הן הכירו לפני שש שנים כשאור אלתרמן ברנע לקחה את בנה רוקי, אז ילד בן ארבע, שאובחן כאוטיסט בתפקוד גבוה, לראות הצגה. "עד אז, בכל פעם כשלקחתי אותו לראות תיאטרון משהו אחר הפחיד אותו", אומרת אלתרמן ברנע.
"פעם זה היה החושך באולם, פעם הווליום שהיה חזק מדי ופעם ההתרחשות. בשנייה שהאולם החשיך, רוקי התחיל לצרוח, 'הביתה, הביתה'. לא היה מה לעשות. יצאתי איתו החוצה. שרון, שעבדה באותו תיאטרון, ראתה אותנו יוצאים וכתבה לי בפייסבוק, 'בואי ניפגש ונדבר על זה. התרגשתי".
"עבדתי באותו תיאטרון כאחראית על תחום הילדים", משחזרת שרון גבריאלוב. "כשחקנית, בכל פעם שהופעתי מול ילדים בגנים לחינוך מיוחד, התגובות שם היו הכי משמעותיות בעיניי. שלחתי לאור לינק על פסטיבל של הצגות מונגשות ב'לינקולן סנטר', וכתבתי לה, 'איזה מגניב היה אם היינו נוסעות'. אור התקשרה אליי ואמרה, 'יאללה, בואי ניסע'.
"ארבעה חודשים אחר כך נסענו לפסטיבל. היו בו מסלולי לימוד. אני הייתי במסלול של האמנים ואור במסלול של הניהול. מהר מאוד ידענו שזאת נסיעה משנת חיים, שהחיים שלנו יתחלקו ללפני ואחרי, ושאנחנו הולכות להקים פסטיבל להצגות רגישות", היא מוסיפה.
אלתרמן ברנע: "אף פעם אין אצלנו חושך באולם, הסאונד פחות גבוה, והילדים יכולים לקום ולצאת, להסתובב ולהשמיע קולות. אצלנו לא מעירים לאף אחד. בכל ששת השנים שהפסטיבל מתקיים לא קרה שמישהו העיר לאחד מהילדים"
אור, מה הכי ריגש אותך באותו פסטיבל?
אלתרמן ברנע: "כשיצאתי מאחת ההפקות פרצתי בבכי. לא האמנתי שמישהו עשה כזאת הפקה נהדרת, כשאני לא מסוגלת לקחת את הילד שלי לשום הפקה. האמריקנים כמובן לא ידעו איך להתמודד עם הישראלית הבכיינית. אמרתי לעצמי, ככה המציאות צריכה להיראות.
"לפני שנתיים, אחרי אחד מהפסטיבלים שארגנו, מישהי כתבה לנו שהיה מדהים ונורא מרגש ושככה צריכה להיראות המציאות. הרגשתי שהצלחנו לייצר בפסטיבל שלנו את אותן תחושות שלא האמנתי שאפשר לייצר ושגרמו לי לבכות".
"פחדנו שאף אחד לא יבוא"
באוגוסט 2018 יצא לדרך פסטיבל "מקומות שמורים" של העמותה אותה הקימו, כשאלתרמן ברנע מתפקדת כמנכ"לית וגבריאלוב כמנהלת האמנותית. "התחלנו מיומיים של הצגות ופחדנו שאף אחד לא יבוא אליהן, אבל תוך שבוע הכול כבר היה סולד אאוט. הבנתי שיש לזה צמא גדול מאוד", אומרת אלתרמן ברנע.
"מאז, לצד הפסטיבל, אנחנו גם מייצרות שיתופי פעולה, ומוכרות הצגות רגישות למוסדות תרבות. ילדים מגיבים להצגות האלה כמו שלא הגיבו לשום דבר אחר. יש פה עוול של עשרות שנים כלפי קבוצה מאוד גדולה של קהל שאף אחד לא ספר אותם או ראה אותם - ואנחנו מתקנות אותו".
מהיום ועד יום שישי יתקיים ב"מרכז מנדל" ביפו הפסטיבל השישי במספר של העמותה, בו כל התנהגות מקובלת וכל תגובה טובה. ניתן לצאת מההצגות ולחזור אליהן בכל רגע, להסתובב באולם וגם לדבר, לצחוק ואפילו לצעוק אם צריך. ההצגות עצמן עברו התאמה מיוחדת, והוצאו מהן אלמנטים שעלולים לעורר חרדה או פחד - ובמקומם שולבו אלמנטים חושיים.
אולם מואר, סאונד חלש ובלי הערות
אלתרמן ברנע (47), תושבת תל-אביב, היא גם אמא של היילי בת 14, ובת זוגו של אור ברנע, בעל משרד קריאייטיב (ובנם של העיתונאים אהרל'ה ברנע ועמליה ארגמן ברנע). גבריאלוב (43), שלמדה משחק אצל סופי מוסקוביץ', היא אמא לשניים (אלי וזוהר). ב-2014 הצטרפה ל"אסיטז'", האיגוד הבינלאומי של תיאטרון לילדים ולצעירים ושימשה כמזכירת הארגון בישראל.
אור, מתי הבנתם שרוקי נמצא על הספקטרום?
"כשרוקי היה בן שנה הוא התחיל לנשוך ולצבוט ילדים אחרים. הוא היה תינוק חייכן ויפהפה, שנראה כמו מלאך, אבל תוך שנייה הוא התנפל עליך. אנשים אמרו לי שזה שלב בהתפתחות שלו, אבל לי היה ברור שזה לא, אלא סימפטום של משהו. התעשתנו די מהר כשהבנו מה קורה איתו.
"כשהכנסנו אותו לגן תקשורת בגיל שנתיים, הפער בינו לבין ילדים אחרים היה מאוד ברור - גם מבחינה מוטורית, וגם מבחינת היכולת שלו לשחק עם ילדים אחרים", היא מוסיפה. "היה ברור שמשהו שם לא תואם גיל. הוא היה הרבה לבד, העסיק את עצמו, היה צריך יותר לחבר אותו, אבל הפער לעומת הילדים האחרים הלך והצטמצם משמעותית. הוא התחיל לתקשר ורמת התסכול שלו קטנה.
5 צפייה בגלריה
המטרה: שבכל תיאטרון יהיו כמה תאריכים של גרסה רגישה. מתוך ההצגה "מסטיק"
(צילום: ג'ראר אלון)
"עכשיו הוא לומד בבית ספר לאמנויות בכיתת תקשורת, וממש פורח שם. מהבחינה הזאת מאוד התקדמנו. היום, עם כל מה שקורה בארץ, ולא פשוט כאן, הרבה אנשים מדברים על רילוקיישן, אבל אין שום מקום אחר בעולם שנותן מענה כל כך כולל לילדים על הספקטרום כמו ישראל. כיתת תקשורת זאת כמעט המצאה ישראלית".
איך אנשים הגיבו כשרוקי הסתובב לאחור במהלך ההצגות?
"פעם אישה אחת הייתה כל כך מגעילה ואגרסיבית ואמרה לי, 'תקחי כבר את הילד שלך. זה נורא מפריע'. לא רציתי לענות לה ליד הבן שלי, וגם אמרתי, היא מסכנה, היא תקועה עם עצמה. חוויתי שוב על בשרי למה אנחנו באמת עושות את הדבר הזה".
מה הייתה ההצגה הראשונה שרוקי ישב בה מתחילתה ועד סופה?
"ההצגה הראשונה בפסטיבל 'מקומות שמורים'. לא רק שהוא ישב עד הסוף, הוא גם לא רצה לעזוב אחר כך. למה? כי היו לו מראש את כל חומרי ההכנה והוא ידע למה הוא הולך. אף פעם אין אצלנו חושך באולם, תמיד יש איזשהו אור, הסאונד פחות גבוה, והילדים יכולים לקום ולצאת, להסתובב ולהשמיע קולות. אצלנו לא מעירים לאף אחד. בכל ששת השנים שהפסטיבל מתקיים לא קרה שמישהו העיר לאחד מהילדים.
"השחקנים יודעים שהילדים יכולים להיכנס להם לתוך המרחב, לעשות להם בלגן על הבמה והכול יהיה בסדר. הם יודעים שהם שם בשביל הילדים, ואם ילד משבש להם את ההצגה, הם ילכו עם זה".
מאז רוקי לא מחמיץ הצגות?
"עכשיו הילד שלי כבר לא רוצה לראות תיאטרון, רק להיות בכדורגל, במשחקים של מכבי, וזה בושות מבחינתי כי אני גדלתי בבית של הפועל. הוא יושב אגב בשורה האחרונה. עכשיו, כשאנחנו משוחחים, הוא באירוע גיימינג בסינמה סיטי, מה שאני לא הייתי שורדת. היכולת שלו לראות היום הצגה לא מונגשת, היא בזכות העובדה שהוא גדל בהצגות מונגשות".
גבריאלוב: "ההורים מגיעים עם הרבה מאוד חששות בגלל ניסיונות עבר לא מוצלחים, ובגלל שנמנעו מראש לצאת מהבית ולהגיע לאירועים. תחשוב שמגיעה אמא לילד בן תשע ואומרת, 'אף פעם לא היינו בתיאטרון'"
איך מכינים ילדים על הרצף להצגות שלכם?
גבריאלוב: "זה מתחיל עוד בבית. באתר שלנו יש הרבה מאוד אינפורמציה, הרבה מאוד תמונות, ואת כל הספוילרים האפשריים על ההצגה, כי אנחנו לא רוצים הפתעות. הפתעות יכולות להפחיד ולהבהיל.
"יש לנו קהל נאמן. אלו משפחות שעד עכשיו לא יכלו לקחת את הילדים שלהם בגלל השיפוטיות החברתית. תחשוב שמגיעה אמא לילד בן תשע ואומרת, 'אף פעם לא היינו בתיאטרון'. ההורים מגיעים עם הרבה מאוד חששות בגלל ניסיונות עבר לא מוצלחים, ובגלל שנמנעו מראש לצאת מהבית ולהגיע לאירועים".
אלתרמן ברנע: "אנחנו כותבות באתר כל דבר שיכול לקרות בהצגה, אפילו ברמה של האם יש בועות סבון, השפרצה של מים, האם השחקניות ניגשות לקהל, והאם יש בובה של אריה. אנחנו עובדות על כל החומרים האלה עם קלינאית תקשורת".
5 צפייה בגלריה
"השחקנים יודעים שהילדים יכולים להיכנס להם לתוך המרחב". מתוך ההצגה "חדר משלי"
(צילום: בועז ניר שלום)
אפרופו פחד מרעשים, איך רוקי הגיב לאזעקות במהלך המלחמה?
אלתרמן ברנע: "יחסית הוא הגיב בצורה ממש מתונה. הוא ממש היה בסדר. האוטיזם מתאפיין בדברים מאוד ספציפיים אצל כל אחד. רמות התסכול אצלו הן יותר גדולות. הוא יכול להיות מאוד מאוד מתוסכל מדברים שלא הצליח בהם.
"אנחנו מביאים משפחות מפונים לראות את ההצגות בפסטיבל. בגלל שהמצב הרגשי של ילדים שנעקרו מהבית שלהם לחצי שנה כנראה לא מדהים, מתאים להם לבוא להצגות שהן מלכתחילה רגישות ועדינות ולמקום שהוא יחסית קטן".
להתרחב לעולם המבוגרים
עכשיו גבריאלוב ואלתרמן ברנע רוצות להתרחב גם לעולם המבוגרים, ולא רק בארץ. "כבר שנתיים שאנחנו עובדות על זה", אומרת אלתרמן ברנע. "זה קורה בלונדון, ברודווי ובפסטיבל אדינבורו. אם אפשר להנגיש שלוש שעות שייקספיר, אפשר להנגיש כנראה כל דבר. ההבדל בין המבוגרים לילדים הוא שאצל המבוגרים שרון לא מתערבת מבחינה אמנותית בהצגות שאנחנו מביאות. ההצגה היא אותה הצגה כמו שהיא עולה בקאמרי, בהבימה או בפרינג'".
מה החלומות שלכן?
"להתקדם עם ה'תו הרגיש' עם 'ארבעה בתי פרינג''", אומרת אלתרמן ברנע. "אם בצוותא יש בחודש מאי תאריכים להצגה 'הסוף' - אחד מהם מיועד להצגה רגישה. המטרה של ה'תו הרגיש' היא שבכל תיאטרון יהיו ברפרטואר השנתי כמה תאריכים של גרסה רגישה. זה פשוט לפתוח את הדלת לעוד אוכלוסייה בוגרת שברובה לא מגיעה לשם מכל מיני סיבות, בין השאר בגלל ההתייחסות החברתית, שהיא עוול של שנים.
"זה לא שעכשיו כל אוכלוסיית האוטיסטים הבגירים בישראל, יעוטו וירכשו את כל הכרטיסים לכל ההצגות של הקאמרי. זה תהליך שייקח זמן. גם אנשים עם תסמונת טורט מרגישים לא בנוח להגיע לתיאטרון. אנחנו רוצות שהם יידעו שהם יוכלו לשבת בקהל, לעשות קולות והכול יהיה בסדר, אף אחד לא יעיר להם על זה".
היחס לאנשים על הספקטרום השתנה מאוד בשנים האחרונות.
אלתרמן ברנע: "יש הרבה יותר מודעות ופתיחות לנושא. יש הרבה סדרות טלוויזיה, והרבה הורים ואוטיסטים מדברים על זה. כשאנחנו התחלנו לא היה כלום, ומאז הרבה עיריות הבינו שבין כל ההפעלות ביום העצמאות - צריך שיהיה גם מתחם לילדים עם צרכים מיוחדים, וברשימת החוגים צריך שיהיו גם אופציות לילדים עם צרכים מיוחדים. אנחנו חותרות לייצר איזה סטנדרט.
"השנה אנחנו חונכות פינה חדשה בפסטיבל, בה יופיע עמרי ליבוביץ', צעיר על הרצף, עם ההצגה שלו 'ארטיסט' איתה הוא הופיע בפסטיבל "התיאטרונטו" הקודם בהצלחה גדולה", היא מוסיפה. "אנחנו שואפות שבכל שנה ישתתף בפסטיבל אמן שהוא על הספקטרום. בסרטים ובסדרות טלוויזיה יש התייחסות לזה, ואנחנו רוצות שזה יתפתח גם בתיאטרון. זה לא אומר שאין שחקנים אוטיסטים, בטוח יש, אנחנו רק רוצות שיגיע היום והם ישחקו בתיאטראות רפרטואריים".
ומה קורה עם זה היום?
גבריאלוב: "שחקנים לא-אוטיסטים משחקים אותם. נדב נייטס שיחק אוטיסט בהצגה 'הסיפור המוזר של הכלב בשעת לילה'. הוא היה נהדר, אבל הוא לא אוטיסט. פגשנו בניו יורק שחקן ששיחק בהצגה הזאת והיה מצוין. הוא אמר שבכל הראיונות שערכו איתו כל הכותרות היו על השחקן האוטיסט שמשחק אוטיסט, והוא חולם על היום שבו יגידו - השחקן הממש טוב, שמשחק את האוטיסט. כנראה שייקח זמן עד שזה יקרה כאן".
פסטיבל "מקומות שמורים" לתרבות רגישה יתקיים בין 26-23 באפריל במרכז תרבות מנדל, תקומה 1, תל אביב-יפו. עלות: 42 שקלים לכרטיס. מחזיקי כרטיס דיגיתל - 32 שקלים.
