"לאיזה בית אתם שולחים אותי?", זו שאלה ששאלתי את עצמי כילדה מוכה וכנערה בסיכון ואני שואלת אותה עד היום. את זעקות הבכי שלי מהאלימות שינקתי בבית הוריי וספגתי לאורך כל שנות ילדותי ונעוריי - אי-אפשר היה לפספס. את הרעש של החפצים שהוטחו בי, התנפצו עליי וצרחות הכאב שלי - אי-אפשר היה לפספס. את הילדה החבולה והעצובה עם העיניים הכבויות, את הילדה עם השריטות, החתכים, עם הסימנים הכחולים והסגולים והירוקים על גופה, את הילדה שהגיעה לבית הספר עם משקפי ראייה שבורים מעוצמת המכות ומודבקים בסלוטייפ - אי-אפשר היה לפספס. מורים ושכנים, כולם ראו, שמעו, ידעו - ושתקו.
בשנות התיכון, כשהבנתי שלאף אחד לא אכפת מהסבל שלי, שאם אני לא אציל את עצמי אף אחד לא יציל אותי, הלכתי לבדי למשרד הרווחה בעיר וביקשתי עזרה. "מרביצים לי בבית! הצילו!" באלו המילים התחננתי לעזרת הרווחה. "לכי הביתה, ילדה", זו הייתה התשובה הקבועה שלהם. אפילו כוס מים לא הציעו לי באף אחת מהפעמים שבאתי וביקשתי עזרה בדמעות. אז הייתי עושה את כל הדרך חזרה לשדה הקרב, שרק הרווחה טעתה לקרוא לו בית, ובראשי השאלה "לאיזה בית אתם שולחים אותי?"
היום כשאני בת 35 הגוף שלי נראה כמו מפת דרכים לסוד ההיסטוריה האישית שלי, דיאגרמות של הטראומות והפצעים הישנים שלעולם לא יגלידו. אני נושאת עימי את הצלקות הללו לכל מקום שאני הולכת, כמו תזכורת לשאלה שנותרה ללא תשובה: "לאיזה בית שלחתם אותי?"
"הפוסט-טראומה שלך היא לא רק בגלל שראית את אבא שלך מנסה לרצוח את אמא שלך, לא רק בגלל האלימות הקשה שספגת מיום שהגעת לעולם הזה, אלא יש משקל גם לעובדה שידעת. ידעת שכולם יודעים ושותקים. אם מורה או שכן היו מדווחים במקום לעצום עיניים, הפוסט-טראומה שלך הייתה בעוצמה נמוכה משמעותית מזו שאת מתמודדת איתה כיום ובעצם עד יומך האחרון". את המילים האלה אמר לי הפסיכיאטר שאבחן אותי עם פוסט-טראומה מורכבת, בעקבותיה קבע לי 100% נכות לצמיתות.
"החלום היחיד שלי היה לברוח מתופת האלימות בבית, שמישהו ידווח עליי כבר ושיבואו להציל אותי. שמישהו יראה את המצוקה שלי, את העיניים הכבויות של רעות הילדה שזעקו בשקט לעזרה".
זה עלינו
את מה שהצלקות על גופי ונשמתי יכולות ללמד, אני מנסה לכתוב כבר שלושה ימים ולא מצליחה. אני, שמילים הן כמו פימו בשבילי, מתרסקת לתוך הזיכרונות הכואבים בכל פעם שאני מנסה לכתוב את הטור הזה. אולי עכשיו סוף-סוף אצליח.
השעה עכשיו 2:22 בלילה. זו יכלה להיות שעה מגניבה להתעורר בה אלמלא היה זה פלאשבק נוסף הלילה, פלאשבק של אחד מתוך מאות אירועי אלימות שספגתי בילדותי שמתפרץ לי לחלום, ואני מתעוררת בצרחות. קצת לפני השעה המגניבה הזו כבר התעוררתי פעם אחת מפלאשבק אחר הלילה, מרגע ארור של אלימות כל-כך קשה עד שאני מוותרת מראש ולא נכנסת לתיאורים גרפיים של מה בדיוק קרה שם. אין סיכוי שזה יעבור את הצנזורה ויצא לפרסום.
הספקתי להקיא תשע פעמים וניסיתי לחזור לישון. ככה זה בכל לילה כשאני מתעוררת מפלאשבקים, וככה זה בכל פעם שמתפרץ התקף פוסט-טראומטי, זה יכול להגיע לעשרות הקאות ובכי. המון בכי ואין לי שליטה לא על ההקאות ולא על הדמעות.
הייתי רוצה להצליח לשלוט לפחות בדמעות. בעוד כמה שעות יש לי פגישה עם ח"כים ואני לא רוצה להגיע עם עיניים נפוחות מבכי, אבל זה מה יש. בעיניים נפוחות מעוד לילה ללא שינה, אנסה לפקוח את עיניהם למציאות הקשה של ילדים רכים בשבי אלימות במשפחה, כדי שיעזרו להם, שיצילו אותם ואת הנפש שלהם.
ועד שמקבלי ההחלטות במדינה שלנו יחליטו לפעול לטובת ילדים מוכים, צר לי לבשר את החדשות המבאסות - זה עלינו. זו החובה המוסרית שלנו כעם וכחברה להציל, לשמור ולהגן על ילדים שהמקום שאמור להיות הכי בטוח הוא המקום הכי מסוכן עבורם. אבל יש גם חדשות טובות - כל אחד ואחת מאיתנו יכולים להיות גיבורי-על של הילדים המוכים ולהציל אותם, וזה אפילו די פשוט.
"זו החובה המוסרית שלנו כמבוגרים לשמור ולהציל את הילדים שאין מי שיאהב אותם, שאין מי שידאג לשלומם הפיזי והנפשי, שאין מי שיחבק אותם ויגן עליהם. זו החובה שלנו לשמור על הילדים, גם אם הם לא שלנו".
5 צפייה בגלריה
"כל אחד ואחת מאיתנו יכולים להיות גיבורי-על של הילדים המוכים ולהציל אותם, וזה אפילו די פשוט". רעות אופק
איך נזהה ילדים מוכים בסביבה שלנו ואיך נציל אותם?
קושי לשבת ו/או ללכת - (להוציא נכות/בעיה אורטופדית זמנית או קבועה) מהווה תמרור אזהרה כי ייתכן שהילד/ה סובלים מפגיעה מינית. לעיתים זה מגיע עם תמרורי אזהרה נוספים כמו בגדים קרועים ו/או מוכתמים בדם, התקפי זעם, גילוי ידע רב יחסית לגיל הילד/ה בכל הקשור למין - ניתן לראות את זה בציורים או בשיעורי בית הניתנים לתלמידים - חיבורים, שירים וכו'.
מראה חיצוני - אלו סימנים בולטים שאי-אפשר לפספס על הילדים:
סימני חבלה כמו שריטות וחתכים בשלבי החלמה שונים, סימני חפצים כמו סימן אבזם של חגורה, סימני רצועות או שפשוף חבל. שפתיים פצועות, נפוחות או מדממות.
קונטוזיה בעור - סימנים כחולים/ ירוקים/ סגולים ולעיתים נראה גם צהובים על העור ("חבורות"), ושטפי דם באזורים שונים בגוף. "פנסים" מסביב לעיניים.
כוויות לא מוסברות - נראה אותן לרוב על הידיים, הרגליים והגב, אך לא רק. לילד/ה בדרך כלל לא יהיה הסבר ממה זה נגרם. כוויות יכולות להיגרם מכיבוי סיגריות על הילד/ה, שפיכת נוזל רותח בכוונה על הילד/ה ומגהץ חם.
שברים - בגפיים ובפנים בעיקר, אך לא רק. הסימן הזה עשוי להיות חמקמק מאחר שילדים מטבעם שובבים, בודקים גבולות, חסרי פחד ולעיתים גם מנסים לעשות את מה שגיבורי-העל עושים בטלוויזיה או במשחקי מחשב. נפילות המובילות לשברים יכולות להיגרם גם בחוגי ספורט, תוך כדי משחק או השתובבות נורמטיבית של ילדים ולכן יש לשים לב לתדירות השברים על הילד/ה ולהסבר שהם נותנים. אם הילד למשל אומר שנפל בחוג או שיעור ספורט, אך הוא לא משתתף בשיעורי ספורט או לא רשום בחוגי ספורט - זה תמרור אזהרה לגבי סיבת השבר. אם הילד הגיע פעם אחת עם שבר ואמר שנפל, אך גם בפעם השנייה והשלישית וכן הלאה הוא מגיע עם שברים שגם אותם הוא מסביר "נפלתי" - יש כאן כבר נורה אדומה מהבהבת, מישהו כנראה "עוזר" לילד ליפול.
בנוסף, יש לשים לב לגיל הילד/ה והסבירות שהשבר יקרה לו בגילו וכן להסבר ההורים. נתקלתי במקרה שבו ילד בן שנה היה עם שברים בשתי הידיים ושתי הרגליים. אביו של הילד טען שהילד השתולל תוך כדי משחק וכך זה קרה. כמה ילד בן שנה כבר יכול להשתולל עד לכדי חבלה קשה כזו? לאחר חקירה התברר שהאב הרים את בנו ושמט אותו על הרצפה, כאילו היה חפץ חסר ערך.
ביגוד שאינו הולם לעונה/ מידות הילד/ה ו/או מגדר - ילדים שבדרך קבע נשארים עליהם סימנים מהאלימות או שנשאלו כבר בעבר לפשר הסימנים ולא ידעו מה לעשות, יתביישו שיראו את הסימנים שוב ושוב או ינסו להימנע מראש ממתן הסבר. ילדים אלו עלולים להצטייד בתירוץ "קר לי מהמזגן" ולהגיע עם ביגוד ארוך גם בחודשי הקיץ על אף שנראה שהם מזיעים וסובלים מהחום, יסרבו להפשיל שרוולים למשל בשיעורי אומנות. לעיתים הם יגיעו בביגוד שאינו תואם את המגדר שלהם ו/או ביגוד שלא תואם את מידותיהם - ביגוד שנראה קטן או גדול מדי עליהם.
הגוף שלי היה מכוסה תמידית בסימנים כחולים, פצעים פתוחים שטרם הגלידו, כוויות שהותירו על גופי צלקות עד היום, שריטות בגוף ובפנים ממשקפי ראייה שהתנפצו על פניי מעוצמת האלימות כשראשי הוטח בקיר או ברצפה. מרוב בושה הייתי לובשת בגדים ארוכים גם בקיץ, הייתי נחנקת מחום אבל הבושה שיראו את סימני האלימות גברה על תחושת חוסר הנוחות בלבישת ביגוד שלא תואם את מזג האוויר.
ירידה קוגנטיבית - התפתחותם הקוגנטיבית של ילדים מושפעת במידה ניכרת מחשיפתם לעולם סביבם. ילדים שלא נחשפים מספיק לגירויים לא יצליחו לממש את הפוטנציאל שלהם. חשוב לדעת שאצל ילדים מוכים בגילים צעירים מאוד ישנה חשיבה "מאגית" כלומר, הילד בטוח שביכולתו של ההורה האלים כלפיו לקרוא את מחשבותיו בבהירות מדויקת. כתוצאה מכך, הילד מתאמץ ומשקיע כוחות נפשיים רבים כדי להדחיק את המחשבות האסורות העולות בו (למשל - "הלוואי שבכל פעם שאמא מרביצה לי - תכאב לה היד") מה שגורם לכך שיחד עם מחשבות אלו הילד מדחיק באופן אוטומטי מחשבות נוספות ואיתן את היצירתיות, הסקרנות והיוזמה, לכך יש השלכה ניכרת על ההתפתחות הקוגנטיבית הנורמטיבית והבריאה של הילד.
יתרה מכך, אחד הנזקים הבולטים והקשים של אלימות הורית כלפי ילדים הוא פגיעה חמורה בדימוי העצמי והגופני ופגיעה ביכולות הבין-אישיות, ביכולות ליצור קשרים חברתיים ולשמור עליהם וביכולת לתקשר עם אחרים (ככל שהילד המוכה לא מטופל בזמן, הקושי לתקשר עם הזולת יבלוט מאד בבגרותו ולרוב נראה אדם "שרב עם כל העולם" ולא מסתדר במקומות עבודה). במקרים רבים של ילדים מוכים נראה שהישגיהם הלימודיים נמוכים כל-כך וזה עשוי להגיע אף לאבחון שגוי שלהם כ"מפגרים", כאשר הקושי נובע בעצם מהאלימות, ההתעללות וההזנחה שהם חווים בבית, המונעים מהילד קרקע בריאה להתפתחות קוגנטיבית.
ניתוק וניכור חברתי - ילד שחווה אלימות (על כל סוגיה - פיזית, נפשית, מינית) מהוריו, הוא ילד שיגדל לפתח חוסר אמון בעולם ובזולת. הוא לומד שאם האנשים הקרובים אליו ביותר שאמורים לשמור עליו, לאהוב ולחבק אותו - פוגעים בו, כך בוודאי כל האנשים בעולם - כולם רעים, כולם אלימים, כולם יפגעו בו. האמון הבסיסי המתפתח אצל ילד הגדל בסביבה נורמטיבית שהאחר הוא טוב ומיטיב, שאפשר לסמוך על הזולת, מתפתח באופן פגום אצל ילד מוכה - האמון הבסיסי שלו בעולם לא קיים, הוא לומד שיש להיזהר מאנשים ושהעולם הוא מקום מסוכן ומפחיד.
הייתי ילדה מרוחקת ומסוגרת, למזלי היו איתי בשכבה, ביסודי וגם בתיכון, ילדים מקסימים שתמיד חיפשו איך לשלב אותי בחיי החברה, הזמינו אותי לכל ימי ההולדת, הבילויים הכיתתיים ומסיבות השכבה. בהפסקות ביסודי הייתי בורחת להתחבא באיזו פינה בחצר שאף אחד לא יראה אותי, אבל בכל הפסקה הילדות היו מחפשות אותי ומזמינות אותי לשחק איתן, בפעמים שסירבתי להשתתף במשחק הן עדיין לא עזבו אותי לבד ופשוט שיחקו לידי. הכי קל היה להחרים אותי, קל להחרים את הילד "המוזר", שלא מתחבר עם אף אחד, המסוגר, הילד השונה, אך למזלי לא היו חרמות בשכבה שלי והילדים, שלא ידעו דבר על האלימות שאני סופגת, ראו בי "עוף מוזר" וניסו לשלב אותי למרות "המוזרות".
5 צפייה בגלריה
האמון הבסיסי שלו בעולם לא קיים, הוא לומד שיש להיזהר מאנשים ושהעולם הוא מקום מסוכן ומפחיד.
(צילום: shutterstock)
"במהלך השיקום שעברתי, הבנתי את גודל המחדל של הרשויות במדינה שטעו לחשוב שאם לאמא שלי ולי יש דופק אחרי שאבא ניסה לרצוח את אמא לנגד עיניי, זה מספיק ואין טעם לתת לה או לנו טיפול ועזרה".
שמישהו ידווח עליי כבר ושיבואו להציל אותי
אני שמה לרגע בצד את החובה הקבועה בחוק ואני רוצה שתחזרו איתי רגע אחורה בזמן, אל רעות הילדה שהייתי. רעות הילדה שלא היו לה חלומות "רגילים" של ילדים. אתם יודעים, ילדים חולמים להיות "מישהו"- להיות רופא או טייס, זמר, עורכת דין, היום הם חולמים להיות אושיית רשת או מפורסמים. החלום היחיד שלי היה לברוח מתופת האלימות בבית, שמישהו ידווח עליי כבר ושיבואו להציל אותי. שמישהו יראה את המצוקה שלי, את העיניים הכבויות של רעות הילדה שזעקו בשקט לעזרה.
אני ספורטאית, מרתוניסטית, מדריכת ספינינג, הגוף שלי לא סיעודי. הגוף שלי בחתיכה אחת, בעוד שהנפש שלי מרוסקת. אין לי יום ואין לי לילה. הטראומות יכולות להגיע ולהציף בכל שעה במהלך היום בלי שום התרעה מראש. וגם היום, בגיל 35, קשה לי לחלום כי פלאשבקים מהאלימות בבית חוזרים בחלומות ומעירים אותי.
"חובת הדיווח" היא לא רק שם של חוק במדינת ישראל, זו החובה המוסרית של כל אחד ואחת מאיתנו, זו החובה המוסרית והערכית שלנו כעם וכחברה להגן ולשמור על הילדים שעבורם הבית הוא המקום הכי מסוכן. זו החובה המוסרית שלנו כמבוגרים לשמור ולהציל את הילדים שאין מי שיאהב אותם, שאין מי שידאג לשלומם הפיזי והנפשי, שאין מי שיחבק אותם ויגן עליהם. זו החובה שלנו לשמור על הילדים, גם אם הם לא שלנו. ואל תגידו לי "לא נעים לי להתערב במשפחה אחרת", במקום זאת תדווחו באופן אנונימי. לו יכולתי לזעוק מבעד לפחד כילדה קטנה לבטח הייתם שומעים אותי אומרת שזה לא לדחוף את האף, זה להציל אותי. כי דיווח מוקדם מציל חיים.
המזל שיחק לטובתי, אבל ממקרים שמגיעים אלינו לעמותה אני יכולה לספר שהמזל לא משחק לטובת כל הילדים המוכים. בשנת 2016 הפצצה המתקתקת שהייתי, כל אסופת הטראומות שהייתי, כמעט התפוצצה. מי שהציל אותי היה מטפל שהמקרה שלי הגיע לאוזניו במקרה. היה לי מזל גדול שהאיש הטוב הזה, בניגוד לשכנים שלנו, ראה אותי. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שמישהו רואה אותי, את רעות הילדה הקטנה, שכבר גדלה לאישה אבל בפנים היא עדיין אותה ילדה קטנה וחבולה נפשית שפחדה והתביישה לדבר, לספר מה היא עברה בבית וממה נגרמו הצלקות על גופה.
במהלך השיקום שעברתי אצלו ובזכותו, הבנתי את גודל המחדל של הרשויות במדינה שטעו לחשוב שאם לאמא שלי ולי יש דופק אחרי שאבא ניסה לרצוח את אמא לנגד עיניי, זה מספיק ואין טעם לתת לה או לנו טיפול ועזרה. הבנתי שהחיים שלי סטו מהמסלול הנורמטיבי, הבנתי כמה קריטי היה שאמא שלי ואני נקבל טיפול, הבנתי כמה קריטי היה שמישהו מהשכנים או המורים ידווח עליי כדי שאקבל עזרה, הבנתי כמה נזקים קשים ובלתי הפיכים נגרמו לי כי מסביבי כולם עצמו עיניים לא דיווחו וכתוצאה מכך לא קיבלתי עזרה וטיפול בזמן.
5 צפייה בגלריה
"בי נשבעתי שעד יומי האחרון אעשה כל שביכולתי כדי שלא תהיה עוד רעות קטנה שכל המערכות מפספסות". רעות אופק
בי נשבעתי שעד יומי האחרון אעשה כל שביכולתי כדי שלא תהיה עוד רעות קטנה שכל המערכות מפספסות. שלא תהיה עוד אישה מוכה שלא מקבלת שום סיוע או תמיכה מהרשויות במדינה. שילדים מוכים לא יהיו שקופים בעיני מקבלי ההחלטות במדינה, וגם לא בעיני הציבור או השכנים.
את עמותת "אופק" הקמתי על חורבות ילדותי, על הטראומות שלי, על הרסיסים שאליהם התנפצה נפשה של רעות הילדה הקטנה. בשנת 2018 בחרתי לקחת את הטראומות שלי ולהפוך אותן למנוע סיוע ושיקום לנשים מוכות וילדים מוכים. סידרתי אותן אחת על השנייה, כמו שמסדרים קוביות למגדל גבוה בחצר המשחקים בגן, והחלטתי שהמגדל הזה יהיה מגדלור לילדים מוכים ונשים מוכות.
כל אחד ואחת מכם יכולים להיות מגדלור לילד או ילדה מוכים, אם רק לא תעצמו עיניים מול מצוקה של ילדים.
- הכותבת רעות אופק, היא מייסדת ומנכ"לית "עמותת אופק" המעניקה סיוע, שיקום, תמיכה, ליווי ועזרה הוליסטיים לנפגעות ונפגעי אלימות במשפחה ללא הבדל דת, גזע, מין, גיל, לאום או מיקום גיאוגרפי. בנוסף, העמותה מקיימת תהליכי הסברה, חינוך ומוביל חקיקה.
