אם הייתם שומעים על משהי שנמצאת ארבעים וארבע שנים במוסד; עם שלל אבחונים מצמיתים שהתנ"ך הפסיכיאטרי העניק לה בנדיבות, הייתם בטח מתייגים אותה כמקרה אבוד. אבל דווקא מהמקום הכי סגור וקשה שאפשר, יאיוי קוסאמה, כן האמנית היפנית שזוכה במאות אלפי תיוגים ברשתות חברתיות, מקבלת הערצת המונים בקנה מידה היסטרי, זאת כשהיא לא מתראיינת ולא יצאה מטוקיו מאז שהתאשפזה.
לא במקרה המונחים שהטביעה בראשית דרכה האמנותית בניו-יורק התוססת של שנות השישים: "רשתות אינסוף", ו-"חדרי אינסוף", הפכו למוטיבים שבגללם התערוכה שלה כעת במוזיאון ת"א, כמו בכל מקום בעולם, היא סולד-אאוט. אינסוף זה המקום הכי אופטימי והכי מגונן שהנפש יכולה לקחת אותך, כשמאז ילדותך קרעו ממך חוטי אחיזה ורק כושר המצאה ויצר הישרדות חסר גבולות, גלגלו אותך הלאה.
5 צפייה בגלריה
"קוסאמה היא מתמודדת נפש, נקודה, סימן קריאה. ומתמודדי נפש זה לא צמד מילים גס, זה לא פגם בייצור, זה לא כתם שצריך להרחיק".
(צילום: גילי מצא)
על קוסאמה קראתי וראיתי סרטים, עוד לפני שהגיעה אלינו עם גוף העבודות שלה, שהוא חלק בלתי נפרד ממנה, כנראה שיותר מכל יוצרת עליי אדמות. אמנית שכל יצירה שלה, היא בעצם מפה נפשית מורכבת, וקשה לי להאמין שמשהו יכול לפענח במיוחד את הסדרות בהמשכים, בלי שקוסאמה תסביר, דבר שהיא ממעטת לעשות. כי כאמור, היא חיה בעולם שלה, ובאופן מעורר קנאה ונדיר עד מאוד, העולם מבחוץ אוהב אותה ומרגיש קרוב אליה.
אז אני רוצה לעצור רגע, את רכבת השדים האינסטגרמית והמלאה בסלפי של חשיבות עצמית, של מי שנכנס לאחד מחדרי המראות שלה, ולדבר על הדברים הפחות פוטוגניים שיושבים, שוכבים, מתערבבים ומזמינים פרובוקציה, כמו שפעם נהגה לעשות בהקצנה במיצבי ערום מציצניים, כדי שישימו לב אליה. לתחושתי, בארץ מסתובבות לא מעט קוסאמות, אמניות מוכשרות בטירוף, שאין מי שיראה אותן, והן בחיים לא יקבלו דקת תהילה, קמצוץ אהבה ומיליגרם מהדיון האמנותי המכבד, שהיא זכתה לו.
אז לפני הכול - זה העניין: קוסאמה היא מתמודדת נפש, נקודה, סימן קריאה. ומתמודדי נפש זה לא צמד מילים גס, זה לא פגם בייצור, זה לא כתם שצריך להרחיק. השבוע יצא לי להאזין ל"מבינת אמנות" שהתראיינה בתקשורת וכינתה את קוסאמה בחיוך "חולת נפש". איזו בורות, התנשאות וניסיון להקליל כאב תהומי.
5 צפייה בגלריה
"מי בכלל יכול להבין, איך זה לחיות עם סרטן בנשמה ולתת לו פייט במאסה יצירתית, שהיא מסמך עקבי, עקשני ועוצמתי".
(צילום: גילי מצא)
כן, היצירה של קוסאמה משקפת טלטלות נפש עם קיצורים של שלוש אותיות בשפה פסיכיאטרית, שמגמדת אנשים וקוראת להם "הפרעת אישיות". מאוד יכול להיות שעם כל התרופות שקיבלה לכל אחת מההפרעות הללו, בהשוואה לבני אדם "נורמליים" וניסיונות התאבדות, היא כבר מזמן לא הייתה איתנו, אלמלא הגדולה שלה.
החוזקה של קוסאמה בעיניי - זה לא רק להמשיך ליצור עד גיל 92 , שזו עוד כותרת שאוהבים לכתוב עליה, אלא לאשפז את עצמה במוסד בטוקיו ומשם לצאת מדי יום לסטודיו שלה, יום אחרי יום, עשור אחרי עשור. זה קרה אחרי שהיא צללה לתהום השכחה בניו-יורק, וחזרה ליפן ובמשך כמה שנים לא יכלה לצייר.
בתקופה הזו היא לא חדלה ליצור, היא כתבה שירים ופרסמה ספרים, אבל היד שמציירת מיליוני נקודות, לא יכלה לייצר את התנועה הזו. "אני נלחמת בכאב, חרדה ופחד מדי יום", אמרה. מי בכלל יכול להבין, איך זה לחיות עם סרטן בנשמה ולתת לו פייט במאסה יצירתית, שהיא מסמך עקבי, עקשני ועוצמתי. כנראה שגם המוסד הפסיכיאטרי, שפנתה אליו, נתן לה הרבה יותר ממיטה לצד אנשים שהחברה בעטה בהם, עם אבחנות מצמיתות ושקיות עם תרופות.
מוסד שלצידו הוקם עבורה, או ביוזמתה, חלל שהוא בריאות. כל-כך לא מובן ומוכר ברפואה הציבורית שלנו, במחלקות לבריאות הנפש. בחלקן אין בריאות, יש ייאוש, חוסר אמפתיה, עם רופאים שלא מסתכלים לך באישונים, כאשר הם משרבטים אבחנה מעליבה ומפחידה.
גודל היצירה של קוסאמה מעיד בעיניי על אובססיה אחת גדולה מכולן - והיא האובססיה לריפוי עצמי. וכן היא מציירת אינספור נקודות מדויקות, ברצף על-אנושי, מפחד של ילדה שקרעו ממנה את היצירות והיא החביאה אותן. ואותן נקודות ממשיכות להתקיים בעיניים שלה וליצור חיים על קירות, רצפות, בגדים שהיא מעצבת, דלעות, חדרי הצצה וחדרי מראות.
5 צפייה בגלריה
"טריפ עוצמתי, של שברים ואיחויים, של שכפולים בכמות שמעייפת את העין". בתערוכה של יאיוי קוסאמה
(צילום: גילי מצא)
אותם חדרי הצצה וחדרי מראות, שכולם כל-כך אוהבים לצלם, נתנו לי בוקס בבטן, כי הם טריפ עוצמתי, של שברים ואיחויים, של שכפולים בכמות שמעייפת את העין. קילומטראז' סיזיפי ומעיק אחרי שלושים שניות, או כמה זמן שהסדרנית במוזיאון תיאות לתת לך להישאר בעולם הסגור של קוסאמה, שאין בו שום דבר צוהל וחמוד.
"במדינה שלנו, פופולרי לבקש תרומות למחלקות של מחלות ממאירות, או לבביות, או מושתלות, אבל מה עם להרים מוסד כזה שייתן מענה פסיכיאטרי ואמנותי, יד ביד, ברמה הכי גבוהה שיש, ברמה הכי מכבדת של גוף-נפש. בלי להיות תלוי בשרשרת המזון של הביטוח הלאומי, שהופכת אותך לתשוש נפש, עד שמגיע התור שלך".
לא חייבים אמא יפנית, שתיקח מידייך את הציורים שלך ותשמיד אותן ואת הנשמה שלך באבחת סכין. היא גם לא חייבת להיות יפנית, כדי לשלוח אותך לרגל אחרי המאהבות של אבא שלך ולראות אותם מקיימים יחסי מין, ולדרוש לקבל דו"ח מפורט מהזירה המזוויעה. ואותה לא אמא, בהחלט יכולה לגור בכל מקום בישראל, ולשלוח מכתב קטלני שמאחל לבת הזו לסיים את חייה, לא במקרה, כשהיא בשיא הצלחתה. "היום היו שמים את אמא שלי בבית סוהר", אומרת מי שלא נישאה, לא הולידה ילדים ונשארה הלומת קרב: מהוריה שלא מתו אף פעם בתודעתה.
צעקה ענקית שהדהדה בכל קיר וחלל במוזיאון
אני ביליתי שלוש שעות במחיצת 250 העבודות שלה. ובמחלקה הזו שמעתי צעקה ענקית שהדהדה בכל קיר וחלל במוזיאון. קוסאמה צעקה באוזניי גם במבוך עם זרועות תמנון ענקיות, בצבעי ורוד בזוקה ונקודות שחורות, דרקון בולעני. הזרועות הללו שאין להן שום נקודת אחיזה, גרמו לי ללכת לאיבוד, להרגיש קטנה כמו נקודה אחת של קוסאמה.
5 צפייה בגלריה
"הזרועות הללו שאין להן שום נקודת אחיזה, גרמו לי ללכת לאיבוד, להרגיש קטנה כמו נקודה אחת של קוסאמה"
(צילום: גילי מצא)
שיטוט בתערוכה מהדהד אצלי את המחשבה שהיחס למתמודדי נפש בעולם וגם אצלנו בישראל, דורש מהפך אקוטי ומהיר. במיוחד בעקבות הקרונה, שייצרה כל-כך הרבה מקרים חדשים של מתמודדים חסרי מנוח, שהופכים למספר בתור, לפליטים בשדה קטל שקוף. כזה שאין עליו סטטיסטיקות, שאין לו תוכנית הבראה מתוקצבת, שאף שר או גורם בכיר לא פותח את הפה ומסביר, שיש פה פצצה מתקתקת, מדממת, ולא מעט אמנים מתים בסתר, או מאבדים "את זה".
במדינה שלנו, פופולרי לבקש תרומות למחלקות של מחלות ממאירות, או לבביות, או מושתלות, אבל מה עם להרים מוסד כזה שייתן מענה פסיכיאטרי ואמנותי, יד ביד, ברמה הכי גבוהה שיש, ברמה הכי מכבדת של גוף-נפש. בלי להיות תלוי בשרשרת המזון של הביטוח הלאומי, שהופכת אותך לתשוש נפש, עד שמגיע התור שלך. קוסאמה יש רק אחת, אבל תמיד צריך רק אחת, או אחד שנותנים השראה, תקווה וסוללים את הדרך.
5 צפייה בגלריה
"אבל מה עם להרים מוסד כזה שייתן מענה פסיכיאטרי ואמנותי, יד ביד, ברמה הכי גבוהה שיש, ברמה הכי מכבדת של גוף-נפש?"
(צילום: גילי מצא)
