לו בנימין מִטּוּדֵלָה היה עורך את מסעותיו במאה ה-21 ולא ה-12 ומגיע עד ארץ ישראל, היה סבור כי מתקיימת כאן "דמוקרטיה תוססת". בוודאי היה רושם על המחאות בכל צומת מדרום ועד צפון, סובלנות המשטרה אל מול חסימות כבישים ודגלי המדינה והגאווה כתורן מתנוססים מצעיר ועד זקן, עוברים מצד שמאל לצד ימין.
ובנימין אחר שהיה מבקר, בוודאי היה כותב כיצד האוטופיה שאותה תיאר בספרו הקודם על אודות חברה חילונית, שוויונית הדוגלת בסובלנות, רווחה ויוזמה פרטית ודוחה מעליה גזענות כלפי האחר, מתגשמת כנבואת אחרית הימים.
בשנת 2014 כתבתי טור שפורסם באתר זה, בעקבות הירצחו של חייל גולני, יפתח גריידי ז"ל, אותו הכרתי, שנדקר למוות, בזמן שהיה עם חבריו במועדון ברעננה. הלם אחז בי למשמע הידיעה והמילים כמו זלגו אל המקלדת. "זה לא האלכוהול, זה לא המאבטחים במועדון, זה לא האופנוע, זה לא הנהג, זה לא רוצח נקודתי שקל לנו להאשים אותו. הם הסימפטום, אנחנו, החברה שלנו, המחלה. זו שמאפשרת לאנשים כמו יפתח להירצח סתם כך ולהישכח", כתבתי שם. יפתח נרצח בגללנו ועם המציאות הזו אנו מסרבים להתמודד כבר 75 שנה.
עשרות אנשים ביקשו לדבר איתי בעקבות אותו פרסום שזכה לתהודה, לכולם הייתה לי אותה התשובה, אנו חברה שמטפחת מוות כדרך חיים. כמה חודשים לאחר מכן חווינו כולנו את מבצע "צוק איתן" ואני רצתי לחלון, בוהה במופע הזיקוקים של מטחי כיפת ברזל.
במדינה שבה הפרסומים על אחוזי הגיוס לצה"ל ואחוז הזכאות לבגרות מתחרים זה בזה בקטלוג איקאה שנתי הכולל מין, גזע, דת וצורת התיישבות, קשה להבין מהם סדרי העדיפויות, ואיך לא, בני מיעוטים (מכבסת מילים לתושבים ערבים), חרדים וצעירים עם מוגבלות, מודרים מפה או משם או משניהם. ככה זה כשהחזקים עם התקציבים קובעים מה האמת ובאיזה צבע ססגוני נצבע היום את האפליה. היא הרי תמיד דבר יפה, נקי, מצוחצח, טהור.
לאורך כל ההיסטוריה המעמד השולט שיעבד נשים ושחורים ודחק החוצה בעלי מומים נפשיים, קוגניטיביים או פיזיולוגיים. במקרה הטוב הם היו ליצנים. גם היום אותן קבוצות חזקות משתמשות בנו, כאילו נותנות לנו מקום ליד שולחן קבלת ההחלטות, אך זה לא יותר ממצג שווא של שוויון שכל מטרתו להלבין את הדגל.
אחרי שנים של דחיית אוטיסטים ואנשים עם מוגבלות מגיוס לצה"ל, אני נעצב ומתקומם כל פעם מחדש למשמע הורים או חיילים עם מוגבלות שאומרים תודה על שנתנו להם את הסיכוי להוכיח שהם ראויים לתרום.
3 צפייה בגלריה
חיילים עם מוגבלות צועדים ביחד עם לוחמי הנח"ל ביום הזיכרון. ההשתתפות בחברה הכללית מאוד חשובה להם.
(צילום: אלי מנדלבאום )
אולי אני באמת עלוקה?
את היועצת הארגונית אני מכיר כבר שנתיים, יצא לנו להיפגש כמה פעמים, היא שייכת אמנם לאגף אחר בצבא, אבל יש בינינו קשרי עבודה. באחת מפגישותינו היא הפתיעה אותי בשאלה כמה פרויקטים אני מוביל. "אני מקווה שיש גורם מקצועי, פסיכולוג, שעוזר לתווך מולם את מה שאתה רוצה". לא נעלבתי, אני יודע שאני צריך תיווך, אני רואה שיש קושי איתי. לפני כמה חודשים זרק לי בפרצוף מנהל בכיר: "אתה לא יודע כמה מאמצים הם עושים כדי להכיל אותך". כל כך רציתי לספר לו כמה פעמים אני ספגתי כסמרטוט את תחושת חוסר הסובלנות.
אתם מסתכלים עלי ורואים "קצין עם כנפי צניחה" וכל השיט הזה, כן, שיט. אתם יודעים למה? כי אני בחור שצריך שיעזרו לו להשתלב וצריך סביבה מאוד סבלנית, עד שלפעמים צצות בי המחשבות אם אני לא עלוקה. ביסודי קראו לי קרצייה, אולי אני באמת קרצייה? טוב, בטח תגידו, פויה, לא יפה לדבר ככה, אתה אוטיסט, לא אומרים על אוטיסט קרצייה. בעצם, על אף אדם. אבל מתחת לפני השטח אני רואה את התגובות של אנשים, אני שם לב שאני ממש צריך לרדוף כדי שיעזרו לי, ואז בא מישהו ואומר שאני לא תמיד מבין שיש להם עוד עיסוקים, אבל יש אנשים שכולם רוצים לעזור להם ואיך שהם נכנסים לחדר כולם שמחים. ואיתי פחות.
3 צפייה בגלריה
ההפגנות מנציחות ומשמרות את האפליה וההדרה של אוכלוסיות עם מוגבלות.
(צילום: דרור גלבוע, יאיר שגיא,רויטרס, חיים הורנשטיין )
לאנשים עם מוגבלות אין מקום במחאה
"אני עושה מעל ומעבר בתפקיד שלי ונושמת אותו יום יום! תודה על מסלול 'תתקדמו' שהאמין בי! ואני רוצה שאת המשפט הבא שאכתוב לך תזכור טוב טוב!!! אני הולכת להיות קצינה ובשיניים אני אלחם על זה". כך כתבה לי לאחרונה חיילת עם אוטיזם שהתגייסה לצה"ל. היא נאבקה להתגייס בפרופיל גיוס רגיל ולא כמתנדבת, ונאבקה להגיע לתפקיד משמעותי אותו היא עושה באופן שזיכה אותה באות הצטיינות.
לעומתה אני צופה בכל אותם טייסים "מתנדבים" שמתוקף השתייכותם למעמד חברתי גבוה וחיוני, מרשים לעצמם לאיים באי התייצבות למילואים. אף חייל או חיילת עם מוגבלות, יתאמצו כמה שרק יוכלו, לא יצוצו במחשב של קצין איתור צוות אוויר במטה חיל האוויר. הוא אפילו לא רואה אותם מרוב הגובה בו הוא נמצא.
"ישראל מעולם לא הייתה דמוקרטית כלפי אנשים עם מוגבלות, כי אם בת ערובה בידי הקבוצות החזקות".
אני צופה במחאת הנשים המאורגנת כמשמר לאומי חזק הצועד באלפיו למען זכויותיו, לבושות במדים אדומים וקסדה לבנה לראשן ולא ראיתי פעם אחת צעדה דומה של אלפי אנשים עם מוגבלות. "יש הרבה שיקולים והמון דוברים עם מסר חשוב", כותבת לי אחת ממארגנות המחאה נגד מה שכונה "ההפיכה המשטרית".
אני בטוח שיש שיקולים והמון דוברים, אלא שיד המקרה וכולם פרופסורים, בני דודים של, גנרלים, ניצבים, ראשי מוסד ושב"כ ובכירות בפרקליטות. לאנשים עם מוגבלות אין מקום במחאה ואין מיקרופון על הבמה. כזו היא האפליה. מכובדת, מאורגנת, מסתתרת, צודקת.
3 צפייה בגלריה
בית דיזנגוף ברחוב רוטשילד בעת הכרזה על המדינה ומקום משכנה של מגילת העצמאות.
(מתוך תיק התיעוד של בית העצמאות)
ישראל היא וילה ברוטשילד
גם הרצל וגם ז'בוטינסקי השתמשו בקישוטים דמוקרטיים אף שלמעשה סלדו מאופוזיציה והעדיפו להקים ולנהל ארגונים ציוניים שהוכפפו לרצונם בלבד, כפי שכתב ההיסטוריון פרופ' מוטי גולני. גם בן גוריון לא היה ג'ורג' וושינגטון וכבר בשנת 1952 תיאר את שלטונו ההיסטוריון פרופ' יעקב טלמון כ"דמוקרטיה טוטליטרית".
תוקפה של מגילת העצמאות נתון למחלוקת עוד מראשית ימי המדינה (ראו בג"ץ זיו נ' גוברניק) וביתר שאת לאחר שחלקים מעקרונותיה עוגנו בחוקי היסוד (1992 ו-1994). אך ויכוח זה הוא טרחני ומיותר באקלים הציבורי ולא שונה מכל אותן סיסמאות "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" או "וילה בג'ונגל".
מגילת העצמאות הן כמסמך והן כחזון, נותרה רק בווילה מספר 16 בשדרות רוטשילד שבתל אביב. ישראל מעולם לא הייתה דמוקרטית כלפי אנשים עם מוגבלות, כי אם בת ערובה בידי הקבוצות החזקות, וזה ממש לא משנה אם הן בבית המשפט העליון, בממשלה, בכנסת או צועדות באמצע הלילה על כביש האילון.
- אודי הלר הוא. מייסד "תתקדמו", התוכנית הלאומית לקידום אוטיסטים בצה"ל. מרצה וכותב מאמרים בתקשורת הישראלית. למד לתואר ראשון ושני במדעי המחשב.
