שמונה שנים עברו מאז הפגישה הראשונה של מיכה קויטני ולולה אדיר בקורס שפת הסימנים במועדון "סילביה באמפר", מקום מפגש של חירשים ושומעים, והם עדיין מתרגשים כשהם מדברים עליה.
הוא נולד חירש להורים שומעים במשפחה חרדית ליטאית, ואילו היא גדלה ביישוב הקהילתי עלי זהב שבשומרון, אבל החיבור בין העולמות הכול כך שונים האלה הפך למסע מרתק.
4 צפייה בגלריה
לולה ומיכה. "באיזה מערכת יחסים אין אתגרים שצריך להתמודד איתם?"
(צילום: בני גם זו לטובה)
"הייתי קצת נבוך כשהגעתי למועדון", הוא מספר. "פתאום ראיתי בחורה יפה, עם שיער ארוך וקעקוע שותה בירה, ומסמנת יפה בשפת הסימנים. ידידה אמרה לי, 'לך אליה'. ניגשתי, ועכשיו אנחנו ביחד כבר שמונה שנים. אהבה גדולה".
"שנינו הגענו לקשר כשאנחנו די בוגרים ודי יודעים מה אנחנו רוצים", אומרת לולה. "אני הייתי אחרי שנתיים שלא רציתי בהן בכלל זוגיות בגלל משבר אישי שהגיע בין השאר בעקבות מות אבי, והרגשתי בשלה להתחלה חדשה".
איך המשפחות הגיבו לקשר ביניכם?
לולה: "לא הייתה איזושהי התנגדות, אבל בהתחלה הם שאלו אותי אם לא יהיה לי קשה, ואם אצטרך לעזור לו. עם הזמן הם הבינו שהוא לא צריך עזרה ושאני לא סועדת אותו, שזאת אהבה גדולה כמו כל אהבה. ברגע שיש לנו שפה משותפת, רצון ואכפתיות, ממש לא משנה מה האנשים מסביב אומרים. יש כאלה שתהו על האתגר בקשר הזה, אבל באיזה מערכת יחסים אין אתגרים ופערים שצריך להתמודד איתם?"
"אנחנו לא צריכים להוכיח את האהבה שלנו, אנחנו אוהבים", מוסיף מיכה.
אחרי שמונה שנים ביחד, לא הגיע הזמן לדבר על חתונה?
לולה: "לא עניין אותנו טקס חתונה. אנחנו רשומים כידועים בציבור וזה הכי נשואים שיש מבחינתנו".
לולה: "בהתחלה שאלו אותי אם לא יהיה לי קשה. עם הזמן הם הבינו שהוא לא צריך עזרה ושאני לא סועדת אותו, שזאת אהבה גדולה כמו כל אהבה. ברגע שיש לנו שפה משותפת, רצון ואכפתיות, ממש לא משנה מה האנשים מסביב אומרים"
מיכה, בן 43, פעיל חברתי, בלוגר אוכל בשפת הסימנים ובכתוביות ברשתות חברתיות, ולולה, בת 37 (שרשומה בתעודת הזהות בשם אלה יעל), יוצרים יחד תוכן נגיש וסרטונים ומעבירים את ההרצאה "מדברים עם הידיים". השבוע, יציגו את סיפור חייהם באירוע מיוחד שייערך במסגרת פסטיבל "נא לגעת לאמנות פורצת גבולות", שייפתח היום (ג') במרכז "נא לגעת" בנמל יפו.
בפסטיבל, שיתקיים בסימן היום הבינלאומי לשוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלויות, ישתתפו גם ליאור אשכנזי, דביר בנדק, ענת עצמון, דניאל סלומון, חיים באר, קרני פוסטל ויואב גינאי.
ילדות בצל השתיקה
הוא נולד בפתח תקווה למשפחה חרדית ליטאית. אחותו הקטנה אף היא חירשת. "בגיל חצי שנה, כשההורים שלי ראו שאני לא מגיב כשהם קוראים לי, הם לקחו אותי לבית החולים תל השומר לבדיקת שמיעה וגילו שאני חירש", הוא מספר. "הם היו אבודים. אמרו להם שיש כמה פתרונות, ביניהם להשתמש במכשיר שמיעה ובתי ספר שלומדים בהם חירשים ושומעים ביחד.
"למדתי בגן ילדים ובבתי ספר מעורבים, לשומעים וחירשים. לא פעם קרה שהמורה הסתובבה ללוח ודיברה בו זמנית, ופספסתי את מה שאמרה כי לא יכולתי לקרוא את השפתיים שלה. החברים בכיתה לא עזרו לי בכלל. הייתי חוזר הביתה וקורא שוב את החומר כדי להשלים את מה שפספסתי בכיתה".
בכיתה ח' מיכה עבר לישיבה. "למדנו שם תורה משבע בבוקר עד 23:00", הוא אומר. "היינו שם בערך 500 תלמידים שומעים, ואני הייתי החירש היחיד. מאחר שהם היו מודעים לעובדה שאני חירש, הם עזרו לי.
"בגיל 27 התקנתי שתל שבלול (השתל הקוכליארי - י"ב) בזכות אחותי שהתקינה גם היא שתל, והצלחתי לזהות קולות, אבל זה לא גרם לי לשמוע כמו אדם ללא לקות שמיעה. היום אני מזהה מכוניות בכביש, אפילו דיבורים, אבל להבין ממש את המילים קשה לי".
בשלב מסוים, מיכה הרגיש שהוא לא מתקדם בלימודים בישיבה - וביקש לפרוש, אולם לקח זמן עד שהצליח לשכנע את הוריו. "התחלתי לעבוד בשני תנאים - האחד, שאעבוד בעבודה ציבורית של דתיים. והתנאי השני, שאסיים את העבודה ב-17:00 ומיד אמשיך ללמוד תורה במשך שעתיים-שלוש".
מיכה: "העולם הדתי מאוד סגור. חשבתי שדיבור זה מה שיש. סיפרתי להורים שלי על שפת הסימנים, והם אמרו לי לא להשתמש בידיים. שאלתי למה והם ענו, 'מה אתה מעדיף, לתקשר בפנטומימה או כמו אדם נורמלי?'. 'ברור שכמו אדם נורמלי', עניתי ובאותו רגע החלטתי לא לדבר על זה יותר איתם"
מה עם שידוך?
"בישיבה כולם התחתנו בגיל מאוד מוקדם, וקינאתי מאוד. השידוכים המעטים שיצאתי אליהם היו מורכבים, ולפני כל מפגש היו חוקרים אותי לעומק. בהרבה מהמקרים היו פוסלים את השידוך עוד לפני שהייתי נפגש עם הבחורה.
"אמנם אמרו עליי שאני אדם ישר, בן אדם זהב, יירא שמיים, אבל שיש לי הרבה חסרונות - אבא שלי אשכנזי, אמא שלי תימנייה - בקיצור, מעורב. בחברה החרדית לא מערבבים בין אשכנזים למזרחים בשידוכים. גם העובדה שאני לא שומע השפיעה לרעה. רק כשיצאתי לעולם העבודה - נפתח לי קצת הראש".
התאכזבת?
"השלמתי עם המציאות. האחים שלי כולם נישאו. כשאחי הקטן רצה להתחתן הוא היה צריך לבקש ממני אישור כי אני האח הגדול. אמרתי לו, 'תעקוף אותי, הכול בסדר. תתחתן'".
"גיליתי שיש גם חיים ורודים"
לאחר שעזב את הישיבה, מיכה התחיל לעבוד בחנות למוצרי תינוקות. "בדרך לעבודה הייתי יושב תמיד בספסל האחורי של האוטובוס, לא רציתי שיראו את השתל", הוא מספר. "באחת מהנסיעות שמתי לב שאחד הנוסעים עושה כל מיני תנועות עם הידיים. הייתי בהלם. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי מישהו שמדבר בשפת הסימנים".
איך הגבת?
"ניגשתי אליו ואמרתי לו, 'סליחה, מה זה?'. הוא ענה, 'מה, אתה צוחק עליי? זאת שפת הסימנים'. כשהוא סגר את השיחה והתחלנו לדבר בפתיחות, הוא הסביר לי מה זה אומר והתחיל ללמד אותי סימנים בסיסיים, כמו 'בוקר טוב', 'ערב טוב', 'שבת שלום'".
זה עד כדי כך הפתיע אותך?
"העולם הדתי מאוד סגור. חשבתי שדיבור זה מה שיש. סיפרתי להורים שלי על זה, והם אמרו לי לא להשתמש בידיים. שאלתי למה והם ענו, 'מה אתה מעדיף, לתקשר בפנטומימה או כמו אדם נורמלי?' 'ברור שכמו אדם נורמלי' עניתי, ובאותו רגע החלטתי לא לדבר על זה יותר עם ההורים".
למחרת, הוא שוב פגש בבחור החירש באוטובוס. הפעם הוא כבר התיישב בספסל לצידו, וזה המשיך ללמדו סימנים נוספים. "שאלתי אותו איפה אני יכול לפגוש עוד אנשים חירשים", מספר מיכה, "הוא ענה מיד, 'בוא ליהוד, יש שם כדורגל של חירשים פעם בשבוע'".
והוא אכן הגיע למגרש הכדורגל ביהוד, והופתע מאוד ממה שציפה לו שם. "כולם דיברו בשפת הסימנים", הוא נזכר, "בהיתי בהם בהלם, הייתי בשוק שהם מבינים אחד את השני בלי לשאול שאלות".
איך הם הגיבו אליך?
"הייתי הדתי היחיד. הם הסתכלו עליי ושאלו, 'הגעת לפה בטעות?' נפלת מהירח?'".
כשחזר הביתה, הרגיש מיכה שהוא מוכרח לבחון את עצמו ולהבין האם הוא מסתכן במעשיו. "בשבת, אמרתי להורים שאני הולך ללמוד תורה. הלכתי לישיבה, תליתי את החליפה, הורדתי את הכיפה והלב שלי דפק", הוא משחזר בהתרגשות את הרגעים שבהם פעל כנגד כל העקרונות שעליהם התחנך במשך 30 שנה.
"יצאתי במהירות מהישיבה, פניתי לכיוון הצומת ותפסתי מונית שירות, קו 51, לתל אביב. הנהג שאל אותי, 'אתה עולה?'. בדקתי שאף אחד מוכר לא מסתכל עליי, ועליתי לרכב. הרי בתורה כתוב שמי שמחלל שבת מות יומת. והנה, אני יושב במונית שירות ורואה שהכול כשורה. הדלתות נסגרות ואני אומר לנהג, 'בבקשה סע, סע', והוא לא מבין מה אני רוצה ממנו.
"כשהתחלנו לנסוע הרגשתי שמישהו נוגע בי בכתף, ונבהלתי. דמיינתי שאבא שלי תפס אותי על חם. מתברר שאחד הנוסעים נתן לי חמישה שקלים כדי שאעביר לנהג", הוא מספר. "כשירדתי מהמונית בתל אביב, הייתי בהלם. פתאום גיליתי שהחיים הם בעצם ורודים ושאנשים מתהלכים ברחוב בלי לדאוג, ולי במשך 30 שנה לא היה טוב. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני לא רוצה לחזור לאחור".
בדרך הביתה, אחרי שירד מהמונית שהחזירה אותו לעיר מגוריו, הוא נכנס לישיבה, חבש את הכיפה ולבש את החליפה שהמתינה לו בנאמנות במקום שבו הניח אותה.
"כשנכנסתי הביתה כולם שאלו אותי, 'למה הפרצוף שלך אדום'?", הוא משחזר. "אני זוכר שנבהלתי וחשבתי לעצמי: הם יזרקו עליי אבנים אם אגיד את האמת. 'ישבתי בחוץ, קראתי בשמש' עניתי בשקט, וההורים השיבו: 'כל הכבוד, אנחנו גאים בך'. אני גם משקר וגם נסעתי במונית בשבת - ולמרות זאת אני עדיין חי".
מתי סיפרת להורים?
"כמה שבועות אחרי זה. ניגשתי אליהם ואמרתי, 'אם חשבתם שאני יוצא ללמוד תורה, אז אני מצטער, הלכתי לבלות עם חברים. אתם יודעים, אני כבר בן 30, יש לי חיים אחרים, הם שונים מאלו שהיו בעבר ואני גם נהנה מהם'".
לולה: "אצל חרדים אחרים הקשר נותק במקרה כזה, ומיכה ציפה שזה מה שיקרה גם עם המשפחה שלו, אבל זה לא קרה".
למחוק את הסטיגמה
לולה, נחשפה לשפת הסימנים כששירתה כמורה חיילת. "באחת המסגרות שבה לימדתי ילדים ונערים עם שיתוק מוחין, שלחלקם נפגעו גם הדיבור או השמיעה, התחלתי ללקט מידע על שפת הסימנים", היא מספרת. "הייתה לי תכנית שכשאשתחרר מהצבא אלך ללמוד את שפת הסימנים בצורה מקצועית, כי השפה משכה אותי. עשר שנים אחר כך מימשתי את התוכנית".
למה רק אחרי עשור?
"כשהייתי בת 25, אבא שלי נפטר אחרי מחלה ארוכה. זו הייתה נקודת משבר שנמשכה שלוש שנים. ההחלטה לעשות את הצעד הזה, הייתה כדי לצאת מהמשבר. עבדתי אז בעיקר בבתי מלון, עם הרבה משמרות לילה ומינימום אינטראקציות עם אנשים. ברגע שהחלטתי שאני צריכה לקום חזרה על הרגליים, חזרתי לשפת הסימנים, ואז כבר למדתי את התחום ברצינות".
בהרצאות שהם מעבירים, לולה ומיכה מנסים לתקן תפיסות שגויות אך נפוצות על חירשים וכבדי שמיעה, זאת באמצעות סיפורים אישיים והרבה הומור עצמי. "הרבה פעמים אי הבנות בין חירשים ושומעים הן מאוד מצחיקות", היא אומרת בחיוך.
"אחד הדברים שחשובים לנו ולהרבה פעילים חברתיים חירשים, הוא למחוק את הסטיגמה שחירש הוא מסכן וזקוק לנדבות. אפשר לומר שחירשים מקבצי נדבות עושים שם רע לקבוצה שלמה של כבדי שמיעה", היא מוסיפה. "הרבה פעמים כשאנשים שומעים את מיכה מדבר, הם חושבים שיש לו בעיה קוגניטיבית או שכלית. אבל בסוף זה רק הדיבור שהוא שונה. כמובן שמעבר לזה יש עוד הרבה שינויים שהמדינה והגופים הציבוריים צריכים ליישם".
אילו שינויים, למשל?
"קורה לנו לא פעם שנציגי שירות מתקשרים הביתה ומבקשים לדבר עם מיכה כדי שיאשר בירוקרטיות שרשומות על שמו, או מצבים שבהם אני מדברת עם נציגים מהבנק ומהביטוח, והם מתעקשים לדבר גם איתו, ובכל פעם מחדש אני צריכה להסביר להם שהוא לא יכול לדבר בטלפון. שאני יכולה להזדהות טלפונית - והוא לא. יש היום אפשרות של שיחות וידיאו - למה לא להשתמש בטכנולוגיה הזו בשביל תהליך הזיהוי?".
יש היום מספיק מתורגמנים בארץ?
"יש בין 200 ל-300 מתורגמנים, וצריך יותר מזה. חשוב לזכור שהמודעות בנוגע לשפת הסימנים, שהתחילה לפני כ-30-20 שנה, הייתה שונה מאוד מהיום. אז רופאים היו ממליצים ללמד את הילד לדבר ולא להשתמש בשפת הסימנים. היום בחלק מתוכניות הטלוויזיה יש מתורגמנים, חבל שעדיין אין בכולן".
"כתבתי לו על היד - וככה תקשרנו"
העיסוק בבלוג לבישול ובהרצאות ממלאת את חייהם. "כשגרתי אצל ההורים לא ידעתי לבשל, שני המאכלים היחידים שידעתי להכין היו טוסט וחביתה", משתף מיכה, "המטבח היה החדר המיוחד של אמא שלי. כשלולה ואני עברנו לגור יחד, החלטתי שאני לא מזמין אוכל והתחלתי לבשל".
לולה: "כשהתחלנו לגור ביחד לא אכלתי בשר. אמרתי לו, 'אם אתה רוצה לאכול בשר, הבישולים עליך'. מאז שאבחנו אותי כחולת סרטן, ובמיוחד עכשיו כשהערכים שלי מאוד לא טובים, אני חייבת לאכול בשר. החלטתי שהבריאות שלי יותר חשובה מהכול, ובכלל כל ההתעסקות במחלה מאוד מעמיסה עליי - אז על זה להוסיף עוד תפריט עם דיאטנית? העדפתי להימנע מבירוקרטיה נוספת".
לולה: "לפני כחודשיים הייתי מאושפזת באיכילוב במשך שבועיים וחצי. בדרך כלל, כשאדם חירש מגיע לטיפול או לבדיקה - מתלווה אליו מתורגמן, ופה זה היה הפוך - אני המטופלת ומיכה הוא המלווה, ואני צריכה גם לדבר עם הרופא וגם לתרגם למיכה את מה שהוא אומר"
דווקא כעת, בזמן שהיא נאבקת במחלתה, צצו פערי תקשורת ביניהם. "לפני כחודשיים הייתי מאושפזת באיכילוב במשך שבועיים וחצי. בדרך כלל כשאדם חירש מגיע לטיפול או בדיקה - מתלווה אליו מתורגמן, ופה זה היה הפוך - אני המטופלת ומיכה הוא המלווה, ואני צריכה גם לדבר עם הרופא וגם לתרגם למיכה את מה שהוא אומר.
"עברתי שני ניתוחים בגלל סיבוכים שצצו, ונתקלנו בכמה אתגרים שהצריכו מאיתנו להשתמש במתורגמן (גם במהלך הריאיון, כדי להקל על לולה, נעזרנו במתרגם תומיליו מינץ - י"ב). מיכה הגיע כשהייתי בהתאוששות עם מסכת חמצן, והידיים שלי היו מלאות בבצקות, כך שגם לא יכולתי לסמן לו או לאיית", היא מתארת. "קרו סיטואציות שאחרי זה צחקנו עליהן; התכוונתי להגיד לו שאני צמאה, והוא הבין שאני שמחה. אז לקחתי לו את היד והתחלתי לכתוב עליה, וככה תקשרנו".
