סיפור גבורתה של הנערה מגטו לודז'
שנים ארוכות שמנחם הרטל ז"ל כמעט לא סיפר דבר על שלוש השנים שלו בגטו לודז'. הוא החליט שבמולדת החדשה אליה עלה עליו לבנות את חייו מחדש ולא להתמודד עם אימת השואה, אבל סיפור אחד מרגש ומרתק הוא הקפיד להעביר לאחרים - את סיפורה של רחל ביהם.
הרטל הרגיש שזו חובתו. המורשת שלו. "רחל הייתה דמות דומיננטית, יפה, עם חיוך על הפנים, מלאת שמחת חיים, אינטליגנטית, אהובה על כל הגדוד, מחנכת, יוזמת, בעל מרץ, מנהיגה", הוא נהג לומר בכל פעם כשסיפר את סיפורה.
רחל ביהם, שנולדה בעיירה הפולנית זדונסקה וולה, כ-50 ק"מ מלודז', נשלחה לגטו בקיץ 1942 עם אחיה ואחותה. בגטו הייתה חברה באיחוד תנועות הנוער הציוניות "חזית דור בני המדבר", במסגרתה הייתה אחראית על שכבת הנערות. "הם הוסעו כשלושה ימים בקרונות חתומים בחום נוראי בלי אוכל ובלי מים", סיפר הרטל. "כשפתחו בגטו את הקרונות מצאו בהם הרבה אנשים שנחנקו למוות".
5 צפייה בגלריה
ועידת האיחוד של תנועת חזית "דור בני המדבר" עם תנועת הנוער הציוני בגטו לודז'
(צילום: באדיבות בית העדות)
המפגש בתנועה בתנאי מחתרת היה נקודת אור שקשה לתאר את חשיבותה העצומה ואת גודל השפעתה על כל מהלך החיים שלנו", הוסיף הרטל. "אתם לא יכולים לתאר לעצמכם איך בתוך כל הצרות, הרעב, המחלות, הייאוש והדיכאון מתאספים כ-30 בני נוער ויושבים יחד במעגל באפלולית החדר, כאילו סביב מדורה, שומעים הרצאה על ארץ ישראל, שרים שירי מולדת בעברית שרובם לא הבינו, ואחר כך מקבלים כיבוד קטן וכוס שתייה מתוך המצרכים שנאספו מכולנו, בכניסה".
המכתב שפתר את התעלומה
גטו לודז' היה אחד מהגטאות הראשונים שהוקמו בפולין. לקראת חיסול הגטו בקיץ 1944, נשלחו ממנו אלפי יהודים בקרונות בקר ליעד בלתי ידוע. לא ניתן היה לברר לאן נסעו הרכבות. הרטל, שבאותה תקופה נקרא עדיין בשם נעוריו - מנדל (מנק) הייטלר, היה חלק מקבוצת היהודים שניקו את הקרונות שחזרו מדי יום ריקים מאדם.
באחד הימים רחל החליטה לעשות מעשה שיביא לסופה של התעלומה, והתנדבה לעלות על הרכבת. הרטל סיכם איתה שתרשום על גבי פתקים את מסלול ויעד הנסיעה, ותטמין אותם בקרון. הנערה בת ה-17 נתנה לו תצלום שלה, שצולם בגטו על ידי הצלם מנדל גרוסמן, ובצדו השני כתבה בעיפרון בפולנית: "בהמתנה לקרון שעומד על המסילה. גזרת הגורל". ובעברית הוסיפה: "ניל"י רחל" ("נצח ישראל לא ישקר" הייתה סיסמתם בתנועה - י"ב). הטלר (אז מנק - י"ב) הוסיף בגב התצלום, ששמור במוזיאון לוחמי הגטאות, את מספר הקרון - Kassel 3025, כדי שידע היכן לחפש את הפתקים, ואת התאריך - 16.8.44.
"כל יום יצאו רכבות ולא ידענו לאן הן מובילות", סיפר הרטל. "שמנו לב שהקרונות חוזרים אחרי שלושה-ארבעה ימים נקיים, ריקים ומצוחצחים בלי שום סימן מהאנשים שנסעו בהם. כשרחלק'ה התנדבה לעלות על הרכבת, ביקשתיה שתסתיר בתוך הקרון כמה מכתבים ותרשום את התחנות שהם עוברים בדרך ואת היעד הסופי, לפני שתרד מהקרון.
"רחל נתנה לי את תמונתה ועל גבה רשמתי את התאריך ואת מספר הקרון. כשהקרון חזר לגטו, נכנסתי אליו וחיפשתי את הפתקים בכל המקומות שסיכמתי עם רחל, ואכן במקום אחד מצאתי".
בפתק שהטמינה פירטה רחל את השעות ואת שמות התחנות שבהן עברה הרכבת, והוסיפה:
"נילי מנק, למקרה שלא תמצאו את הגלויה ההיא, אני כותבת עוד אחת. אני מונה את התחנות: קרנשניצה (Krasnice), קלובוך (Klobuch), ורנצ'יצה (Wrenczyca), (חמש לפנות בוקר), נובה הרבי (Nowe Herby) סלה... [סטלהמר?] (Stalhamer)... טרנוביץ (Taranowitz) בשעה 07:30 המתנה עד 08:30, רדזין (Radzin)..., פייה [?Piechow], בירקנהיים (Birkenheim) גרוסה דומברובסקה (Grosa Dabrowska),
קרולבסקה הוטה (Krolewska Huta) בשעה 09:30.
הנסיעה טובה מאוד. אנחנו שרים כל הזמן את השירים שלנו. יש כאן איזשהו רוויזיוניסט צעיר עם המשפוחה שלו והם עוזרים לנו.
אושוויץ (Auszwitz) בשעה 10:30
השעה 12:00. צריפי עץ ענקיים.
אנחנו לא יודעים איזו תחנה היא זו.
לחוד גברים ונשים. ילדים גם
יש כאן וגם זקנים. נראים טוב.
נילי (נצח ישראל לא ישקר)
חזק ואמץ
רחל".
5 צפייה בגלריה
הקרון שבו רחל הטמינה את הפתקים. מוזיאון "בית העדות", ניר גלים
(צילום: באדיבות בית העדות)
הנערה האמיצה לא ידעה ששם התחנה האחרונה היא בירקנאו וכי שם תירצח בינואר 1945, ממש על סף שחרור המחנות וסיום המלחמה. מכתבה שרד משום שבגטו לודז', הנאצים לא הספיקו להשמיד את החומר שנמצא שם.
הודות לכך, אלפי מסמכים חשובים שחולצו מהגטו מספרים לנו היום על חייהם ומותם של הכלואים בו, על תקוותם ואימתם. גם הקרון, שבין חריציו הטמינה רחל את הפתק, הועבר לישראל וניצב במוזיאון השואה "בית העדות" במושב ניר גלים.
שיר על גבורה נשית
ב-1974, לקראת סיום העבודה על הסרט "המכה ה-81", המשורר חיים גורי נחשף לסיפורה של רחל, אבל רק כעבור שנים שמע את כולו. בשיר "רחל", שהלחין יוסף מר חיים, כתב גורי: "ואז ביקשנו מרחל לראות,/ לראות לאן נוסעות הרכבות./ כשהן יוצאות כל הקרונות מלאים/ כשהן שבות הספסלים ריקים./ סעי, רחל, עם הרכבת וראי/ לאן הולכת היא,/ לאן הולכת היא".
גורי, שמאז נפגש עם ניצולי השואה באירופה חי את אימתם, לא חדל להשתאות גם אחרי שנים על גבורתם ועל הטרגדיה הגדולה שהייתה מנת חלקם.
כשמלאו לו שמונים, לרגל ערב מחווה שאורגן לו כיוצר סרטים, החליט גורי להביא את השיר ובכך את סיפורה של רחל, לתודעת הציבור. הוא פנה לבית לוחמי הגטאות, קיבל עותק של המכתב בפולנית בצירוף תרגום לעברית, וגם פרטים על הרטל, ששלח אותה למשימה. את השיר, אגב, כתב לפני שראה את המכתב.
"אמור לי, באוגוסט 44', לאחר שנתיים של השמדה גמורה, לא ידעתם לאן נוסעות הרכבות?", שאל גורי את אחד מחברי הקבוצה ששרד. "והוא אמר לי, 'לא. ואילו היינו יודעים לא היינו מאמינים. שמות התחנות שכתבה לנו נראו כאילו הן על הירח'. והם קיבלו את המכתב וידעו לאן נוסעות הרכבות"
"זה היה מין דבר שקינן אצלי", אמר גורי בזמנו. "קראתי את הדברים ודמי קפא. חודשיים אחרי שהאמריקנים כבר פלשו לנורמנדי, בפולין כבר לא נשארו כמעט יהודים, והם עוד לא יודעים לאן נוסעות הרכבות! ושולחים את רחל, והיא כותבת פרטי פרטים".
זמן קצר אחר כך צלצל הטלפון בביתו של גורי בירושלים. על הקו היה איש שהציג עצמו כבנו של הרטל (לדברי בנו אלי מדובר בקרוב משפחתו, לא בבנו - י"ב). הוא סיפר שאביו נפטר לפני כשנה וחצי, וקישר אותו עם אחד מחברי הקבוצה שחי בארץ.
"אמור לי, באוגוסט 44', לאחר שנתיים של השמדה גמורה, לא ידעתם לאן נוסעות הרכבות?", שאל אותו גורי. "והוא אמר לי, 'לא. ואילו היינו יודעים לא היינו מאמינים. שמות התחנות שכתבה לנו נראו כאילו הן על הירח'. והם קיבלו את המכתב וידעו לאן נוסעות הרכבות".
"אבא התחיל לדבר רק כשהפך לסבא"
"אבא, שהלך לעולמו בשנת 2002 בגיל 78, שמר על תמונות ומכתבים מהמשפחה והביא אותם איתו כשעלה ארצה, ולכן אנחנו יודעים לא מעט על אותה תקופה", מספר אלי, בנו של הרטל, המתגורר בהרצליה יחד עם אשתו הלן. "כשפרצה המלחמה הוא היה בן 14. הפעילות בתנועת 'הנוער הציוני' היא זו שעזרה לו ולאחרים לשרוד את המלחמה. הם חגגו את החגים העבריים, עזרו אחד לשני באוכל ובתרופות.
"אבא ורחל לא ידעו לאן הרכבות נוסעות, הם רק ידעו שהן חוזרות ריקות. התפקיד שלהם היה לנקות את הקרונות, ולשים כלים עם לחם ומים לקראת הטרנספורט הבא", הוא מוסיף. "בשלב מסוים הם ניסו לחלוב מידע מנהג הקטר הקבוע, אבל הוא נשבע להם שהוא מסיע את הרכבת כמה קילומטרים, ואז הגרמנים היו זורקים אותו מהקטר ומחזירים לו את הרכבת נקייה אחרי יומיים-שלושה".
איך הם שרדו כל כך הרבה זמן בגטו?
"הם היו מאורגנים בקבוצות. היה להם רדיו פרימיטיבי מאולתר שמישהו עזר להם לבנות. הם שמעו בו את השידורים ברוסית, והיה ברור להם שהגרמנים יצטרכו עוד מעט להתקפל מפולין. הם הכינו כל מיני מחבואים - במרתפים, מאחורי דלתות וארונות. אמנם היו הלשנות על הרדיו, שמוצג כיום במוזיאון לוחמי הגטאות עם המכתב של רחל, אבל למרות זאת לא הצליחו לגלות אותו".
מנק הייטלר הגיע לארץ בספינת מעפילים עם אשתו רותי אותה פגש ברומא, אחרי ששהו כמה חודשים בקפריסין. "בתור ילד לא שמעתי מאבא הרבה על השואה, אלא רק כשהבנות שלי גדלו והוא בא לבתי הספר שלהן כדי לספר על מה שעבר", משתף הבן. "שמעתי על כך יותר מהחבר'ה של ההורים שלי שעברו דברים דומים. היה להם חשוב לבנות את המשפחה בארץ ישראל ולא לדבר על העבר. עובדה, הם בנו משפחה בריאה".
זה לא סקרן אותך?
"סקרן, אבל כיבדתי את ההורים שלי שלא סיפרו דבר. אבא היה בנאדם מאוד חזק. מה שעניין אותו זה לפרנס את המשפחה, ובהמשך להביא את הסיפור שלו לידיעת הדור השלישי.
"יצא לי פה ושם לישון אצל סבתא, אמא של אמא, שסבלה מסיוטים וחלומות על השואה. לפעמים בבוקר היא הסבירה לי על מה חלמה. פעם זה היה על כך שהפולנים באו לחפש אותם, והיא הסתירה את אמא שלי בארון וכיסתה אותה בבגדים".
"כמו בכל שנה, גם השנה יערוך מוזיאון השואה 'בית העדות' את אחד מטקסי הזיכרון הגדולים, המרשימים והמרתקים בישראל", אומרת רחל רוזנמן עפר, מנכ"לית המוזיאון, שבו כאמור נמצא גם הקרון בו רחל הטמינה את הפתקים. "הטקס השנה נקרא 'נשים מאירות בתקופות חשוכות', ומתקיים בסימן גבורת הנשים בתקופת השואה. בשנה החולפת, נחשפנו לאין ספור סיפורי גבורה של נשים צעירות מאירועי 7 באוקטובר ומהמלחמה בעזה, ואך היה זה טבעי כי זהו הזמן המתאים ביותר להעמיד את גבורת הנשים בקדמת הבמה.
"סיפורה של רחל ביהם הוא אחד מסיפורי הגבורה וההשראה המרשימים והמיוחדים", היא מוסיפה. "ביהם מסמלת את גבורת הנשים בשואה בצורה המובהקת ביותר - נערה צעירה בת 17, שהקריבה את חייה בגיל כה צעיר למען חייהם של היהודים בגטו".
