ריאיון עם אבישי ארג'נטו, תושב כפר עזה והדר מזור, שמארחת בביתה את "סלון עוטף"
( צילום: ירון ברנר)
לציון יום השנה למתקפת הטרור הרצחנית של חמאס, יוזמה חדשה בשם "סלון עוטף" מבקשת להביא את הסיפורים האישיים של הניצולים אל תוך הסלון הביתי שלנו. בהשראת "זיכרון בסלון", בימים הקרובים ייערכו מאות מפגשים אינטימיים ברחבי הארץ, במהלכם ישתפו שורדי הטבח את סיפורם האישי - ללא עריכה, ללא מסננת, פנים מול פנים.
בין המשתתפים בפרויקט גם אבישי ארג'נטרו, תושב כפר עזה שחווה את אירועי 7 באוקטובר מקרוב. "קשה לי להאמין שבאמת עברה שנה", הוא אומר, "זו שנה שלא נגמרת, וחשוב להדגיש שאנחנו עדיין בתוך האירוע. עד שיחזרו החטופים ותיגמר כל אווירת המלחמה הזאת - רק אז, אולי, נוכל איכשהו להתחיל לנשום כמו שצריך".
באותה שבת אבישי, אשתו וילדיו הקטנים היו נצורים בממ"ד ביתם במשך 22 שעות. "אני זוכר שכל שלוש שעות יצאתי להכין אוכל לרז, הבן הקטן שלי, שהיה אז רק בן שלושה חודשים. פעם אחת הסתכלתי דרך חריצי התריס וראיתי עשרות מחבלים רצים בדשא מול חדר האוכל. שם הבנתי שבאמת יש המון מחבלים בתוך הקיבוץ", הוא משחזר.
"רצתי בבהלה לממ"ד ואמרתי לאשתי שאנחנו חייבים להחזיק את הדלת הכי חזק שאנחנו יכולים. ולמעשה, זה אולי הרגע שנחקק אצלי הכי חזק מאותו יום. אבל אני מניח שבהמשך יצוצו רגעים נוספים. גם היום, שנה אחרי, אנחנו ממשיכים לגלות סיפורים חדשים מהטבח הנורא הזה שלא הכרנו קודם, חלקם גם כאלו שהתרחשו בקיבוץ עצמו", הוא מוסיף.
לצד ההשתתפות שלו במפגשי "סלון עוטף", אבישי מצא דרך מקורית להתמודד עם הפוסט-טראומה שחווה באותה שבת: באמצעות האוכל. כשף מקצועי, הוא בחר לשלב את אמנות הבישול עם הצורך העמוק שלו לספר את סיפורו ולהסביר את המציאות המורכבת שעמה הוא ומשפחתו התמודדו.
"מאז 7 באוקטובר אני פעיל בהסברה, בדרך שאני יודע ומכיר - דרך האוכל", הוא מסביר. "זה בעצם מאפשר לי גם לטפל בעצמי דרך שיתוף הסיפור שלי, וגם לתת לאנשים הזדמנות להבין ולהתחבר לחוויה".
ד"ר ג'וליה גוזמן, מומחית בתחום הטראומה המלווה את המיזם: "להיות מסוגל לעמוד מול קהל ולספר את סיפורך, מהווה נדבך משמעותי במסע של נפגעי הטבח. תגובות הקהל, האמפתיה, 'השתקפות' הכאב בעיניהם של המשתתפים - כל אלה חיוניים עבור תהליך ההחלמה"
נשמע שהמסע שלך הפך להיות הרבה יותר מסתם פרויקט הסברה, אולי אפילו כתהליך ריפוי מסוים.
"לגמרי. דרך הדיאלוג עם האנשים, אני נחשף לדרכי פעולה שעוזרות לי להתמודד עם החרדה והאובדן של כל-כך הרבה אנשים אהובים.
"לראות את עם ישראל ולפגוש אותם פנים מול פנים זה מאוד מאחד", הוא מוסיף בהתרגשות. "זה נותן הרגשה כל כך טובה בימים האלה, לראות שיש אנשים שהם מאחורינו, תומכים בנו ומחבקים אותנו".
לדברי ד"ר ג'וליה גוזמן, מומחית בתחום הטראומה המלווה את המיזם, יש במפגשים הללו חשיבות טיפולית רבה. "להיות מסוגל לעמוד מול קהל ולספר את סיפורך, מהווה נדבך משמעותי במסע של נפגעי הטבח", היא מסבירה, "תגובות הקהל, האמפתיה, 'השתקפות' הכאב בעיניהם של המשתתפים - כל אלה חיוניים עבור תהליך ההחלמה".
"להסתכל אחד לשני בעיניים"
היוזמה, שהיא שיתוף פעולה של מספר ארגונים חברתיים (נט"ל, עמותת קהילת שבט הנובה, מרכז החוסן בשדרות, מטה משפחות החטופים והנעדרים ועוד - א"ל), מדגישה את החשיבות של בניית הזיכרון המשותף שלנו, ומציעה מרחב בטוח לעיבוד הטראומה הקולקטיבית.
"אנחנו עדיין מדינה בתוך טראומה - יש לנו 101 חטופים, יש לנו עקורים וחיילים שנופלים במלחמה כל כמה ימים", אומרת הדר מזור, מנהלת מחלקת התנדבות של החברה למתנ"סים ומיוזמות הפרויקט. "בניגוד ל'זיכרון בסלון', שנערך סביב יום השואה, כאן אנחנו מתמקדים במפגשים מצומצמים יותר. יושבים ביחד בסלון הביתי ומסתכלים אחד לשני בעיניים".
מזור, שמובילה את מיזם "זיכרון בסלון" ברמת השרון כבר שנים רבות, לוקחת חלק פעיל גם בפרויקט "סלון עוטף" ותארח מפגשים בביתה. לדבריה, ההשוואה בין שתי היוזמות היא מתבקשת. "פתאום שאלות כמו 'איך הילד הקטן ההוא שרד בתוך ארון כשבחוץ היו נאצים עם רובים', הופכת להיות רלוונטית גם היום, אחרי שילדים קטנים מהעוטף התחבאו בארון ממחבלי חמאס שרצחו את הוריהם מול עיניהם.
"לאורך השנים תמיד אמרנו, 'זה התאים לדור ההוא, זה היה אז, מזמן. היום זה דור אחר, אלו אנשים שונים, זה לא יקרה לנו שוב - ופתאום הכול צץ מחדש, ולרובנו זה לא פשוט להתמודד עם זה".
"שלא יהיה אדם שיגיד שהוא לא ידע"
"כשהבנתי ב-8 באוקטובר שבמקרה ובמזל גדול נשארתי בחיים, הבנתי גם שהשליחות שלי היא לספר", אומרת בתיה הולין, אחת מהדוברות בפרויקט. "שלא יהיה אדם על פני כדור הארץ שיגיד שהוא לא ידע, לא שמע או שזה לא קרה".
כמוה גם פרח פילו, שורדת הטבח בבארי שמשתתפת בפרויקט, מספרת כי "מאז 9 באוקטובר, היום בו נמלטתי מהממ"ד בביתי, אני בוחרת לספר את הסיפור שלי מגיא ההריגה בבארי. יהודים מכל העולם אומרים לי שאני נותנת להם כוח ותקווה בדרך בה שרדתי, ולתפיסתי אסור להפסיק לספר ולדבר על מה שקרה באותו יום", היא אומרת. "אסור שהזוועות, הנרצחים והחטופים יישכחו ולו לרגע. יש לזה חשיבות רבה, גם על מנת שיופקו הלקחים ותימנע שואה נוספת בעתיד בארצנו".
"הגבורה באותו יום לא התבטאה רק במעשי הקרבה הירואים של לוחמים", אומרות מיכל ליפמן ומורן ציפר, ממובילות היוזמה. "היא התבטאה גם באומץ היומיומי של אלו שפתחו את ביתם לזרים, שהחזיקו את דלת הממ"ד, או שפשוט היו שם עבור מי שצריך. המטרה שלנו היא לצמוח יחד מתוך השבר הזה ולהפוך לחברה חזקה ומאוחדת יותר, שמכירה את העוצמה שבאדם הפשוט, ובבחירה לעזור, לשתף ולחבק".
