כך צולמה התערוכה: תיעוד המפגשים המרגשים של האמן ואן סטרטן עם השייח'ים האחרונים בנגב
זיכרון ילדות: הייתי בן 11 בערך, עולה חדש מארה"ב, שהגיע יחד עם כל המשפחה הציונית הנלהבת שלו ישר אל מרכז הקליטה ברחוב בעלי התוספות, בשכונה צפון ד' בבאר שבע. אחי הגדול ואני נכבשנו מיד בקסמי המדבר. בימים ההם של שנות השבעים המוקדמות כל עולמם של ילדים היה בחוץ, ואנחנו סבבנו בין הוואדיות ועצי השיטה, מחפשים נחשים, לטאות והרפתקאות.
באחד הימים יצאנו לטיול ארוך ממש עד לגשר ביילי, מזרחית לשדה תימן. התקרבנו למאהל בדואי, שחנה שם בין הגבעות. ילדים בני גילנו, שרכבו על חמור, הזמינו אותנו להתקרב. הם גילו בנו עניין כפי שאנו גילינו בהם. אני זוכר תחושות מעורבות של פחד וסקרנות, שהלכו וגברו ככל שהתקדמנו לתוך המאהל. לפתע יצא מהאוהל המרכזי אב המשפחה, הוא היה לבוש בעבאיה (גלימה) שחורה עם פס זהב, חגורת עור צולבת ושבריה נוצצת תקועה בטבורה. הוא חייך אלינו והזמין אותנו להיכנס לשיג (אוהל האירוח) לשתות תה. אני עדיין זוכר את ההתרגשות הרבה שאחזה בי ביושבי שם, באוהל, שותה את התה המתוק עם המרווה, מרגיש אורח מכובד שמתייחסים אליו אולי בפעם הראשונה בחייו כמו אל מבוגר. ספגתי כל פרט באיש האציל והשקט הזה, שאירח שני ילדים, שכמוהו, בקושי דיברו עברית.
מה שמדהים, ובאותה המידה גם קצת עצוב, הוא שהחוויה שתיארתי כאן, היא שרבים מבני דורי, ילדים שגדלו אז בבאר שבע, דימונה, עומר או ערד, זכו לחוויה הזו בדיוק כמוני. והיום? קשה לי להאמין שהיא בכלל מתרחשת בצורה הספונטנית והבלתי אמצעית שתיארתי.
המשבר של אחרוני הנוודים
מה קרה לנו מאז? סיפור היחסים בין המדינה לבין הבדואים בנגב הוא סיפור ארוך ומורכב, שמוצף היום ברגשות קשים של איבה ותסכול משני הצדדים. את המחיר הכבד משלמים התושבים בנגב, יהודים כערבים כאחד. אז, בשנות השבעים, כילד בן 11, שישב בשיג ושתה תה - הרגשתי בן מזל. אורח בעולם שמאז נשביתי בקסמיו; בפשטות, בצניעות ובהכנסת האורחים. מאז ועד היום אני תמיד חוזר לעולם הזה, עולם שהולך ונעלם.
כל אוכלוסייה נוודית על פני הגלובוס עוברת בדורות האחרונים משבר חריף, כאשר המציאות והממסד מחייבים אותה לנטוש את אורחות חייה ולהתיישב במגורי קבע. גם בתנאים המיטיבים, לוקח דורות להתגבר על המשבר הזה, והוא לא פסח על החברה הבדואית בנגב. כל מי שהיה עד לקורותיה של החברה הזאת בארבעים השנים האחרונות ידע שהכתובת על הקיר. שהצירוף הרעיל של אובדן הזהות, יחד עם יישום תוכניות היישוב מחדש של השבטים, ללא שיתוף אמיתי של הבדואים עצמם, יובילו אותנו למציאות הקשה שבה אנו חיים היום.
התחושות הסותרות האלה הובילו אותי לצאת למסע בעקבות השייח'ים האחרונים של הנגב. מצד אחד, געגועים לנופי הילדות ולעולם שהולך ונעלם מול עיניי. מצד שני, הכרה במציאות של ימינו ורצון לחשוף בפני הציבור הישראלי פנים נוספות של החברה הבדואית. לנסות להביא תמונה אחרת של חברה, אשר לרוב היא זוכה בערוצי הטלוויזיה וברשתות לסיקור מסוג אחד, מאוד מסוים.
השבטים התפוררו, השייח'ים נחלשו
סיפורם של השייח'ים הבדואים הוא במידה רבה מטפורי למה שעבר על החברה הזאת מאז הקמת מדינת ישראל. עד אז, השבטים הבדואים היו מסודרים במבנה היררכי של מטות. כל שבט השתייך למטה מסוים, ובראש כל שבט עמד שייח', שהיה המנהיג הכל יכול של בני עדתו בכל תחומי החיים. הקמת המדינה שינתה לחלוטין את אורח החיים של השבטים; חלקם פוצלו בין מצרים, ירדן וישראל. אחרים ברחו או גורשו. כמו שאר הפלסטינים שנותרו בגבולות ישראל הצעירה גם הבדואים הושמו תחת שלטון צבאי, שנותר על כנו עד אמצע שנות השישים. השייח'ים הפכו נציגים רשמיים של בני שבטם אל מול הממסד הישראלי. חלקם הועסקו כעובדי מדינה של ממש. ככאלה, הם ספגו עם השנים את התסכול והזעם של בני עדתם כמתווכים וקולטי הברקים של הממסד, ואט-אט מעמדם נחלש. המעבר ליישובי הקבע פורר את מבנה השבטים, וגם את מעמד השייח'ים. היום המעמד הזה נותר כמעט סמלי, חלק ממסורת שהולכת ונעלמת.
אני יודע שיהיו מי שיעקמו את האף, יאמרו שאני רומנטיקן. יאמרו שסיפורם של השייח'ים מורכב בהרבה ומשובץ שאלות קשות הקשורות ביחסים עם הממסד. ידוע לי גם שגורלם נחרץ עם השינויים לטוב ולרע שעוברת החברה הבדואית נוכח המודרניזציה. שינויים, שהיו בלתי נמנעים ואולי אפילו נדרשים. ועדיין, בעולם המואץ והמטורף שבו אנו חיים כדאי לעצור מדי פעם, להניח בצד לשנייה את האקטואליה ואת השיפוטיות, ופשוט להתבונן. לספוג תחושות ומראות שהתקיימו לצידנו עשרות שנים. לדמיין את הרוח שנכנסת מבעד ליריעות השיג, את ריח המדורה והקפה, השקט, והתחושה שהזמן הוא אינסופי. להביט בגיבוריו האחרונים של עולם שכמעט ולא ידענו על אודותיו, ועכשיו הוא הולך ונעלם.
עד הקמת המדינה השבטים הבדואים היו מסודרים במבנה היררכי של מטות. כל שבט השתייך למטה מסוים, ובראש כל שבט עמד שייח', שהיה המנהיג הכל יכול של בני עדתו בכל תחומי החיים. הקמת המדינה שינתה לחלוטין את אורח החיים של השבטים; חלקם פוצלו בין מצרים, ירדן וישראל. אחרים ברחו או גורשו
9 צפייה בגלריה
שייח' סייח אלטורי מתגורר בבית הקברות של כפר אלעראקיב, שנהרס ב-2010. האוהל שלו נהרס מאז 190 פעמים
(אריאל ואן סטרטן)
9 צפייה בגלריה
מתוך התערוכה: שייח' עאקל אלעטראש משבט אלעטראש בפזורה שבאזור ערד. כל שייח' בחר חפץ להצטלם איתו
(אריאל ואן סטרטן)
9 צפייה בגלריה
שייח' סאלם סלמן אלאעסאם משבט אלאעסאם בתל שבע. עבאיה שחורה עם פס זהב וחגורת עור צולבת
(אריאל ואן סטרטן)
9 צפייה בגלריה
שייח' יוסף אלדנפירי משבט אלעזזמה בפזורה שליד רמת חובב. כלי הקפה והתה, סמלי הנדיבות והאירוח
(אריאל ואן סטרטן)
9 צפייה בגלריה
שייח' חליל פרהוד גאבר אבו-אלקיעאן משבט אבו-אלקיעאן, יישוב לא מוכר ליד יער יתיר. אם היה כיף, נשארנו שעות
(אריאל ואן סטרטן)
9 צפייה בגלריה
שייח' איברהים אבו-עיאדה משבט אבו-עיאדה בפזורה של אזור ערד. עולם שלם וזר מרחק שעה וחצי מתל אביב
(אריאל ואן סטרטן)
"הבדואים הם חלק מהחברה הישראלית. ברגע שהמדינה תשקיע בהם - כולנו נרוויח. אם אתה חי בדרום הארץ, הבדואים הם חלק מהמרקם. הבעיה היא שהם אזרחים סוג ב׳, בלי הרבה תקווה. אני מקווה שעם שיתוף פעולה והקשבה תבוא האינטגרציה, ולכולנו יהיה טוב יותר. זה לא יהיה פשוט או מיידי, אבל זה הכרחי"
אנחנו צילמנו, הבדואים תרמו
קצת רקע: אני מתמחה בצילום אנשים לפרסומות ולענף האופנה ומרצה לצילום באקדמיה. התחלתי בלונדון, בשנות ה-90, כעוזר צלם לכמה מצלמי האופנה הגדולים בעולם, ומאז עשיתי דרך מקצועית ארוכה, שכללה קמפיינים עולמיים ומקומיים, עטיפות דיסקים, צילומי מפורסמים למגזינים, וגם כמה פרסים.
השותף שלי לתיעוד השייח'ים האחרונים של הנגב הוא סלים (סלאם) אלטורי. הוא נולד ב-1958 בכפר אל עראקיב בנגב, וכילד מבריק נשלח ללמוד בבית הספר בלקייה, לשם רכב מדי בוקר על חמור, עד שהוצא מבית הספר כדי לסייע למשפחה ברעיית עדרי הכבשים. כשחזר לבית הספר קפץ כמה כיתות וסיים בהצטיינות. בשנת 1980 הוא עבר לגרמניה, שם עשה תואר ראשון בכלכלה ועסקים ותואר שני בתכנון ערים, וזכה במלגה ללימודי דוקטורט מממשלת גרמניה. היום סלים הוא יועץ כלכלי עצמאי ודירקטור בגופים גדולים בישראל. בזכותו התערוכה יצאה לפועל, כי הוא תחקר והפיק את כל צילומי השייח'ים.
התערוכה תעלה בבית האמנים בתל אביב ב-26 באוגוסט. היא מתעדת אך ורק את השייח'ים האחרונים של הנגב, ומשלבת אמנות עם סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ופוליטיקה. בעבר, הבדואים נחשבו נסיכי המדבר. היום השיח התקשורתי והציבורי עוסק בהם בעיקר בהקשר של הברחות, עבירות תעבורה, פשע וירי. תרבות השייח'ים - עולם שלם שמתקיים בסך הכל שעה וחצי מתל אביב - הולכת ונעלמת. כשהיא תיעלם סופית, תיעלם גם המסורת הבדואית כפי שהכרנו אותה. גם בלבושם של השייח'ים שתיעדנו אפשר לראות את הקדמה והבריחה מהשורשים המסורתיים.
זה אמנם פרויקט אמנותי, אולם הוא קודם כל פרויקט חברתי, שכן כל הוצאות התערוכה מומנו מתרומות שנאספו בקהילה הבדואית. התמונות בתערוכה מוצגות בגודל טבעי - כל צילום הוא בגובה שני מטרים וברוחב 1.10 מ'. כך, למעשה, יכול המבקר בתערוכה לעמוד פנים אל פנים עם השייח' המצולם.
מדוע דווקא שייח'ים בדואים?
"מאז התחלתי לצלם באופן מקצועי (כילד בן 17 הייתי הצלם של בוקי נאה במעריב) רציתי לתעד את השייח'ים הבדואים. הם הקסימו אותי בגינוני הכבוד, בכריזמה, בלבוש ובסטייל. אבל מעולם לא יכולתי לקחת על עצמי פרויקט כזה, בגלל העלויות הרבות שלו. בשנים שבהן התגוררתי בלונדון הרגשתי בכל ביקור בארץ שאני חייב לתעד אותם, לפני שיעלמו מהנוף של הנגב. בכל ביקור ראיתי פחות אוהלים ויותר ערים. בשנת השבעים לישראל צילמתי קמפיין למשרד התרבות שהציג דמויות שתרמו למדינה. דרך סלים אלטורי איתרנו את קארין אלטורי, ילדה בדואית שדורגה במקום הראשון בארץ בטניס וייצגה את המדינה בטורנירים בעולם. צילמנו אותה ברהט, ושם הבנתי עד כמה החברה הבדואית השתנתה. הבנתי שזה הזמן. החלטתי להתמקד בשייח'ים, כי הם אחראים על ייצוג השבטים. הצעתי לסלים להשתתף איתי בפרויקט והוא הסכים.
"סלים אחראי על כל ההיבטים ההפקתיים - לאתר את השייח'ים, לקבוע איתם, לתאם הגעה. היינו מגיעים למאהל האירוח, שותים קפה ותה, ואני הייתי מציג את עצמי ומספר על הפרויקט. רק לאחר שהבינו מדוע אנחנו מצלמים את הפרויקט, הייתי ניגש לרכב ומביא את ציוד הצילום. השיג של פעם, האוהלים השחורים מצמר עיזים, כבר לא קיימים, ולכן החלטתי לצלם כל שייח' בשיג שלו, בעודו עומד ומישיר מבט למצלמה. כל אחד בחר להצטלם עם חפץ, שלדעתו הוא מייצג אותו, או את החברה הבדואית. סשן כזה נמשך שעה עד ארבע שעות, תלוי כמה כיף היה. הבדואים אוהבים לספר סיפורים, בדיחות ומשלים. היו פגישות עם שייח'ים שהחזירו אותי לחוויות הילדות שלי. אצלם נשארתי שעות. לבדואים יש הומור נהדר, והם יודעים לשבור את הקרח גם ברגעים הכי רציניים.
"כך או כך, הפרויקט כולו - כולל חגים, קורונה, מלחמות ומותם של חלק מהמצולמים - לקח ארבע שנים".
היו שייח'ים שסירבו להצטלם?
"לכל אורך הפרויקט הרגשנו שיש לנו את ברכת הקהילה כולה. כל ההוצאות לתערוכה ולהדפסות שולמו בתרומות של הקהילה הבדואית. אנשים תרמו ברוחב לב, בלי להבין בכלל מה זה פתיחה של תערוכה. הם הבינו את החשיבות של תיעוד השייח'ים וזה הספיק. רק שייח' אחד לא הצלחנו לשכנע להצטלם, אבל כשהבנו שזה משהו שלא ישתנה, נפרדנו ממנו באהבה".
הפרויקט הזה עודד אותך, עשה אותך יותר אופטימי באשר לעתיד ההשתלבות של הבדואים בתוך החברה הישראלית?
"אני חייב להיות אופטימי. הבדואים הם חלק מהחברה הישראלית. ברגע שהמדינה תשקיע בהם - כולנו נרוויח. אנחנו בדקה התשעים בעניין הזה ואני מאוד מקווה שכעת יגיע הסוף להזנחה. אם אתה חי בדרום הארץ, הבדואים הם חלק מהמרקם. בבתי החולים, במשרדים ממשלתיים. הם עורכי דין, קבלנים ובעלי מקצועות חופשיים. הבעיה היא שהם אזרחים סוג ב׳, בלי הרבה תקווה. אני מקווה שעם שיתוף פעולה והקשבה תבוא האינטגרציה, ולכולנו יהיה טוב יותר. זה לא יהיה פשוט או מיידי, אבל זה הכרחי".
תערוכת צילומים בעידן של אינסטגרם - זה לא קצת מפעם? לא עדיף דוקו?
"אני צלם סטילס, אני רואה את העולם בתמונות. לתערוכה יש כוח עצום. אנשים מגיעים לתערוכה כדי להתנתק ולהיכנס אל עולם אחר. כאשר אנשים ייכנסו לאולם הגדול והלבן בבית האומנים, ויעמדו מול 30 שייח'ים בגודל טבעי שמסתכלים להם בעיניים - הם יעברו חוויה. כל אחד ואחת יקחו את החוויה למקום אחר, אבל הם יזכו להיכרות בגובה העיניים עם הבדואים. חוויה כזו לא מתקיימת בשום מדיה חברתית או על גבי מסך. ובאשר לדוקו - הלוואי. שמישהו ירים את הכפפה ויפיק דוקו רציני שמספר את סיפור הבדואים בנגב".
9 צפייה בגלריה
האמן (במרכז משמאל) עם השייח' מאהדי אבו סאיבן ובני משפחתו ברהט. הקהילה תרמה למימון הפרויקט
(סאלים אלטורי)
9 צפייה בגלריה
האמן עם שייח' סאלם סלמן אלאעסאם בתל שבע. השיג של פעם, האוהלים השחורים מצמר עיזים, כבר לא קיימים
(טל ואן סטרטן)
9 צפייה בגלריה
"בכל ביקור בארץ הרגשתי שאני חייב לתעד את השייח'ים, לפני שיעלמו מהנוף של הנגב". האמן אריאל ואן סטרטן
(טל ואן סטרטן)
