ככל שעובר הזמן מאז השבת השחורה ההיא, אפשר לזהות ירידה ברמות ההלם, ועלייה חדה ברמות התסכול, הכעס, וההאשמה. ההפקרה וההזנחה של המערכת ב-7 לאוקטובר מתעצמת אל מול האומץ והגבורה של כיתות הכוננות, המתנדבים המופלאים מטעם עצמם, היחידות המיוחדות, השוטרים, הכבאים וחיילי צה״ל. החידלון הבלתי נתפס של ממשלת ישראל מתעצם מול ארגוני המתנדבים והארגונים האזרחיים. בלעדיהם, הן צה״ל והן האזרחים המפונים היו מופקרים לגורלם המר.
6 צפייה בגלריה
"חמאס אחראים לחטיפה, אתם אחראים להחזרה של כולם". מחאת משפחות החטופים בת"א
(צילום: EPA/ABIR SULTAN)
בתום המלחמה, יחלו כמובן התחקירים הצבאיים והמקצועיים. גם הקמה של ועדת חקירה ממלכתית תהיה בלתי נמנעת. אבל מטבע הדברים, פרוצדורות אלה נעשות בעיקר בחדרים סגורים, ולא מספיק מקשיבות לנו, לעם, לאלה שבאמת סובלים. אולי יש כאלה שיצפו לתליית האשמים בכיכר העיר, אינני אחת מהם. אם הייתי חיה בתקופות או במקומות שבהם הבידור המקומי היה לצפות בזוועות האלה, הייתי נשארת בבית. אבל העדויות, התחקירים העיתונאיים, ובעיקר הסיפורים של האנשים "הפשוטים", הובילו אותי למחשבה שצריך לקיים אירוע אחר בכיכר העיר – אירוע המוני של האשמה וביוש. אולי זה מה שימנע שבת שחורה כזו בעוד חמישים שנה.
יעמוד שם גם זה שאמר לתצפיתניות ש"הן המודיעין הנחות ביותר". כל מקבלי המיילים של ו' הנגדת יתאספו בנקודה אחרת, וישמעו גם הם מה אנחנו חושבים עליהם. מדוע זלזלו, מדוע לא העבירו לפחות את המידע הלאה?
ד"ר רבקה נריה בן שחרצילום דני לויהקצינים שזלזלו בתצפיתניות יעמדו שם ראשונים, במדים שדרגותיהם הוסרו מהם. הם יאלצו להתבונן בעיניים של המשפחות והחברים של התצפיתניות, לשמוע בדיוק מה הם חושבים עליהם. בראש מושפל יעמוד שם הקצין שאיים על התצפיתניות שיעמיד אותן למשפט, ולידו יעמוד זה שאמר להן "אתן העיניים של המדינה, לא הראש". באופן אישי אשמח לומר לו שלו-עצמו אין לא עיניים ולא ראש, ולצערנו גם לא אוזניים. יעמוד שם גם זה שאמר להן ש"הן המודיעין הנחות ביותר". כל מקבלי המיילים של ו' הנגדת יתאספו בנקודה אחרת, וישמעו גם הם מה אנחנו חושבים עליהם. מדוע זלזלו, מדוע לא העבירו לפחות את המידע הלאה?
6 צפייה בגלריה
שיעמוד שם מי שאמר "אתן העיניים של המדינה, לא הראש". הפתיחה המחודשת של חמ״ל התצפיתניות בנחל עוז
(צילום: דו"צ)
יעמדו שם גם חברי הכנסת וחברי הממשלה, אולי אפילו כמה דורות אחורה. לבושים בבגדים פשוטים, ורק תגים עם שמותיהם ותפקידיהם האחרונים יעידו מיהם. במקום אחד יעמדו האחראים הישירים למחדל הבטחוני, אבל נשמור מקום של בושה גם לכל אלה שייבשו את המגזר הציבורי, והשאירו את המערכת נכה, חסרה, מיובשת, מורעבת, וחסרת אונים.
כל אלה יאלצו להתבונן בעיניהם של ניצולי הטבח, של מי שחזרו מהשבי, ושל משפחות החיילים שנהרגו ונפצעו. הם יתבוננו בעיני נשות המילואימניקים הקורסות, בעלי העסקים הקטנים שהופקרו שוב, מאות אלפי המפונים שלא יודעים מתי יחזרו הביתה, הסטודנטים שלא התחילו ללמוד, ובעיני הילדים, שמשלמים תמיד את המחיר. גם אני אהיה שם, עם כל התסכול והזעם שאני אוצרת בתקופה הזו, ואומר להם בדיוק במה אני מאשימה אותם.
מעבר לקונספציה, היו כאן תועפות של זלזול והתנשאות, של חוסר רצון להקשיב, ושל אמונה בסיסית שנשים הן היסטריות, שהן לא מבינות, שאין צורך לשמוע מה שהן אומרות
אני מאשימה את הקצינים ביהירות ובשוביניזם. כהנמן וטברסקי לימדו אותנו שעם קונספציות קשה מאוד להתמודד, וגם עם טעויות שיטתיות. אבל מעבר לקונספציה, היו כאן תועפות של זלזול והתנשאות, של חוסר רצון להקשיב, ושל אמונה בסיסית שנשים הן היסטריות, שהן לא מבינות, שאין צורך לשמוע מה שהן אומרות.
אני מאשימה את מנהיגי הציבור, ובעיקר את העומד בראשם, שנהנים ממנעמי השלטון, אבל לרגע לא זוכרים שהם אמורים להיות משרתי העם.
אני מאשימה את מי שמקשיב רק לצה"ל, כאילו זה הקול היחיד בחברה. את המל"ל הקימו בדיוק בשביל המטרה הזו – שיהיה עוד קול אחראי, מקצועי ומבוסס – וממשלות ישראל עשו הכל כדי למזער ולהשתיק את הקול הזה.
אני מאשימה אתכם שלא הצלתם את כל החטופים כבר בהתחלה, לא בגלל קונספציה מוטעית, אלא בגלל רצון לנקמה. הרצון זה, הגברי כל כך, השתלט על הרצון האנושי, היהודי, (והנשי) להציל את מי שאפשר. כפי הנראה הם עוד היו בחיים, כולם, ב-8 באוקטובר. אני מאשימה אתכם שהעדפתם להקשיב לדם הלוהט שלכם ושל חלק מהמצביעים שלכם במקום להציל נשים ואנשים, ילדות וילדים, זקנות וזקנים.
6 צפייה בגלריה
מעט מסיפורי האזרחים שזעקו לעזרה ולא זכו לשום סיוע או הצלה מהמדינה, כפי שפורסמו יום לאחר הטבח ב-8 באוקטובר
(ארכיון ידיעות אחרונות)
6 צפייה בגלריה
חלקת הקברים הענקית של נרצחי קיבוץ בארי, שנטמנו זמנית בבית העלמין של קיבוץ רביבים
(צילום: REUTERS/Ronen Zvulun)
אני מאשימה את קובעי סדרי העדיפויות, את מסמני הקווים, את אלה שגם חודשיים אחרי לא מבינים שהם הזניחו את נתיבות וסביבותיה, את אלה שהבטיחו למגן את אשקלון ולא עשו זאת, את מי שהשאירו בתי חולים לא ממוגנים סמוך לקו האש
אני מאשימה אתכם שהפקרתם בשבי את כפיר ואריאל ואת אמם שירי, יחד עם עוד נשים. חמאס הפר את ההסכם? זה חדש לכם, הפתיע אתכם? לו הייתם מתכוננים כראוי לעסקה (אני מכירה כמה מומחיות עולמיות לתורת המשחקים שיכלו לייעץ לכם) הייתם מכינים מראש תסריט התנהלות למקרה של הפרה. ולא, ההפרה לא חייבת להוביל לחזרה למלחמה. יש עוד אופציות. רק לא להפקיר ככה, שוב, את אלה שסבלו יותר מכולם.
אני מאשימה אתכם ש"הצלתם" מטיילים בעולם, אבל לא הצלתם את מי שלא טייל לעזה. אני מאשימה את המדינה ש"הצילה" מטיילת ישראלית - שכפי הנראה עברה על החוק - ושילמה תמורתה לא מעט, אבל לא מוכנה להציל תינוקות חפים מפשע. אני מאשימה אתכם שבעוד חוש האחריות שלכם עובד כשמדובר בישראלים בעולם, הוא לא עובד כשמדובר באנשים שנחטפו מביתם, כאן בארץ, באחריותכם המלאה. למען הסר ספק, זו גם אחריותכם המלאה להחזיר אותם. לא, זו לא האחריות של חמאס. הם האחראים לחטיפה, אתם האחראים להחזרה.
אני מאשימה את קובעי סדרי העדיפויות, את מסמני הקווים, את אלה שגם חודשיים אחרי לא מבינים שהם הזניחו את נתיבות וסביבותיה, את אלה שהבטיחו למגן את אשקלון ולא עשו זאת, את מי שהשאירו בתי חולים לא ממוגנים סמוך לקו האש.
6 צפייה בגלריה
"מאשימה את המדינה ש'הצילה' מטיילת ישראלית - שכפי הנראה עברה על החוק - ושילמה תמורתה לא מעט, אבל לא מוכנה להציל תינוקות חפים מפשע". נעמה יששכר ובני הזוג נתניהו לאחר שחרורה מהכלא הרוסי
אני מאשימה את מי שמקשיב רק לגברים, שחושב שרק גברים יכולים לקבל החלטות ולהיות במוקדי הכוח. אני מאשימה את מי שלא הבין שצריכות להיות נשים בקבינט המלחמה המצומצם והמורחב, ובכל הצוותים המטפלים בחטופים ובמפונים, לפחות לפי שיעורן באוכלוסיה (51%, למי ששכח)
אני מאשימה את מי שמקשיב רק לגברים, שחושב שרק גברים יכולים לקבל החלטות ולהיות במוקדי הכוח. אני מאשימה את מי שלא הבין שצריכות להיות נשים בקבינט המלחמה המצומצם והמורחב, ובכל הצוותים המטפלים בחטופים ובמפונים, לפחות לפי שיעורן באוכלוסיה (51%, למי ששכח).
אני מאשימה את אלה שהרימו ידם לאישור של תקציב שלא רואה ממטר את העם. אני מאשימה אתכם בהזנחת המילואימניקים, בעלי העסקים הקטנים, אלה שבאמת מחזיקים את המדינה והיא מפקירה אותם שוב ושוב. אני מאשימה אתכם בכל כך הרבה דברים שאין כאן די מקום לכתוב, אבל יהיה מקום לומר לכם, פנים אל פנים.
אחרי כמה ימים כאלה, שבהם אתם, המנהיגים והקצינים הנפוחים, תספגו את כל ההאשמות, תיכנסו למכוניות הפשוטות שלכם (לא מגיעים לכם יותר רכבי צבא, ודאי לא רכבי שרד) ותסעו הביתה. והעונש הכי גדול הוא מה שיקרה לכם בלילות. אני מתפללת ומקווה שאז, אחרי המעמד הזה, המצפון שלכם (אם יש כזה) יתחיל לפעול. המצפון יענה אתכם כל הזמן, בימים ובלילות, ולא יתן לכם טיפת מנוחה.
6 צפייה בגלריה
"מאשימה אתכם שהפקרתם בשבי את כפיר ואריאל ואת אמם שירי, יחד עם עוד נשים". שירי ביבס וילדיה בתיעוד של אל ג'זירה מרגע חטיפתם
שגם אתם, כמוני, תשמעו בלילות את זעקות החטופים. שגם אתם, כמוני, תראו בכל ילד ג׳ינג׳י ברחוב את אריאל וכפיר, ולא תוכלו לנשום. גם אתם, כמוני, תריחו את ריח השריפה, תשמעו את זעקות הנטבחות והנטבחים, תצטמררו מזוועות התיאורים של הנשים הנאנסות, ולא יהיה לכם מנוח
גם אתם, כמוני, תשמעו בלילות את זעקות החטופים, שלא יתנו לכם לישון. גם אתם, כמוני, תראו בכל ילד ג׳ינג׳י ברחוב את אריאל וכפיר, ולא תוכלו לנשום. גם אתם, כמוני, תריחו את ריח השריפה, תשמעו את זעקות הנטבחות והנטבחים, תצטמררו מזוועות התיאורים של הנשים הנאנסות, ולא יהיה לכם מנוח. גם אתם, כמוני, תחלמו בלילה שאתם מנסים לעזור ולהציל, ובמקום זה נופלים לתהום עמוקה, ולא מצליחים להגיע אליכם.
העינויים האלה יביאו לכך שתאמרו בעצמכם – "איננו יכולים עוד" – ותשחררו אותנו מנוכחותכם הציבורית על במת ההיסטוריה.
ד״ר רבקה נריה-בן שחר היא מרצה בכירה במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, וחוקרת אורחת במכון הדסה ברנדייס.
