"אף אחד במשפחה שלי לא נפגש עם שוטרים. אף אחד לא בילה לילות בחוץ עם אנשים לא טובים. לאף אחד מהם לא נפתחו תיקים פליליים", אירנה משחזרת בשקט את נעוריה הסוערים. "חוץ ממני".
היא הייתה אז בת 14, צעירה בין שלוש אחיות במשפחת עולים מברית המועצות בשדרות. נערה שהמערכת התקשתה להכיל, שהוריה לא ידעו איך לעזור לה. "הייתי אלימה, מרדנית, עושה בדיוק הפוך ממה שאומרים לי". היא מחייכת חיוך קטן. "היום אני מדריכה נערות כאלה".
במשך שנתיים נדדה אירנה בין מסגרות שונות. תחילה מסגרת זמנית בבאר שבע, שם שהתה בין שלושה חודשים לחצי שנה. "עזבתי באמצע כי לא היה לי טוב", היא נזכרת. משם עברה לפנימייה אחרת, גם היא בבאר שבע. "הייתי שם בערך שמונה חודשים, שבהם לא תפקדתי בכלל. לא למדתי, לא ביקרתי את המשפחה, כלום. לא רציתי לעשות שום דבר באותה תקופה, רק להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת".
מהקצה אל הקצה
היום, כשאירנה מדברת על העובדים הסוציאליים שהיו חלק כל כך משמעותי בשיקום שלה, קשה לדמיין שפעם ראתה בהם אויבים. אבל בגיל 14, המערכת כולה נראתה לה כמו אויב שצריך להילחם בו.
"הייתי ממש אנטי עובדים סוציאליים", היא מודה בכנות. "החרמתי אותם, מבחינתי המטרה שלהם הייתה לעשות לי רע. עד כדי כך כעסתי עליהם, שכשהעובדת הסוציאלית שלי הייתה מגיעה לוועדות בנושא שלי - הייתי מעיפה אותה משם. לא הסכמתי שהיא תדע עליי כלום".
איך ההורים שלך התמודדו עם כל המצב?
"היה להם מאוד קשה. הם לא היו רגילים לבעיות האלו ולהתפרצויות הזעם האלימות שלי. האחיות שלי היו ילדות טובות ונורמטיביות, וברור שזה פגע בקשר שלי עם המשפחה, אבל מאז לשמחתי הצלחנו לשקם אותו. ההורים שלי התחילו להיות מטופלים, וגם אני כמובן. הם למדו איך 'לאכול' אותי טוב יותר, והיום אני בקשר מעולה איתם ועם האחיות".
"שלחו אותי לחלופת מעצר בגלל ההתנהגות האלימה שלי שלא רק שלא השתפרה - אלא הלכה והחמירה. התעייפתי כבר מכל המעבר בין המסגרות, ובעיקר פחדתי נורא להגיע ל'צופיה'. לא רציתי מסגרת סגורה. זה היה הרגע שבו החלטתי שאני רוצה וחייבת להשתקם"
נקודת המפנה הגיעה בגיל 14 וחצי, כשעמדה בפני האפשרות להישלח למעון 'צופיה' (מעון שיקומי נעול לנערות המופעל על ידי משרד הרווחה - א"ה).
"שלחו אותי לחלופת מעצר בגלל ההתנהגות האלימה שלי שלא רק שלא השתפרה - אלא הלכה והחמירה". היא משתתקת לרגע. "התעייפתי כבר מכל המעבר בין המסגרות, ובעיקר פחדתי נורא להגיע ל'צופיה'. לא רציתי מסגרת סגורה, כזו שאי אפשר לצאת בסופי שבוע לבקר את המשפחה.
"בעצם, אפשר להגיד שזה היה הרגע שבו החלטתי שאני רוצה וחייבת להשתקם. החלטתי לעשות הכול כדי לא להגיע לשם", היא אומרת בנחרצות.
"הם רצו את זה יותר ממני"
המזל, או אולי היה זה הגורל, הוביל אותה להוסטל "נאות אביב" בהרצליה - מסגרת טיפולית-חינוכית הפועלת על ידי עמותת "אותות", ומיועדת לנערות בסיכון מכל הארץ. צוות המקום, הכולל מנהלת, רכזת, עובדת סוציאלית, צוות הדרכה והוראה ומתנדבים, מלווה את הנערות 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה.
"הגעתי לריאיון קבלה עם דוח התנהגות מזעזע", היא משחזרת. "המנהל, אייל, ביקש ממני להסביר למה אני חושבת שאני מתאימה למסגרת פתוחה. עניתי לו שאני לא מאמינה בעצמי, ושאם גם הוא לא מאמין בי - זה בסדר". היא משתתקת לרגע. "ואז הוא אמר שהוא דווקא כן מאמין בי. שהוא יודע שיהיה לי טוב אצלם".
6 צפייה בגלריה
אירנה (בחולצה האפורה באמצע) עם מדריכות ועו"סיות מההוסטל. "הגעתי לריאיון קבלה עם דוח התנהגות מזעזע"
איך ההוסטל עזר לך להתקדם?
"אני חושבת שהם פשוט מאוד האמינו בי, היו רגעים שהרגשתי שהם רוצים שאצליח יותר ממה שאני רציתי. הייתה לי שם תחושה של בית כמו שלא הייתה לי בשום מסגרת אחרת שהייתי בה עד אז. תחושה של ביטחון, מקום שלא שופטים אותך על כל צעד שאת עושה".
בהוסטל, לראשונה, קיבלה אירנה את התמיכה שהייתה זקוקה לה. "מבחינה לימודית לא הייתה לי בעיה, אבל הייתי זקוקה להרבה יחס אישי", היא מסבירה. "בגלל זה בבית הספר בהרצליה הצלחתי, כי זה היה בית ספר קטן עם צוות גדול שנתן לי מענה מתי שהייתי צריכה. הייתי החניכה היחידה בתקופתי שלמדה בתיכון מחוץ להוסטל".
את הלימודים היא סיימה עם בגרות חלקית, ולאחר מכן התגייסה לצה"ל. "היה לי מאוד חשוב לתרום למדינה", היא מספרת בגאווה על שירותה ככבאית בפיקוד הצפון. "נלחמתי כדי להתגייס. אמרתי לעצמי: 'זה לא משנה מה היה לך בעבר, את תתגייסי כמו כולן'. היה לי חשוב להוכיח לעצמי שאני לא הנערה בסיכון שהייתי פעם".
"אני המבוגרת שלא מוותרת עליהן"
לפעמים החיים מובילים אותנו בדיוק למקום שברחנו ממנו, אבל עם תובנות חדשות. עבור אירנה, הדרך חזרה להוסטל בהרצליה הייתה טבעית להפליא. הפעם היא חזרה כמדריכה.
"אנחנו האימהות שלהן בהוסטל", היא מסבירה. "אנחנו נמצאות איתן משעות הצהריים כשהן מסיימות את יום הלימודים - עד הלילה. מלוות אותן, משגיחות עליהן, מנהלות שיחות אישיות, עוזרות בהכנת שיעורי בית, מייעצות. אני אוהבת את הנערות שלי, הן יקרות לי באמת".
את משתפת את החניכות בעבר שלך?
"לא את כולן", היא מדגישה. "וגם כשאני משתפת - אז רק אחרי שאני מרגישה שהחשיפה יכולה לסייע לאותה נערה. בסוף, מדובר בנערות בנות 15-14, לא כולן מוכנות ויכולות להכיל סיפורים כאלו, במיוחד כשהיא המדריכה שלך".
איך את מתמודדת עם נערות שמזכירות לך את עצמך?
"אני מאוד נוקשה איתן. בתור נערה, מה שלי עזר בסוף זה כשהציבו לי גבולות. יש כאלו שזקוקות לגבולות יותר מאחרות.
"הרבה פעמים הן אומרות לי: 'אבל מה אירנה, את גם היית נערה פעם, את יודעת איך זה'. אז אני עונה להן שדווקא בגלל שהייתי נערה, ואני יודעת מה זה - דווקא בגלל זה אני לא מוותרת להן".
"שומרת על עצמי מהעבר"
הטראומה של ה-7 באוקטובר פגשה את אירנה במלוא עוצמתה. "גרתי כבר בדירה בהרצליה, והייתי בשוק כשהבנתי מה קורה", היא משחזרת. "ההורים שלי והאחיות שלי הסתתרו במשך שעות בממ"ד". משפחתה נאלצה להתפזר ברחבי הארץ - ההורים לעפולה, האחיות לאילת, חדרה וירושלים.
"אפילו שכבר לא גרתי בשדרות באותה תקופה, זו הייתה תחושה נוראית של חוסר אונים לראות טנדרים עם מחבלים בעיר שלך", היא מתארת. "באותו יום נרצחו שם לא מעט אנשים שאני מכירה".
הפגיעה הייתה כפולה כשגילתה שחברתה הטובה, דניאל כהן, שהייתה אף היא בהוסטל ובדומה אליה חזרה כמדריכה - נרצחה במסיבת הנובה. "דניאל הייתה חברה שלי. זה עדיין בלתי נתפס שהיא לא פה. התאבלתי על כולם ביחד, זה היה ועדיין קשה מאוד".
אבל אירנה לא נותנת לטראומה להחזיר אותה אחורה. "אני מרגישה שאני במקום חזק מאוד וששום דבר לא יחזיר אותי למקום הרע שבו הייתי כנערה", היא אומרת. "למדתי איך לשמור על עצמי מאוזנת ויציבה, אני מתקשרת עם עצמי את האירועים הקשים, מעבדת אותם יחד עם הפסיכולוגית שלי, שאצלה אני מטופלת מהרגע שבו נכנסתי להוסטל".
הביטחון הזה שהיא מקרינה היום בולט במיוחד כשהיא מדברת על העבר. "ממש לא בקשר איתם, וזה חיובי מאוד", היא עונה בנחרצות כשאני שואלת על החברים מפעם. "כשאני מגיעה הביתה, למשפחה, לא אכפת לי מי יראה אותי או מה יגידו עליי - אני מתרכזת במה שעושה לי טוב ובדברים החיוביים. העבר שלי הוא בדיוק מה שהוא - עבר. מי שהייתי אז זו כבר לא מי שאני היום".
"כשאני מגיעה הביתה, למשפחה, לא אכפת לי מי יראה אותי או מה יגידו עליי - אני מתרכזת במה שעושה לי טוב ובדברים החיוביים. העבר שלי הוא בדיוק מה שהוא - עבר. מי שהייתי אז זו כבר לא מי שאני היום"
על העתיד אירנה מדברת עם חיוך קטן. יש לה דפוס מוכר - כשהיא נקשרת למקום, היא נשארת בו לאורך זמן. "אם תתקשרי אליי בעוד חמש שנים, אני מאמינה שאגיד לך שאני עדיין מדריכה בהוסטל", היא אומרת.
אבל יש לה גם תוכניות משלה. בשנתיים הקרובות היא מתכננת להשלים את יחידות הבגרות החסרות ולהירשם לאוניברסיטה. "בינתיים אני מנסה לגרום לנערות להרגיש בהוסטל מה שאני הרגשתי פה - שזה מקום בטוח עבורן, שזה הבית שלהן".
לחזק את החוסן
לדברי מנכ"ל עמותת "אותות", בועז הרמן, "העמותה מסייעת מידי שנה לאלפי בני נוער וצעירים בסיכון בקורת גג חמה ומכילה, השכלה, שיקום, תעסוקה ובליווי וסיוע בחזרה איתנה לקהילה - כל זאת תוך דאגה לנפשם ולהתפתחותם כאזרחים תורמים לחברה.
"בעקבות אירועי 7 באוקטובר ומלחמת 'חרבות ברזל', יזמה העמותה טיפול ייחודי, ללא עלות, עבור צעירים שחוו טראומה, למען חיזוק החוסן הנפשי שלהם ושילובם המלא בחברה".
במטרה לאפשר המשך סיוע לאלפי צעירים וצעירות בסיכון, העמותה השיקה ביום רביעי (18 בדצמבר) קמפיין תרומות שיימשך עד יום ראשון, 29 בדצמבר 2023.
