צעירים וצעירות יישובים על נדנדות העץ הניצבות במתחם חאן טשרניחובסקי שבמושב עופר, למרגלות הכרמל, ומשקיפים אל הים. הדממה מופרת מעת לעת בצהלות סוסים מהחווה הסמוכה. מסביב פזורים חדרי אירוח מעוצבים ובמרכז המתחם ניצב מבנה כיפתי בעל חלונות גדולים ושקופים. מאז ה-7 באוקטובר מארחים החדרים שבתוך המבנה הזה עשרות צעירים וצעירות, שורדי הטבח בפסטיבל נובה ברעים, שמגיעים לכאן לסדרות של טיפולי גוף ונפש, בתקווה להחלים ולהתגבר על הטראומה.
8 צפייה בגלריה
שילוב של אווירה רגועה, טבע ואנשים שעברו חוויה זהה. ניצולי הנובה במהלך הריטריט בחאן
(צילום: דימה חבר, איתמר דובק)
את מתחם הריטריט הזה, ששמו "לילה כיום יאיר", יזמו והקימו המפיק ניצן קרן והפסיכולוגית הקלינית שירה ברוקנר. הם הרכיבו תוכנית בת יומיים, המורכבת מטיפולים ותרגולים ושיחות עומק עם מטפלים בכירים בארץ, המתקיימים במתחם הפסטורלי למרגלות הכרמל. האירוח, הטיפולים המקצועיים, הצוות וקבלת הפנים החמה - כולם מוענקים חינם, בידי מתנדבים. בכל סופשבוע כזה משתתפים עשרים צעירות וצעירים, בקבוצות של חמישה עד שבעה, שאותם מלווה מטפל צמוד.
"המטרה שלנו היא לנצל את חלון הזמן הנוכחי ולאפשר עיבוד ראשוני של החוויה בסיועם של מטפלים בכירים בתחום הטראומה, כדי להקטין אפשרות של התפתחות פוסט-טראומה בקרב הניצולים", מסבירים קרן וברוקנר.
סדרת הטיפולים הראשונה התקיימה שמונה ימים בלבד מפרוץ המלחמה. מאז נערכו כבר עשר סדנאות, ונראה שהיד עוד נטויה. "אחת מהחוויות שנחקקו בי מהסדנה הראשונה היה סשן המוזיקה שנערך בה", מספרת ברוקנר. "המוזיקה שנוצרה והמילים שנכתבו על ידי המשתתפים, אפשרו להם להתחבר לכאב מתוך מקום של יצירה ותקווה. זו הייתה עשייה משותפת ומוצלחת של אנשים ששרדו חוויה מטלטלת וקשה להכלה".
קרן: "אנחנו הולכים לקראת מצב שכמותו טרם היכרנו, שבו כל כך הרבה צעירים וצעירות סובלים מטראומה עוצמתית, שמתחזקת ככל שהזמן עובר. ההנחה שלי הייתה שככל שנתרחק מהאירוע, התגובות יהיו רגועות יותר, והופתעתי לגלות שבדיוק להיפך"
הסיפורים ששמעתם מהניצולים הפתיעו אתכם?
ברוקנר: "העדויות קשות מאוד. רבים מהניצולים הסתתרו במשך שעות רבות כשמסביבם מחבלים וירי בלתי פוסק, חלק גדול מהם איבדו בני ובנות זוג, חברים וקרובי משפחה שנרצחו באכזריות מול עיניהם, וכעת, אחרי שסיימו להתאבל עליהם, הם מתפנים לטפל בעצמם".
קרן: "אני חושב שאנחנו הולכים לקראת מצב שכמותו טרם היכרנו, שבו כל כך הרבה צעירים וצעירות סובלים מטראומה עוצמתית שמתחזקת ככל שהזמן עובר. ההנחה שלי הייתה שככל שנתרחק מהאירוע, התגובות של המשתתפים יהיו רגועות יותר, והופתעתי לגלות שבדיוק להיפך".
ברוקנר: "בשיא הכנות, רובנו, גם אנשי המקצוע וגם שאר האוכלוסיה, לא נתקלנו באכזריות כמו זו שנראתה כאן ב-7 באוקטובר. בטח לא על רקע פסטיבל שכל מהותו היא חיבור ואהבה. כמויות הכאב הן גדולות מאוד, ואנחנו מנסים לשחרר אותן בעדינות באמצעות השיתוף עם אחרים שחוו דברים דומים, הטיפולים הגופניים והטבע שמסביב. לכל אחד יש דרך אחרת להתמודד עם המצב, וכל מה שנדרש ממנו זה למצוא הכלי שעובד בשבילו - זו יכולה להיות יצירה, תנועה או השתייכות לקהילה, זה לא משנה, החשוב הוא שמשם יגיע הריפוי".
8 צפייה בגלריה
"למרות הביחד, לכל אחד יש כאן גם מקום משלו". קבלת שבת בחאן
(צילום: דימה חבר, איתמר דובק)
8 צפייה בגלריה
מימין: מירי קרן, מנחת סדנאות למלאכות עתיקות, מדריכה את אחת ממשתתפות הריטריט
(צילום: דימה חבר, איתמר דובק)
"השלמתי עם המצב שאני עומדת למות"
רומי זרנקין (21), יובל לנסקי (22) ויולי רייטר, נרשמו לסדנה לאחר שהבינו שהן זקוקות לסיוע מקצועי בעיבוד החוויה הקשה שעברו במסיבה שהפכה באחת לזירת טבח. "קיבלתי את ההמלצה על הריטריט מחברה של אמא שלי שעוסקת בטיפול. היא אמרה שמדובר במרחב עוטף ומכיל, כזה שיאפשר לי לפרוק את הכאב מול אנשי מקצוע ולצד חבר'ה שניצלו גם הם מהטבח", מספרת זרנקין. "הצעתי ליולי וליובל להצטרף אליי, ובדיעבד התברר שזאת הייתה החלטה נכונה וחשובה".
"עבורי הרגע המשמעותי ביותר במהלך היומיים האלו היה בשעה אחת וחצי בלילה, כשישבנו שלושתנו מסביב למדורה ופרקנו את מה שעובר עלינו מאז אותו יום נורא", מוסיפה לנסקי. "אין לי ספק בכלל שלולא תחושת הביטחון שהעניקו לנו לאורך היום, לא היינו מצליחות לפרוק את הכאב ולדבר עליו בכזו כנות".
והכאב הוא עצום ובלתי נתפס. לנסקי וזרנקין, חברות ילדות בתחילת שנות ה-20 שלהן, הגיעו יחד למסיבה לקראת חצות. שם הן קבעו להיפגש עם בן זוגה של זרנקין, סלע מעגן, שניצל אף הוא, וארבעה חברים נוספים - רייטר ובן זוגה, אדיר מסיקה ז"ל, עילי נחמן ז"ל ומתן אקשטיין ז"ל, שלושה חברי ילדות מאבן יהודה שנרצחו בטבח. "האווירה בנובה היא אחרת. אין שם טיפת שנאה או רוע, אנשים מגיעים אליה כדי להיות יחד, לאהוב ולשמוח", אומרת לנסקי.
אבל אז, בשעה שש וחצי בבוקר, התחלפו השמחה והאהבה בפחד ואימה. "ביירוטים הראשונים המוזיקה עוד נמשכה, אבל כמה שניות אחרי היא כבתה והודיעו בכריזה שיש ירי טילים. הבנים החליטו ללכת לכיוון הרכבים ולחפש מיגונית, אבל כולן היו עמוסות באנשים", משחזרת לנסקי. "סלע, מתן, אדיר ויולי ניגשו לעזור לאנשים שנפצעו, ויולי התקשרה למשטרה. רומי ואני עמדנו לא רחוק משם, והם צעקו לעברנו שניכנס למיגונית ורצו לעברנו. ברגע שנכנסנו פנימה, התחלנו לשמוע יריות. עילי ואדיר ניסו להגן עלינו וישבו על רומי, על יולי ועליי וברקע שמענו אנשים צועקים בהיסטריה: 'זה פיגוע'.
"הייתי במצב קיפאון באותם רגעים. לא האמנתי שאנחנו נמצאים בסיטואציה הזאת בכלל. מתן נהרג וסלע נורה ארבע פעמים, אבל בסוף הוא הצליח לברוח והתחבא בבור במשך חמש שעות עד שחולץ בחיים. נשארנו במיגונית, שלוש הבנות ביחד עם עילי ואדיר, ואז אחד המחבלים ניסה להיכנס פנימה. עילי ואדיר זינקו עליו והדפו אותו החוצה. נשמעו יריות וצעקות, ואז היה שקט. שניהם מתו במקום".
8 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: רומי זרנקין, יובל לנסקי ויולי רייטר. "יומיים לא הספיקו, רצינו להישאר יום נוסף"
(צילום עצמי)
יובל לנסקי: "אחרי שיצאנו התפרקנו בבכי. זו הייתה נפילת מתח מטורפת. ידענו שהיה לנו מזל. רוב המיגוניות שהיו לידינו נשרפו כתוצאה מרימונים שהמחבלים זרקו פנימה, כשבתוך כל אחת היו בין 30 ל-40 אנשים, רובם היו מתים. המחשבה שזה יכול היה להיות גם הגורל שלנו אם הבנים לא היו מצילים אותנו, מטלטלת"
הדבר היחיד שיכלו לעשות היה להישאר במיגונית בדממה מוחלטת. וכך, במשך שבע שעות, שכבו שם בלי להוציא קול, ללא תזוזה וכמעט בלי לנשום, בזמן שבחוץ המחבלים טבחו בכל מי שנקרה בדרכם.
"השלמתי עם הרעיון שאני עומדת למות. כשהחיילים הגיעו כדי לחלץ אותנו וביקשו שנצא מהמיגונית בידיים מורמות, סירבנו. הסכמנו רק אחרי שאחד החיילים הכניס רבע גוף פנימה והצלחנו לזהות את מדי צה"ל, את השרוך ואת הקסדה", מספרת לנסקי. "אחרי שיצאנו התפרקנו בבכי. זו הייתה נפילת מתח מטורפת. ידענו שהיה לנו מזל. רוב המיגוניות שהיו לידינו נשרפו כתוצאה מרימונים שהמחבלים זרקו פנימה, כשבתוך כל אחת היו בין 30 ל-40 אנשים, רובם היו מתים. המחשבה שזה יכול היה להיות גם הגורל שלנו אם הבנים לא היו מצילים אותנו, מטלטלת. הם לא חשבו אפילו רגע אחד לפני שקפצו החוצה בידיים חשופות. הם העדיפו למות כדי שאנחנו ננצל, לעולם לא נשכח להם את זה".
את הסדנה עברתן דווקא עם ניצולים שלא היכרתן.
זרנקין: "דווקא העובדה שלא היכרנו לפני הסדנה, הפכה את החוויה לנעימה ומרגשת יותר. כל אחד ואחת מהניצולים הוא עולם ומלואו ומתמודד עם המצב בצורה אחרת לגמרי, ולמרות ה'ביחד' הצלחנו לשמור על המרחב האישי שלנו, הרבה בזכות הצוות המקצועי והמדהים שהתנהל בגובה העיניים. גם האווירה הייתה נעימה ופתוחה, והרגשתי שהם באמת מתעניינים בנו ונמצאים שם רק בשבילנו. אני מודה שבהתחלה חששתי ממה שיהיה שם, אבל בדיעבד שמחה שלא ויתרתי לעצמי".
לנסקי: "הנוכחות של הצוות הייתה משמעותית מאוד, והם היו שותפים מלאים לתהליך ולפעילויות. גם השיחות שהתנהלו בינינו לבינם היו משמעויות מאוד, וגרמו לנו לרצות להישאר שם יום נוסף. היומיים האלו לא הספיקו לנו".
"דרוש כפר שלם כדי לרפא ילד אחד"
ברוקנר וקרן, וכך גם שאר המטפלים בסדנאות, משתתפים בפרויקט בהתנדבות מלאה. האירוע כולו ממומן באמצעות תרומות ותושבי המושב מסייעים בהספקת המזון והציוד הדרושים להפעלת הריטריט. "את הירקות אנחנו מקבלים ממשק שפועל במושב, ואת האוכל מבשלים עבורנו מתנדבים שגרים כאן ועושים את זה באהבה גדולה. גם את הציוד לפעילויות אנחנו מקבלים. לא סתם המוטו שמוביל אותנו כאן הוא - 'דרוש כפר שלם כדי לרפא ילד'", אומר קרן.
למרות זאת, הוא מודה כי לאורך כל שלושת החודשים הללו הם נמצאים במרדף בלתי פוסק אחר תרומות. "עלות ריטריט אחד היא כ-40 אלף שקלים, לא מעט כסף. אחרי 7 באוקטובר ארגון TECH FOR ISRAEL פתח בגיוס כספים לטובת טיפולים נפשיים עבור ניצולי הטבח. הם תרמו לנו 100 אלף שקלים, בזכותם הצלחנו לקיים את האירועים הראשונים. בהמשך ערכנו גיוס המונים ואספנו תרומות מאנשים פרטיים, ועכשיו אנחנו רוצים להמשיך בעשייה שלנו כדי שניצולים נוספים יוכלו להשתתף בסדנאות. הביקוש עצום".
8 צפייה בגלריה
כל אחד זקוק לכלי טיפולי אחר כדי להחלים. פינת המנוחה במתחם
(צילום: דימה חבר, איתמר דובק)
מה, בעצם, עושים בריטריט?
קרן: "את היום הראשון פותחים במעגלי שיח, בהנחיה של שירה ושלי. בהמשך מתרגלים טיפול בשיטת האקומי (גישה בפסיכותרפיה להתפתחות ושינוי - ג"ג) שמעביר ד"ר עידו סמיון, מומחה לטראומה. לאורך היום מתקיימות סדנאות יצירה שכוללות שימוש בחימר, אדמה, חול ועוד. בקבלת השבת עושים סשן של מוזיקה, ואנחנו דואגים שתהיה אווירה רגועה ונינוחה. בשבת בבוקר המשתתפים יכולים לבחור בין פעילות עם הסוסים בחווה הסמוכה, שכוללת גם מדיטציה ודמיון מודרך, או בשיעור יוגה המותאם לכל רמות הקושי ומסתיים ב'סאונד הילינג' (הרפייה באמצעות צלילים מרגיעים - ג"ג). בהמשך היום המשתתפים עוברים סשן טיפולי קבוצתי בטכניקה של EMDR (שיטת טיפול חדשה המאפשרת עיבוד מהיר של זכרונות טראומטיים - ג"ג)".
יש שורדים מהמסיבה שהייתם ממליצים להם לוותר על הריטריט הזה?
קרן: "הסדנה הזו לא מתאימה לכולם, וחשוב מאוד לוודא זאת לפני ההגעה שלהם. לרוב, אפשר לאבחן את ההתאמה כבר בשיחת הטלפון הראשונה, כשהם משוחחים עם אחד מאנשי הצוות שלנו, ובין היתר נשאלים על העבר הטיפולי שלהם ומתבקשים לתאר מה הצורך העיקרי שלהם עכשיו".
ברוקנר: "לאורך הסדנה אנחנו ממשיכים לנסות ולזהות את הצורך שלהם, ודרך זה ממליצים להם על כלים טיפוליים רלוונטיים להמשך כדי שבסופו של דבר הם יצליחו להחלים מהטראומה ולא ישקעו בה".
קרן: "אמנם בנובה לא הייתי, אבל המחשבה שהרגע הזה של הזריחה שאמור להיות השיא של המסיבה, הרגע המאושר ביותר, הפך בשנייה לאסון ולזירת טבח - עורר בי את הרצון ליזום את הפרויקט. קשה להסביר במילים כמה המעבר מאושר צרוף לאימה מוחלטת, כמו שקרה בנובה, יכול לשבש את הנפש
למה בחרתם לסייע דווקא לשורדי נובה?
קרן: "הצטרפתי לקהילת הטראנס בארץ בגיל צעיר, והקהילה הזאת היא חלק מהזהות שלי. אמנם בנובה לא הייתי, אבל המחשבה שהרגע הזה של הזריחה שאמור להיות השיא של המסיבה, הרגע המאושר ביותר, הפך בשנייה לאסון ולזירת טבח - עורר בי את הרצון ליזום את הפרויקט. קשה להסביר במילים כמה שהמעבר בין אושר צרוף לאימה מוחלטת, כמו שקרה בנובה, יכול לשבש את הנפש".
ברוקנר: "באותו סוף שבוע הייתי בפסטיבל אחר בדרום, ליד קיבוץ שיטים. הלכתי לישון עם הזריחה והתעוררתי שעתיים אחר כך משיחת טלפון של הבן שלי, שגם הוא היה בדרום באותו זמן, שהתקשר לבדוק שהכול בסדר אצלי.
"המחשבה שבאותו לילה הייתי בסיטואציה מאוד דומה למבלים בנובה לא הניחה לי, והיא שהובילה אותי ליזום את הסדנאות האלה. רציתי להעניק לניצולים מרחב בטוח להיות בו, תחושה שיש להם גג, הזדמנות למפגש עם ניצולים אחרים חוויה דומה לשלהם. היה לי חשוב לאפשר להם להביע את עצמם ואת מה שמתחולל בתוך הנפש שלהם, ולהתחיל בתהליך הריפוי שלה".
