את בני הזוג אברמוביץ' אני פוגש בביתם בנווה זית, אחת השכונות הוותיקות בלוד. אבישג ודודי הגיעו ללוד בשנת 1995 כזוג צעיר פלוס שלושה ילדים, כולם בני פחות מארבע. הם היו אחת משתי המשפחות הראשונות שהגיעו לעיר, במסגרת מה שהפך לימים לגרעין ההתיישבות העירונית התורני הגדול בישראל, המונה יותר מאלף משפחות.
נולדו להם מאז עוד ארבעה ילדים, ובסך הכל הם הורים לשבעה: הראל, בן 30, נשוי לצופיה, משמש כראש מכינת ארז של תנועת "אחריי" בלוד; אור, בת 28, נשואה לעמיחי, עובדת סוציאלית; עוז, בן 27, נשוי לריבי, סטודנט; הלל, בת 23, נשואה לדוד, סטודנטית לעבודה סוציאלית; הוד, בן 20, חייל בשירות צבאי; הדר, בת 19, עושה שירות לאומי, ויאר, בן 14, תלמיד בחטיבת הביניים.
10 צפייה בגלריה
"ההורים חשבו שעשינו מהלך מטופש ולא כלכלי". אבישג ודודי אברמוביץ', בביתם בשכונת נווה זית
(צילום: יותם יעקבסון)
לאבישג ולדודי הייתה היכרות מוקדמת עם העיר, כל אחד בנפרד. דודי, במסגרת לימודיו בישיבה תורנית, עבד כמדריך בתנועת הנוער "עזרא" בלוד, ואבישג עשתה בעיר שירות לאומי. לוד הייתה המרחב שבו הכירו, התאהבו והיו לזוג, ובה הם בחרו לחיות, להקים משפחה ולבסס את חייהם.
על האלטרואיזם והעשייה של דודי, 54, בן למשפחה גדולה וענפה מהרובע היהודי בירושלים, שמעתי רבות גם לפני שהכרתי אותו. זה שנים הוא מניע מפעל התנדבותי של הכנת ארוחות שבת לנזקקים. הוא לא יזכיר זאת בעצמו, מטעמי צניעות, אבל לפני כמה שנים הוא אף תרם אחת מכליותיו. בעבר היה ממקימי המכינה הקדם צבאית ושימש רב המכינה, וכיום הוא מחנך בתיכון.
גם אבישג מורה בתיכון. היא בת 52, במקור מירושלים. היא מספרת: "הגענו ללוד בשנים שבהן נבנו הערים שוהם ומודיעין. רבים מהאנשים שהיינו קשורים אליהם כאן עזבו את העיר לשם. למעשה, כל מי שיכול היה לעזוב – עזב. הקהילה הדתית שנשארה בעיר ביקשה חיזוק. אנשים שהיכרנו בתקופה שעשיתי שירות לאומי בעיר, שהתארחנו אצלם בשבתות, חניכים של דודי - ביקשו חיזוק".
"גרנו בעפרה חמש שנים. זה מקום זול, קרוב לירושלים ולמשפחות שלנו, אבל לוד קסמה לנו יותר. הלבטים היו גדולים, כי היינו עם שלושה ילדים קטנים והחיים בעפרה היו טובים, אבל מה שהכריע לטובת לוד היה החום האנושי של הקהילה והצורך שלה בעזרה. החלטנו לעזוב שם ולבוא", מספרת אבישג.
כשהגיעו ללוד לא היו דירות להשכרה. משפחות שהיו אמורות לעזוב לביתם החדש במודיעין ובשוהם טרם התפנו. מחירי הדירות הפנויות היו גבוהים. מבית הקרקע בעפרה עברו לקומה השלישית בשיכון. כירושלמים, חום הקיץ בדירה נטולת מזגן היה בלתי נסבל. "ההורים שלנו חשבו שעשינו מהלך מטופש ולא כלכלי. לכן מכאיב לי כשאנשים אומרים שקיבלנו כסף כדי לבוא".
גם דודי נזכר במרירות-מה כיצד שנה אחרי המעבר ללוד הם הוזמנו, יחד עם המשפחה השנייה, מבית אל, להתראיין בתוכנית הבוקר של ירדנה ארזי ודב גילהר, על הבחירה שלהם להתגורר בלוד. "הכותרת הייתה 'המתנחלים שהגיעו לכבוש את לוד מחדש'. זה היה סילוף מוחלט".
לימים יזם אהרון אטיאס, אז תלמיד ישיבה וכיום מנכ"ל עיריית לוד, את הקמתם של כולל ושכונה דתית בעיר. היוזמה לא יצאה אל הפועל, אף שכבר גויסו אברכים והיו הבטחות למימון הפרויקט. "כגודל הציפייה כך היה גודל האכזבה שלנו", מספר דודי.
כשנבלמה היוזמה הזו, חיפשו היזמים רעיון חלופי. באותה תקופה השתתף אחיו של דודי, מיכי, בהקמת הגרעין התורני באילת. כך נולד הרעיון להקים גם בלוד גרעין תורני. אהרון אטיאס התייצב בראש המהלך ובמשך עשור שימש מנהל הגרעין, תפקיד שהקפיץ אותו אל צמרת עיריית לוד.
אבישג אברמוביץ: "גרנו בעפרה חמש שנים. זה מקום זול, קרוב לירושלים ולמשפחות שלנו, אבל לוד קסמה לנו יותר. הלבטים היו גדולים, כי היינו עם שלושה ילדים קטנים והחיים בעפרה היו טובים, אבל מה שהכריע לטובת לוד היה החום האנושי של הקהילה והצורך שלה בעזרה. החלטנו לעזוב שם ולבוא"
רצינו להשתלב, לא להתבדל
אבישג ודודי שלחו את הילדים לגני חב"ד, כי לא הייתה בעיר מסגרת חינוכית מתאימה אחרת. "הגננות כל הזמן התפלאו למה באנו לכאן", מספרת אבישג. "מבחינתן, זו הייתה התאבדות, להגיע למקום שכולם עוזבים". דודי מבקש להבהיר: "זו הייתה סטיגמה שחלחלה בתודעה, כאילו לוד היא לא מקום ראוי לגור בו. מקום אלים ומסוכן. אבל זה פשוט לא נכון. מעבר להזנחה ולסטיגמה - לוד הייתה מקום נעים ובטוח. נוח לגור פה: מרכז הארץ, בלי פקקים, במחירים זולים. חשבנו שאם תבוא ללוד אוכלוסייה צעירה, התושבים יתחילו לחזק את עצמם ואת העיר".
בני הזוג מדגישים כמה היה להם חשוב להשתלב בקיים. כך, למשל, כשמוזכרת שכונת רמת אלישיב, שהוקמה בראשית שנות האלפיים רק למען חברי הגרעין התורני, הם מביעים הסתייגות גדולה כלפי היוזמה וכלפי רעיון הבידול המגולם בה.
"רצינו להשתלב. כשהראל הגיע לכיתה א' התלבטנו. בית הספר החילוני נחשב אז טוב יותר מהדתי. ידענו שלבית ספר חילוני לא נוכל ללכת, וחשבנו שאולי נרשום אותו לבית ספר מחוץ ללוד. התייעצנו עם רב הגרעינים התורניים, הרב אלישע וישליצקי (שהלך לעולמו ב-2019, י"י). הרב אמר לנו שאת הרמה הלימודית נוכל להשלים בבית, אך את אופיו של הילד, אם ילמד במקום אחר וייעשה גאוותן, לא נוכל לתקן. חשוב שיהיה אחד מכולם. המשפט הזה מלווה אותנו לאורך כל הדרך: הרצון להשתלב בחברה הדתית הקיימת", מסביר דודי.
את המחיר על ההחלטה לגור בלוד שילמו הילדים, אומרת אבישג. למשל, בריחוק מהמשפחה, מהסבים והסבתות משני הצדדים. והיו גם אתגרים אחרים: "בגלל הבדלים במנהגי כשרות בין עדות המזרח לעדות אשכנז, הילדים לא ידעו אם מותר להם לאכול עוגות ומאכלים שהוצעו להם. לא אחת זה גרם אי נוחות, להם ולנו. בחגיגות בת המצווה הבת שלנו הייתה היחידה שהביאה מתנה קנויה לחברות, בעוד כל האחרים הביאו כסף. היינו צריכים ללמוד איך חוגגים כאן ימי הולדת. הראל, הבן הבכור, היה הילד האשכנזי היחיד בכיתה. היינו צריכים לקנות לו סידור תפילה. התלבטנו מה לקנות ולבסוף החלטנו לקנות לו סידור בנוסח עדות המזרח. כפועל יוצא, היום הוא יודע להתפלל בשני הנוסחים. זה השפיע גם על הגיוון החברתי שלו. יש לו חבורת חברים מגובשת מכל העדות - אתיופים, גיאורגים, מרוקאים, אשכנזים, חלקם חילונים".
"יש כאן חום אנושי מטורף", מצטרף דודי. "כולם מעורבבים בכולם. הקהילה חיבקה אותנו. בזכות זה צמחנו להיות אנשים טובים יותר. אין לי ספק שאם היינו חיים במקום אחר, המשפחה שלנו הייתה נראית אחרת. הגענו לכאן הורים צעירים, וגדלנו להיות מי שאנחנו".
כדי להדגים את מידת ההשתלבות במרקם האנושי המגוון בעיר הם מספרים אנקדוטה, כאשר נכדתם בת הארבע, שירה, המתגוררת בשכונת רמת אשכול, באה אל אמה עם חברתה, ילדה ממוצא אתיופי, ושאלה "נכון שאנחנו דומות?". בזכות הקרבה וההשתלבות היא כלל לא רואה שוני, או צבע עור.
דודי אברמוביץ': "זו הייתה סטיגמה שחלחלה בתודעה, כאילו לוד היא לא מקום ראוי לגור בו. מקום אלים ומסוכן. אבל זה פשוט לא נכון. מעבר להזנחה ולסטיגמה - לוד הייתה מקום נעים ובטוח. נוח לגור פה: מרכז הארץ, בלי פקקים, במחירים זולים. חשבנו שאם תבוא ללוד אוכלוסייה צעירה, התושבים יתחילו לחזק את עצמם ואת העיר"
10 צפייה בגלריה
כיפה סרוגה, טלית ונשק, מהמראות המקושרים לנוכחות של מתיישבי הגרעין היהודי בעיר לוד
(צילום: יותם יעקבסון)
10 צפייה בגלריה
כרזת תמיכה בתושבי שכונת רמת אשכול היהודים, שתלו תושבי שכונת נווה זית בימי המהומות
(צילום: יותם יעקבסון)
10 צפייה בגלריה
תזכורת לקיצוניותם של האירועים: סימני ההצתה וההתנכלות שנותרו במבנה המכינה הקדם צבאית
(צילום: יותם יעקבסון)
10 צפייה בגלריה
נוכחות ספק מתריסה. דגלי ישראל וכרזות ברוח "אנחנו ננצח" שנתלו על בתי יהודים בשכונה
(צילום: יותם יעקבסון)
"לא פעלנו למען האוכלוסייה הערבית", מודה דודי כמי שמכה על חטא. "אומנם בגמ"ח שפתחנו, כשהיה מגיע ילד ערבי ומבקש אוכל – הוא היה מקבל, אבל לא פעלנו אקטיבית למענם. בחשבון הנפש הפרטי שלי טעינו. יצרנו קנאה"
היינו צריכים לחשוב על סיוע למגזרים אחרים
בשנת 2004, כמעט עשור לאחר הקמת הגרעין התורני בלוד, עלתה בכנסת ההצעה לפנות את התושבים היהודים משכונת רמת אשכול. שכונה זו, שבראשיתה הייתה יהודית, הפכה ערבית בעיקרה מאז שנות ה-90. עם כניסתם של התושבים הערבים חלה בה עזיבה המונית. היהודים שבכל זאת נותרו בה היו אלה שלא יכלו לעזוב, רובם עולים חדשים מיעוטי יכולת; משפחות אתיופיות, שהפכו חד-הוריות בעקבות נטישה של אבות, ויחידים יוצאי מדינות חבר העמים. "התושבים סבלו התנכלויות בלתי פוסקות: גניבות, השלכת אבנים, קללות ואיומים. במקרה אחד ילד הושלך לתוך פח אשפה ציבורי. דברים בלתי נסבלים", מתאר דודי. "המשמעות הייתה או להעביר משם את האוכלוסייה היהודית ולהפקיר שכונה בלב ישראל, או לחזק אותה".
דודי היה חבר לאורך שנים בוועד המנהל של הגרעין התורני. אחר כך החל לחנך בתיכון דתי לאומי. "באותו זמן לא הייתה שום מכינה קדם-צבאית במרכז הארץ, למעט בקריית מלאכי. כל שאר המכינות היו בגוש קטיף, יתיר, עלי וקשת בגולן. מתוך הקשר למוסדות הגרעין התורני, העבודה בתיכון וזיהוי הצורך של התלמידים, יזמתי את הקמת המכינה כאן בלוד".
לאירוע הגיבוש הראשון למכינה הגיעו כמאה תיכוניסטים נלהבים, "אבל בסופו של דבר איש מהם לא נרשם", מספר דודי. "בהמשך, נמצאו 15 חניכים ראשונים מ'מאיר תורה'. משרד הביטחון אישר דחיית גיוס ותקציב, אבל בתנאי שהמכינה תגדל".
בשנתה השלישית של המכינה, לאחר סגירתו של בית הספר מימון בשכונת רמת אשכול, נוכח היעדר תלמידים, ועם פינוי המשרדים הזמניים של אגף הרווחה העירוני, שישבו באותו בניין, החלה הנהלת המכינה לפעול לקבלת מבנה בית הספר. "הבנו שאם המבנה לא יימסר לידינו - הוא יגיע לידיים ערביות, והצלחנו לקבלו. בהתחלה לא הייתה שם אפילו מקלחת. החניכים התקלחו בצינור ובימים קרים אצל משפחות מארחות. השם שניתן למכינה היה 'מעוז', כי היא נועדה לתת גב לאוכלוסייה היהודית בשכונה. בשבתות חילקנו נרות ובחנוכה סופגניות. התושבים בכלל לא היו מורגלים שמישהו דופק אצלם בדלת והתרגשו מאוד. נשים אתיופיות עם ילדיהן החלו להגיע לחצר המכינה. אחר כך נפתח מתנ"ס שיקגו, לאחר שנים שהיה סגור, והוקמה בו מועדונית.
"לא פעלנו למען האוכלוסייה הערבית", מודה דודי כמי שמכה על חטא. "אומנם בגמ"ח שפתחנו, כשהיה מגיע ילד ערבי ומבקש אוכל – הוא היה מקבל, אבל לא פעלנו אקטיבית למענם. בחשבון הנפש הפרטי שלי טעינו. יצרנו קנאה".
"אבל מי שלא עושה לא טועה", הוא מסכם. "הכי קל לשבת בעפרה. אני בטוח שעשינו הרבה טעויות. אם מטרתנו הייתה להשתלב בציבור הדתי, יכול להיות שאחרי כמה שנים היינו צריכים לחשוב גם על סיוע למגזרים אחרים. ברור שעלינו להאיר ולהעיר מה לא תקין, ועדיין אני חושב שההגעה שלנו הייתה מעשה טוב. ליחס לנו כוונות רעות – זה דבר מאוד קשה. כשיש אוכלוסייה שאכפת לה – כולם מרוויחים".
המטרה: שמתישהו הגרעין יתבטל
החברות בגרעין מתבטאת בתשלום חודשי של דמי חבר סמליים, חברות בקבוצת ווטסאפ, ויכולת לבחור ולהיבחר לוועד המנהל. לחברים יש גם "חובות" חברתיים, אבל לא הוגדר להם היקף מחייב של שעות התנדבות. ועדת הקליטה שהוקמה בגרעין נועדה לסייע לחברים חדשים להשתלב בעיר ובקהילה. "המטרה שלנו היא שבסופו של דבר, הארגון יתבטל. כלומר – ברגע שקהילה דתית תתבסס כאן, כבר לא יהיה בנו צורך", מסביר דודי. לדבריו, "מוסדות הגרעין עדיין קיימים, אבל נראה שאנחנו נמצאים כבר במקום הזה. אחד המדדים שלנו להצלחה הוא שתושבי לוד יישארו בעיר, ושתושבים שעזבו - יחזרו. זה תהליך שקרה עד הפרעות. ללודאים קשה לעזוב את העיר".
"עתידה של עיר נקבע בהתאם לאיך שהאוכלוסייה הבריאה והיציבה רואה בעיר את עתידה", אומר דודי ומביע הערכה למאיר ניצן, יו"ר הוועדה הקרואה בשנים 2011-2013, על הקמת כפרי הסטודנטים בעיר. "אין זה נכון שהעיר תהיה בנויה רק על ציבור דתי. הסטודנטים נתנו מזור לחילונים ותרמו לאיזון האוכלוסייה".
ריבי אברמוביץ': באנו לפה בשביל הקהילה היהודית – יהודים שנמצאו כאן על כורחם, תקועים, בלי יכולת לעבור דירה. היו בשכונה שמונה בתי כנסת שננטשו. אנשים הרגישו שזרקו אותם פה והפקירו אותם. הם סבלו מכדורים תועים, הטרדות מיניות, אלימות במשפחה. המון נשים נותרו לבד בגלל שהגברים עזבו אותן. אגף הרווחה לא תיפקד. בגדול, הם איבדו אמון במוסדות העירייה והמדינה"
10 צפייה בגלריה
ריבי ועוז אברמוביץ' עם בנותיהם, שירה ואורי, בביתם שבשכונת רמת אשכול בלוד
(צילום: יותם יעקבסון)
התנשאנו על מתנחלי יהודה ושומרון
עוז (27), בנם השלישי של דודי ואבישג, אשתו ריבי (28), ובנותיהם, שירה (4) ואורי (שנה וחצי), מתגוררים מאז שנת 2015 בשכונת רמת אשכול. המסגד הגדול, המקום שבו פרצו המהומות בחודש מאי, קרוב מאוד לביתם, והמואזין שלו נשמע בביתם היטב. מאז המהומות מרושתים הרחובות במצלמות אבטחה רבות. תוצאה נוספת של אותם ימים עגומים: לא אחת יהודים וערבים נמנעים מקשר עין ברחוב, וחולפים זה על פני זה בזריזות ותוך התעלמות.
עוז הגיע ללוד כתינוק ומכיר את העיר כל חייו. "זו עיר ממש מיוחדת. אני לא יודע איך זה לגדול במקום אחר. רק כשיצאתי לתיכון בכפר עציון הבנתי שאחרים לא חוו את המגוון האנושי הגדול שאני חוויתי.
"אנחנו היינו נוף זר בלוד. עד כדי כך, שבאחד הימים אחי חזר הביתה ושאל את ההורים מה זה 'אשכנזים', כי הנהג של האוטובוס היה אומר 'את האשכנזים תוריד ב...'. קראו לנו גם 'מתנחלים', כאילו לא היינו קשורים. בכיתה שלי היינו 15 תלמידים. רק עוד אחד מהם היה אשכנזי. גדלתי בכיתה שיש בה גוונים רבים – דתיים וחילונים מעדות שונות. אם הייתי גדל בעפרה, לא היה לי חבר שמביא מופלטה - שבלי שום קשר, לפי ההלכה האשכנזית היא לא כשרה. בכל פעם עמדתי בפני דילמה אם לאכול ממנה או לא.
"הבתים שלנו היו שונים בתכלית. כשאני חושב על זה: זו הייתה קפסולת זמן. חיינו כמו בשנות ה-60. גדלנו עם תחושת שליחות. בתור ילד גמעתי היסטוריה ציונית. במובנים רבים הרגשנו שאנחנו מייבשים ביצות. גדלנו עם להט אידיאולוגי, אפילו עם סוג של התנשאות כלפי מתנחלי יהודה ושומרון מבחינת הערך של העשייה שלנו. התפללנו בבית הכנסת, אחרת הוא היה נסגר, כי לא נשארו יהודים בעיר. בראש השנה תקענו בשופר בבית אבות. לפני החגים היינו אורזים תמיד ארוחות כגמ"ח למען לודאים ותיקים. גדלתי בתחושה שאני מתבגר במקום שיש בו מה לעשות. בחגים אספנו אלינו מבוגרים עריריים ובני נוער, ובשולחן השבת תמיד היו אורחים".
האירוחים התכופים הולידו גם את ההיכרות בין עוז וריבי. גם היא הייתה אורחת שבת בבית הוריו. ריבי, אחות במחלקה לאונקולוגיית ילדים בבית החולים איכילוב, גדלה בתל אביב. היא הגיעה ללוד בגיל 17, כשהייתה בכיתה י"ב, במסגרת פרויקט של"פ, שמיניסטים לעיירות פיתוח. "ההורים התנגדו", היא מספרת. "התנאי שלהם היה שאמצא מקום קרוב לתל אביב. כך הגעתי ללוד, ולמדתי באולפנה יחד עם קומץ בנות. המחנכת שלי כיוונה אותה להדריך במועדונית שבמתנ"ס שיקגו. באותו זמן המתנ"ס היה שרוף בחלקו, ונטוש. בעזרת תרומות שופץ אחד החדרים בקומת הקרקע ונפתחה בו מועדונית לילדים מהעדה האתיופית. כשהמקום נפתח זרקו עלינו אבנים מעבר לגדר. אחר כך הוקם גם המרכז לקשישים".
הנוכחות שלנו שינתה את יחס העירייה
ריבי בחרה לעשות בשכונה שירות לאומי בן שנתיים. היא טיפלה בילדים עם שיתוק מוחין באסף הרופא, שחלקם גרים בשכונה, עבדה בפרויקט למען הנשים האתיופיות וב"השער הפתוח", פרויקט שיקום לבני נוער עם תיק פלילי, רובם ערבים. "התנאי של רכזת התוכנית להתנהלות במרחב הציבורי היה שברמת אשכול מסתובבים בזוגות, או עם ליווי טלפוני צמוד", מספרת ריבי. "ובכל זאת, כשנישאתי לעוז, החלטנו לעבור לגור בשכונה.
"באנו לפה בשביל הקהילה היהודית – יהודים שנמצאו כאן על כורחם, תקועים, בלי יכולת לעבור דירה. היו בשכונה שמונה בתי כנסת שננטשו. אנשים הרגישו שזרקו אותם פה והפקירו אותם. הם סבלו מכדורים תועים, הטרדות מיניות, אלימות במשפחה. המון נשים נותרו לבד בגלל שהגברים עזבו אותן. אגף הרווחה לא תיפקד. בגדול, הם איבדו אמון במוסדות העירייה והמדינה", אומרת ריבי.
"כשהגענו, השכונה הייתה מלאה זבל. לא היה בה בכלל ירק, והיו המוני מקקים וחולדות", מספרת ריבי. "אבישג, אמא של עוז, אמרה לנו: 'תעברו אם אתם רוצים, אבל תגורו במקום שיהיה אור בחניה'. עוז שירת עדיין בצבא, והמשמעות הייתה שאגור כאן רוב הזמן לבד". המעבר של בני הזוג לשכונה לווה בביטויי אלימות: "אחרי שעברנו, ריססו צלב קרס על תקרת המבואה לבניין, שברו את המזוזה וניסו לפרוץ לדירה".
עוז מודה כי עד שעברו לרמת אשכול, כמעט לא נפגש עם ערבים. "בשכונת נווה זית שבה גדלתי היו מעט ערבים, אבל כמעט לא הייתה אינטראקציה איתם. רק שיחקנו יחד כדורגל. הם גם היו מעטים. ערבים הגיעו לפעמים לסניף תנועת הנוער, שהיה קרוב יותר לשכונת הרכבת. הם באו כדי להציק ולפגוע. אנחנו היינו במגננה".
ברמת אשכול, לדבריו, התחושות הרבה יותר אינטנסיביות וקשות. "אפילו כשיש אינטרסים משותפים, לערבים וליהודים, אנחנו לא מצליחים לשתף פעולה".
בהדרגה, נוצר אמון בין התושבים הערבים ליהודים, והתחילו פעולות שיקום עצמאיות. ביוזמת חברי הגרעין קמו ועדי בתים משותפים, הוסדרו חשבונות החשמל, חודשה התאורה בחדרי המדרגות, והחלו לדאוג לניקיון. במקום שהזבל יישרף ברחובות - החלו לפנות אותו. בבניינים הותקנו תיבות דואר ומסביבם התחילו פעולות גינון משותפות. ריבי עצמה פנתה אל ראש העיר בדרישה לדשא סינתטי סביב הבניין, והמקום הפך לגינה השכונתית שבה משחקים כל הילדים. "לשמחתי, כל התושבים מרגישים שזה שלהם ושומרים על המקום", היא אומרת.
בסוף שנת 2020 אירע מקרה רצח מתחת לביתם. "שמענו יריות וצרחות", משחזר עוז. "ריבי ירדה ומצאה המון שכנים ערבים עומדים מסביב לרכב שבו נורה אדם, מבלי שאיש הגיש לו עזרה. יחד עם שני שכנים יהודים, אחד פרמדיק ושני מתנדב באיחוד הצלה, התחלנו לטפל בירוי, אבל לשווא. זמן קצר לאחר מכן נרצח שכן ערירי, כשפרצו לביתו וניסו לשדוד אותו.
"החיים שלנו פה שינו את ההתייחסות של העירייה אל השכונה, ממקום אבוד ומושתק למקום שיש בו שירותים עירוניים. מהרגע שהגיעו לשכונה תושבים שפעלו למימוש של תוכניות, גם יחס הרשויות השתנה. התושבים כאן מעודדים מהלכי שיקום גדולים, כמו למשל פרויקט הפינוי-בינוי, שמתקדם לאט. השכונה חייבת לעבור שינוי מהותי".
עוז אברמוביץ': "שמענו יריות וצרחות. ריבי ירדה ומצאה המון שכנים ערבים עומדים מסביב לרכב שבו נורה אדם, מבלי שאיש הגיש לו עזרה. יחד עם שני שכנים יהודים, אחד פרמדיק ושני מתנדב באיחוד הצלה, התחלנו לטפל בירוי, אבל לשווא. זמן קצר לאחר מכן נרצח שכן ערירי, כשפרצו לביתו וניסו לשדוד אותו"
10 צפייה בגלריה
גם כשיש אינטרס משותף, לא מצליחים לשתף פעולה. משפחת אברמוביץ' בכניסה לבניין המגורים
(צילום: יותם יעקבסון)
10 צפייה בגלריה
"כשעברנו, ריססו צלב קרס על תקרת המבואה ושברו את המזוזה". הכניסה לבניין של עוז וריבי
(צילום: יותם יעקבסון)
בהיעדר כל מענה וסיוע מהמשטרה, היה זה עוז שיצר חמ"ל שכונתי. הוא מיפה את מיקום החמושים, דאג לפינוי של משפחות, שרכבן נשרף או שפחדו לצאת מהבית, ודאג לגייס מתנדבים, שהגיעו עם כלי רכב לאסוף משפחות ולפנות אותן אל מחוץ לעיר: "הרבה ותיקים פונו לפתח תקווה בסיוע של סטודנטים. הם יצאו מביתם בלי כלום, ושם דאגו לכל מחסורם. בשלב הזה נוצר צורך לשמור על הבתים שנעזבו, כי החלו לבזוז אותם
עד החושך הבא
אירועי מאי תפסו את ריבי באמצע משמרת בבית החולים איכילוב, במחלקה האונקולוגית, שבה רבים מהילדים הם פלסטינים מיהודה, שומרון ועזה. עוז מספר שהרבה מהמטופלים במחלקה הולכים לעולמם עקב מחלתם. ריבי, שנקשרת אל רבים מהם, שומרת על קשר טלפוני עם חלקם, ושולחת למשפחות השכולות מכתבי תנחומים. "אותו ערב היה איום טילים על תל אביב. עברתי בין החדרים והכנתי את הילדים, רובם מעזה ומחברון, למקרה של אזעקה. ממש באותן שעות החלו דיווחים על הפגנה גדולה בעיר, על השלכת אבנים. הזהירו אותי שלא לחזור הביתה".
באותו לילה הצליחה ריבי לחזור הביתה רק אחרי חצות, אחרי שנסעה בדרכים חלופיות כי הדרך הראשית נחסמה. "מהחלונות ראינו ששורפים רכבים. אחר כך נכנסו למכינה ולתלמוד תורה – המקום שאבא של עוז הקים, מקום שהוא עוגן עבורנו. בעיניי, להיכנס לבית המדרש ולהשחית אותו זה מעשה מכוון, שמטרתו לדקור לנו בלב. כשראינו גברים רצים להוציא את ספר התורה הרגשתי ממש גלותית. בניגוד למה שערביי העיר אומרים – שהכול קרה בעקבות מותו של מוסא חסונה - כל זה קרה שעות רבות לפני שהוא נורה. במשטרה לא היה מענה. בעקבות הירי המונים ברחו. חשבנו שהמשטרה השליטה סדר, אבל אז התברר שאזרחים מהגרעין ירו. בבוקר הבא התקיימה ההלוויה. במהלכה ואחריה השליכו אבנים על החלונות שלנו, שהיו מוגפים, ושברו את התריסים. טיפסו ותלשו את דגל ישראל".
עוז מבקש להדגיש שבין הפורעים היו שכנים, שעד אז היו איתם יחסים נעימים. "כשהיו אזעקות לא ירדנו למטה. פחדנו יותר מהשכנים מאשר מהטילים. מזל שהילדות נבהלו יותר מהאזעקות ופחות ממה שקורה ברחוב".
בשיא המהומות, בהיעדר כל מענה וסיוע מהמשטרה, היה זה עוז שיצר חמ"ל שכונתי. הוא מיפה את מיקום החמושים, דאג לפינוי של משפחות, שרכבן נשרף או שפחדו לצאת מהבית, ודאג לגייס מתנדבים, שהגיעו עם כלי רכב לאסוף משפחות ולפנות אותן אל מחוץ לעיר: "הרבה ותיקים פונו לפתח תקווה בסיוע של סטודנטים. הם יצאו מביתם בלי כלום, ושם דאגו לכל מחסורם. בשלב הזה נוצר צורך לשמור על הבתים שנעזבו, כי החלו לבזוז אותם. המשטרה אפילו לא עדכנה אותנו בשעת הלוויה, שהיה ברור שחייבים להיערך לקראתה. אחר כך ריססו לנו גז לתוך הבית".
בלילה השלישי תושבי השכונה כבר התארגנו ונפרסו ברחובות, מיפו את כל התושבים שנותרו בביתם וכל אלה שיש בידיהם נשק. בעקבות אירוע ירי ביצעו התושבים בכוחות עצמם חילוץ של פצוע תחת אש. נציגי מד"א פשוט סירבו להיכנס לשכונה. ריבי טיפלה בפצוע. שכן קרוב שלהם נדקר בסמוך למסגד. "בהתחלה לא מצאנו אותו. חשבנו שהוא נחטף למסגד. הוא מפרנס יחיד ומאז שנפצע הוא לא יוצא מביתו".
במהלך הימים האלה שהו ריבי והבנות אצל הוריו של עוז, דודי ואבישג. כשהגיעה באחד הימים לקחת דברים מביתם ברמת אשכול נקלעה לדילמה: "עמדתי באמצע הבית ולא ידעתי מה לקחת מבית, שאולי לא אשוב אליו יותר: את האלבומים? הבגדים?"
10 צפייה בגלריה
ממראות הימים האלימים בחודש מאי: השמשה המנופצת בבית הכנסת בשכונת רמת אשכול
(צילום: יותם יעקבסון)
10 צפייה בגלריה
שרידי כלי רכב של תושבים יהודים בעיר לוד, שהועלו באש בידי מתפרעים מתושבי השכונה
(צילום: יותם יעקבסון)
עוז אברמוביץ: "מה שקרה בלוד זה אירוע דתי לאומי. אחרי שזה קרה, ניסו למסגר את זה מחדש, להדביק לזה תווית של הזנחה רבת שנים, התעלמות של החברה. אנחנו נתפסים כרעים בסיפור הזה: קולוניאליסטים פריבילגים שבאים מבחוץ. אבל הסיפור הוא לא שאנחנו החזקים והם החלשים. אף אחד לא מנפץ את שמשות הרכבים שלנו בגלל הסיפור הכלכלי. תפיסת עולם מרקסיסטית לא גורמת לאנשים לעקור מזוזות"
"יכול להתפוצץ שוב בכל רגע"
במובנים רבים, החלום של עוז וריבי נגוז.
"חשבנו שאנחנו הפתרון של מדינת ישראל. בסך הכול חיינו בטוב. חשבנו שיש לנו קלף מנצח ביד – חיים יחד ולחוד עם השכנים הערבים, תוך שימור זהות שונה, שייכות שונה, ובכל זאת בהתנהלות טובה יחד. עכשיו הכול מעורער. איך נוכל להמשיך לדבר עם השכנים?". ריבי מספרת שאחד השכנים אמר לה שמה שקרה בלוד זה מאבק כלכלי של קבוצה מקופחת, שהתגבר בגלל הרג מוסא חסונה. "ההרגשה שלי היא שאין עם מי לדבר. שאין שום הסכמה על עובדות ולקיחת אחריות".
עוז אומר: "מה שקרה בלוד זה אירוע דתי לאומי. אחרי שזה קרה, ניסו למסגר את זה מחדש, להדביק לזה תווית של הזנחה רבת שנים, התעלמות של החברה. אנחנו נתפסים כרעים בסיפור הזה: קולוניאליסטים פריבילגים שבאים מבחוץ. אבל הסיפור הוא לא שאנחנו החזקים והם החלשים. אף אחד לא מנפץ את שמשות הרכבים שלנו בגלל הסיפור הכלכלי. תפיסת עולם מרקסיסטית לא גורמת לאנשים לעקור מזוזות. ההפגנה במסגד הייתה לאומנית. אשתו של מוסא חסונה אמרה מפורשות שבעלה יצא להפגין כדי להפסיק את השלטון באל-אקצא. בני העדה האתיופית במצב כלכלי קשה יותר מהחברה הערבית, והם לא מתפרעים ככה. בנוכחות שלנו כאן אנחנו תורמים גם לביטחון של החברה הערבית. אנחנו מדווחים על פרטי יורים, אנחנו מקושרים בינינו ומעבירים מידע - מה שהערבים לא יעשו, כי הם משותקים מפחד. הם לא יעזרו למשטרה לעזור להם. במקרים מסוימים רק בזכותנו נלכדים יורים ונתפסים כלי נשק לא חוקיים.
"המגזר הערבי לא הפסיד שום דבר בעקבות האירועים. תיקים נסגרים בזה אחר זה. ערבים שעשו דברים קשים משוחררים. אין משילות. נשק לא חוקי נמצא בכמויות מטורפות והאווירה הלאומנית מתחזקת" מסכמת ריבי. "השכנים שלנו הבינו פתאום עד כמה הם פלסטינים. זה כל הזמן בשיח. במקום להפנות זעם אל הממשל - הם פורקים את הזעם שלהם עלינו, למרות שהם יודעים מי אנחנו. הם משתמשים בנו כמגזר, לא לוקחים אחריות על מה שהם עשו. אני בטוחה שבמערכה הבאה בהר הבית או בעזה זה יקרה שוב. אנחנו מנסים לגרום למדינה להבין שהעיר הזאת צריכה ריסטרט. אם השב"כ לא קלט שהשטח לפני התלקחות - יש כאן בעיה. אנחנו יושבים על חבית חומר נפץ לאומני, שבכל רגע יכולה להתפוצץ שוב".
עוד כתבות בסדרה על לוד:
- חברות בימי מהומות: אירית וסומיה שמרו זו על זו מפני פורעים ערבים ויהודים
על הכותב:
יותם יעקבסון חוקר תרבות, מרצה, מורה דרך בישראל ומדריך באסיה, כותב ומצלם. יזם של פרויקט תיירות חברתית בלוד ומפעיל סיורים בעיר.
