בשיתוף המרכז לחיילים בודדים לזכרו של מייקל לוין
כתבת: מור גורן | צלם: ירון שרון | הפקה: ניצן כהן
ב-7 באוקטובר רעות אנגל לא היססה לרגע, ומיד התייצבה לשירות מילואים. את רובו היא העבירה בעומק חאן יונס כחובשת קרבית. גם אהרון צ'פר הוקפץ כבר בתשע בבוקר של השבת השחורה לפעילות מבצעית ביחידת כפיר, ממנה השתחרר לפני שנתיים.
הם בני 23, עולים חדשים מאנגליה, שהחליטו לעשות עלייה לבדם מתוך תחושת שליחות, אחריות, וציונות. בשירותם הסדיר שניהם שירתו בתפקידי לחימה משמעותיים, ועם תחילת מלחמת ׳חרבות ברזל׳ התייצבו מיד למילואים כמו רבים מבני גילם.
בניגוד לתקופת השירות הצבאי, בה הם עטופים בסיוע ובתמיכה, תקופת השחרור עלולה להיות מאתגרת ומבלבלת כאשר הם נפלטים אל המציאות הישראלית הלוחצת ובפעם הראשונה מתמודדים איתה לגמרי לבד. חיילים בודדים משוחררים עולים כמו רעות ואהרון שהתייצבו לשירות מילואים מאז ה-7 באוקטובר, זקוקים יותר מתמיד לתמיכה, סיוע ןאוזן קשבת.
ב-15 השנים האחרונות המרכז לחיילים בודדים לזכרו של מייקל לוין ממלא את החלל הריק הזה עבור אותם צעירים. העמותה לא רק מעניקה להם תמיכה בזמן השירות הסדיר, אלא גם מלווה אותם כחצי שנה לפני הגיוס וחמש שנים לאחר השחרור. העמותה נמצאת שם עבורם ומעניקה להם פתרונות דיור וריהוט, סיוע כלכלי, ארוחות חמות, תווים לרכישת מזון, טיפולים נפשיים, פעילויות חברתיות, מענקים ועוד.
במסגרת שבוע ההתרמה המיוחד שמקיימת העמותה, יצאנו לפגוש את רעות אנגל ואהרון צ'פר, שני צעירים שעלו לארץ כדי להתגייס ומלווים על ידי המרכז לזכרו של מייקל לוין, ושמענו מהם על ההתמודדות בתור חיילים בודדים ומילואימניקים ולמה חשוב כל כך לתרום לעמותה בייחוד עכשיו. צפו בכתבת הווידיאו בראש העמוד
"הייתי גאה בעצמי, אבל לא היה לי את מי לשתף"
מידי שנה, כשלושת אלפים צעירים בני 18 עד 21 עולים לישראל ונקלטים בצבא -מסגרת משמעותית בעיצוב הזהות הישראלית. הם עוזבים את ארץ הולדתם, משאירים מאחור את המשפחה והחברים, ועוברים תהליך עלייה וגיוס לגמרי לבד.
הם מקבלים הכרה אוטומטית כחיילים בודדים ומקבלים סיוע כלכלי, אך רבים מהם זקוקים בעיקר לתמיכה ולאוזן קשבת. אנגל, שעלתה לארץ לפני 3 שנים ושירתה כחובשת קרבית בביסל"ח, זוכרת היטב את הרגע שבו היא את החיבוק החם מהעמותה: "זה היה בטקס סיום קורס חובשות. כל ההורים של החיילות באו לבקר ולחבק. לי זה היה חסר. הייתי מאוד גאה בעצמי, אבל לא היה לי את מי לשתף".
לפתע רעות הבחינה בפנים מוכרות מחזיקות בשלט שכוון אליה. זו הייתה הרכזת שלה מהמרכז לחיילים בודדים לזכרו של מייקל לוין, שליוותה אותה מאז שעלתה לארץ. "באותו רגע הבנתי שאני לא באמת בודדה", היא מחייכת.
"אמנם היה לי פיזית מקום לישון בו, אבל זה לא הרגיש באמת בית. המרכז הפך להיות כזה. המרכז היה נוכח באופן יומיומי במהלך השירות שלי. הם היו מביאים לי אוכל כשר לבסיס, הייתי מתייעצת עם הרכזות והמתנדבות על הדברים הכי קטנים. בסופי שבוע הייתי מגיעה לארוחות שישי. את כל החברים שלי הכרתי כאן. בחג הפסח האחרון הלכתי לליל סדר במרכז. אחותי שאלה אותי למה, הרי כבר השתחררתי. אמרתי לה שזו המשפחה שלי".
גם אהרון צ'פר שעלה מאנגליה לפני 4 שנים וחצי, מספר על חוויה דומה, כאשר חגי, הרכז המלווה אותו מטעם העמותה, הפתיע אותו והגיע לטקס סיום מסע הכומתה שלו. "זה לא היה מובן מאליו. הוא הגיע יחד עם שתי מתנדבות מהעמותה עד לעפולה. זה היה מאוד מרגש. חגי ואני היינו מאוד קרובים".
אהרון מספר כי גם הוא נעזר בעמותה באופן יומיומי במהלך שירותו הצבאי. "במקום שבו שירתי לא היו חיילים בודדים והרבה פעמים הרגשתי לבד, אבל העמותה תמיד הייתה שם בשבילי. בזכותה הייתי יכול להיות מרוכז בשירות שלי. יכולתי להיות הלוחם הכי טוב שאפשר וכשאני חוזר הביתה, הכל מוכן בשבילי - מארוחות ועד כביסות".
"הגענו לתת חיבוק לחיילים הבודדים לפני הכניסה לעזה"
סא"ל במיל' ליאורה רובינשטיין, מנכ"לית המרכז לחיילים בודדים לזכרו של מייקל לוין, מדגישה כי הבחירה של הצעירים והצעירות שעולים לארץ ומתגייסים לשירות משמעותי, היא לא מובנת מאליה. "אלו צעירים עם אור בעיניים, שרוצים לתרום למדינת ישראל. גם בתקופה הזו הם מתעקשים להילחם. לי מחמם את הלב לראות בייחוד את החיילות, שבוחרות לעשות שירות קשה ומורכב במשך שלוש שנים".
3 צפייה בגלריה
סא"ל במיל' ליאורה רובינשטיין, מנכ"לית המרכז לחיילים בודדים לזכרו של מייקל לוין.
(צילום: רפי קוץ)
רובינשטיין מציינת כי הייחוד של המרכז הוא ליווי הצעירים והצעירות במשך תקופה של כעשור - מההכנות לגיוס ועד חמש שנים לאחר השחרור. "היום אנחנו כבר מבינים שהשחרור היא תקופה קשה כי פתאום אין להם מסגרת, הם לראשונה לבד והלבד קשה ומורכב. זו הסיבה שהליווי שאחרי השחרור הוא משמעותי אצלנו".
מאז ה-7 באוקטובר צוות העמותה מלווה גם מאות חיילות וחיילים בודדים שהתגייסו למילואים. חלקם נפצעו בלחימה, ונמצאים לבד במחלקות השיקום בבתי החולים ברחבי הארץ. "בזמן הלחימה יצאנו גם לביקור בבסיסים. במקרה אחד התארגנו מהיום למחר, תוך שעה הגיעו מתנדבים שפתחו שולחן עמוס. הוציאו את כל החיילים הבודדים והמילואימניקים ונתנו להם חיבוק לפני הכניסה לעזה".
בית חם, קהילה וליווי אישי
מתחילת מלחמת ׳חרבות ברזל׳ מלווה המרכז לזכרו של מייקל לוין חיילות וחיילים בודדים בסדיר ובמילואים יותר מתמיד ומספק להם ציוד, בגדים תרמים, מענקים כספיים, תמיכה נפשית ופעילויות לחיזוק החוסן הנפשי.
רובישנטיין מציינת כי פעילות העמותה מתמקדת בשלושה מענים מרכזיים: היא מעניקה דיור לכ-150 חיילים בודדים קרביים ותומכי לחימה. "אלו בתים עוטפים שמעניקים פתרונות דיור, ארוחות חמות, ציוד וכביסות"; מרכזים ברחבי הארץ "שיש להם חשיבות גדולה לבניית קהילה וקבוצת שווים"; ומספקת ליווי אישי: "לכל חייל בודד אנחנו בונים תוכנית ליווי אישית מההכנות לגיוס ועד חמש שנים אחרי השחרור".
השבוע מתקיים מבצע התרמה מיוחד לעמותה שיסייע לה להמשיך את פעילותה ואף להרחיבה. "חשוב שהציבור ידע שיש בית לחיילות ולחיילים הבודדים שנלחמים ומקפחים את חייהם כדי שאנחנו נחייה בשקט. המעט שאנחנו יכולים לעשות עבורם זה לתרום, והתרומות האלו מצילות חיים, כי הן מעניקות בית שאין להם. אנחנו נמצאים בתקופה קשה והתרומות הן עולם ומלואו עבור הצעירים והצעירות האלו". צפו בכתבת הווידיאו בראש העמוד.
המרכז הוקם בשנת 2009 על ידי ציקי אוד וחיילים בודדים בעקבות חזונו של חברם מייקל לוין ז"ל, חייל בודד שעלה מפילדלפיה ששירת בחטיבת הצנחנים ונהרג במלחמת לבנון השנייה. מייקל חלם ליצור קהילה חמה ותומכת לחיילים בודדים. העמותה החלה את דרכה כארגון שמסייע לעולים חדשים, וב-2016 הרחיבה את פעילותה והחלה לתמוך גם בחיילים ישראלים חסרי עורף משפחתי.
בשיתוף המרכז לחיילים בודדים לזכרו של מייקל לוין
