוון, ולבסוף הצלחתי לנחות בארץ".
לאורך כל המסע הביתה, יוסף קיבל עוד ועוד דיווחים על חבריו בארץ שנרצחו או נפלו בקרב. "לא הפסקתי לבכות במשך כל הימים האלו", הוא אומר בכאב. "עם הנחיתה בארץ נסעתי לביתה של אחותי, עליתי על מדים, נסעתי להלוויה של רון יהודאי ז"ל, שעבד אצלי במסעדה בסן פדרו ונרצח בנובה, ומשם ישירות לעזה".
למעלה מחודש ימים יוסף ואחיו, ארנון ז"ל - שחונכו במסגרות החינוך החרדי ולמדו בישיבות - לחמו יחד ברצועה, כל אחד מהם בגזרה אחרת. "ארנון התעקש לשרת כלוחם למרות שהוא לא היה חייב כי אנחנו משפחה שכולה. הוא שירת כקצין בסיירת גבעתי ונפל במהלך קרב הירואי בג'באליה שבצפון הרצועה", משתף יוסף.
"ארנון היה אח גדול במלוא מובן המילה. הוא זה שבגללו בחרתי להתגייס לשירות קרבי. הקשר איתו היה הכול בשבילי. הייתה תקופה שהייתי קצר בכסף, ולמרות שלא ביקשתי ממנו עזרה - הוא הפקיד 500 שקלים בחשבון הבנק שלי, ובאף שלב הוא לא הסכים שאחזיר לו אותם", הוא מוסיף. "כשהייתי בשירות הסדיר והיו תקופות שהיה לי בהן קשה, הוא היה מתקשר אליי מדי יום, תומך בי ומצליח להעביר אליי מסר מרגיע באופן הכי מדויק שיש".
"הלוחמים הם הניצחון שלנו כעם"
אחרי תקופת צינון של כמה חודשים ולמרות המצב המשפחתי המורכב, יוסף ביקש לחזור לשירות המילואים. הלוחם הנחוש, המשרת ביחידת הניוד של צה"ל, חש צורך עז לחזור לשדה הקרב ולהמשיך להגן על המדינה. בניסיון לשמור על רגיעה בגזרה המשפחתית, הוא קיבל את הצעתו של המ"פ שלו וחזר ליחידה כרס"פ לוחמים.
"אני בעצם זה שדואג לכל הצרכים שלהם כשהם נמצאים בשטח", הוא מסביר. "הסכמתי לקבל עליי את התפקיד הזה בעיקר בגלל המצב המשפחתי המורכב, וחשוב לי לציין שהוא מעניק לי תחושת סיפוק עצומה. בכלל, הצבא תמיד העניק לי תחושת שייכות וכשאני בשטח, על מדים, אני מרגיש בבית.
"מבחינתי, להיות לוחם זה ניצחון שלנו כעם. לעמוד עם מדים ונשק ולהגן על אזרחי המדינה - זו ההגדרה שלי לניצחון", הוא מוסיף. "בתור מי שגדל כחרדי וחונך במסגרות חרדיות, אני אומר בפה מלא שאין אף אחד בעם הזה שמותר לו להשתמט - כולם כולל כולם, צריכים להתגייס ולתרום לטובת שמירה והגנה על העם שלנו.
"ולא רק החרדים צריכים להתגייס, קהילת המשתמטים היא קהילה רחבה מאוד שכוללת גם צעירים ממגזרים אחרים, כאלו שיכולים לשרת בצה"ל ובוחרים שלא לעשות זאת. המדינה צריכה לטפל בבעיה הזאת מהשורש".
במקביל לשירות המילואים האינטנסיבי, את חלונות הזמן הפנויים שלו יוסף בוחר להקדיש למען עשייה חברתית במסגרתה הוא ממשיך ללוות נוער מפונה מהעוטף באמצעות אימונים, שיחות ותמיכה, כחלק ממגוון הפעילויות של העמותה.
איך מצליחים לשלב בין שתי הגזרות האלו?
"אני מקפיד לעדכן את המ"פ שלי בלוחות הזמנים של התנועה, וכך למעשה נוצר תיאום מלא עם הפעילות שלי במילואים. בגלל שאני משרת בגזרת עזה, הצטרפתי לצוות מטעם התנועה שפועל באילת והיום, מלבד נוער מהעוטף, אני מלווה גם נערים ונערות מפונים מהצפון".
לאחרונה, יוסף קיבל אות הוקרה מטעם מועצת ארגוני הנוער במסגרת טקס שנערך בעיר אופקים, על היותו מחנך מצטיין שמוביל חניכים וחניכות רבים. במהלך הטקס, אחד מהחניכים שלו עלה לבמה וסיפר עד כמה יוסף הוא דמות משמעותית עבורו.
"להיות מדריך וללוות חניכים זו התחושה הכי טובה שיש", אומר יוסף בהתרגשות. "במהלך השנים שבהן אני מתנדב בעמותה הדרכתי כל כך הרבה סוגים של חניכים, ועם כולם אני שומר על קשר רציף עד היום. עצם העובדה ששימשתי עבורם דמות חינוכית - זו התמורה הגדולה והמרגשת ביותר שאני יכול לקבל מהם בחזרה".