רכס ההימלאיה הוא רכס ההרים הגבוה ביותר בעולם, מה שהופך אותו ליעד נחשק עבור כל אדם שאוהב לטייל בין הרים מושלגים. יצאתי לצעוד את טרק האנפורנה בנפאל, אחד הטרקים הנחשקים ביותר בעולם, אבל הפעם עם משלחת של אנשים עם מוגבלויות, ויחד החלטנו לטפס ולהגיע לפסגה הגבוהה של 5,416 מטרים מעל פני הים.
צפו ב"אוהד הנווד" מסקר את המסע המרגש לפסגת האנפורנה:
אוהד הנווד - אנפורנה
"עמותת ארז", היא עמותה של יוצאי יחידת האלפיניסטים של צה"ל שהחליטו להגשים חלומות מושלגים לאנשים עם מוגבלויות, שכנראה לא היו מצליחים לעשות זאת לבד. ביחד הם עושים פעילויות בארץ, סקי באירופה, ואחת לשנה גם חוזרים לנפאל ואיתם אנשים עם שיתוק מוחין, עיוורון ונכות, שיוצאים מאזור הנוחות והשגרה שלהם, שגם ככה לא תמיד נוחה, למקום שבו האוויר דליל וקשה לנשום, הקור מקפיא עצמות, והתנאים הם בסטנדרטים של מדינת עולם שלישי - נפאל.
יצאנו לדרך כ-60 אנשי משלחת,11 עם מוגבלות והשאר מתנדבים שבאו על חשבונם למסע הזה, לסחוב את מי שלא יכול לצעוד ולעזור להם בפעילויות שעל פניו פשוטות ושגרתיות, כמו ללכת להתפנות.
בנימין בראוורמן, המתודד עם שיתוק מוחין, משתף: "כשסיפרתי לבעלת מכבסה בפוקרה, שירדתי עכשיו מטרק סובב האנפורנה, היא אמרה לי 'אתה יודע, יש לי אחיין שהולך בדיוק כמוך, ואפילו למכולת הוא לא הולך, ואתה טיפסת את האנפורנה'. זה מאוד נגע בי כי כשהייתי תינוק קטן, אחד הרופאים אמר להורים שלי, 'הילד שלכם ככל הנראה לא ילך על הרגלים, ויהיה כל חייו על כסא גלגלים".
"עברו כמעט 29 שנים, ואני מוצא את את עצמי באחד הטרקים היפים בעולם, סובב האנפורנה. ביחד עם 60 איש שביניהם היו עיוורים, קטועת רגל (הראשונה בעולם שעולה לאנפורנה), משותקים, אנשים עם שיתוק מוחין, וכחמישים מתנדבים מופלאים, והמשותף ביניהם הוא שכולם יצאו מאזור הנוחות שלהם, אם זה לעזוב את מקום העבודה והמשפחה, ואם זה לקחת את המגבלות הקשיים וההתמודדויות ולהפוך אותם להזדמנות, לטפס באחד המקומות היפים בעולם, סובב האנפורנה בנפאל", מסביר בראוורמן.
6 צפייה בגלריה
"כשהתבגרתי והגעתי לגיל של אחרי צבא ושמעתי סיפורים מאנשים, 'עשיתי את הטרק הזה והזה', והאמת? קינאתי". בנימין בראוורמן באנפורנה
הנחיתה בקטמנדו, עיר הבירה של נפאל, הייתה הרגע בו הבנתי שאני לא מבין כלום על אורח חייהם של חבריי. קטמנדו היא עיר סואנת, רועשת, בלי הרבה תשתיות ובגלל זה אני מאוהב בה ומחשיב אותה כאחת הערים היחידות שאני משתדל לחזור אליהן כמה שיותר, אבל עבור מי שעבורו ללכת ברחוב סואן או לעלות במדרגות בדרך למלון לא מונגש, להיות בעיר הזו זו משימה לא פשוטה.
המשכנו בטיסת פנים לעיר השנייה בגודלה בנפאל, העיר פוקרה, ומשם יצאנו עם מסוקים לנקודת ההתחלה של הטרק, כפר בשם "הומדה". מסתבר ששבוע לפני כן הייתה סופת שלגים מטורפת בנפאל שהרסה הרבה מהתשתיות ולא היה שום סיכוי להגיע לנקודת ההתחלה עם רכבים, אז "אולצנו" להתחיל את הטרק עם חוויה בלתי נשכחת של טיסה בין רכס הרי ההימלאיה.
בשעות הערב קיבלנו תדריך על הטיול משמעון פריינטה, המארגן האגדי של המשלחת והמייסד של "עמותת ארז", מומחה טיפוס ובן אדם משכמו ומעלה שמקדיש את רוב פועלו לעזרה לאחרים. למשלחת הצטרפו גם הרופאים הנהדרים שליוו את המסע, אבי שזר ולירון תלמי, שדאגו לכל דבר בין אם זה להרגיע מהחשש ממחלת גבהים או לתת חמצן למי שצריך, ואפילו חנן גודר, שגריר ישראל בנפאל הגיע לוודא שהכל מתנהל כשורה.
"מי שהולך הכי לאט רואה יותר טבע"
היום הראשון לטיול היה ביום שישי, אז מיהרנו לקום מוקדם כדי להספיק להגיע לכפר הבא לפני כניסת שבת. התוואי היה קליל, דרך עפר מישורית יחסית, אבל רכס ההרים בצדדים יכול להטריף ביופיו את השכל. את מי שלא יכול ללכת סחבנו על "גילגלונים" שזה מעין מזחלת עם גלגלים ומושב, ובצדדים יש רתמות לסחיבה. על כל אחד מהנסחבים היו שני נפאלים ושישה ישראלים. לתפעל את הגילגלון ולהניע אותו כל הדרך למעלה זו משימה לא פשוטה, במיוחד כשעוברים בדרכים מושלגות, עליות, גשרים, וכו'. הגענו לכפר בשם "מנאנג" בשישי בצהריים, ביום שמשי מהמם בלי עננים.
בבוקר יום ראשון, כבר הספקנו להכיר אחד את השני ולהתחיל להתגבש, ההתקדמות איטית מן הסתם, אבל אני תמיד אומר ש'מי שהולך הכי לאט רואה יותר טבע ואין מה למהר'. שמעון מאורגן ואנחנו סומכים עליו בעיניים עצומות שיוביל אותנו. אחד הדברים היותר מעוררי השראה שראיתי אי פעם היה החבר'ה עם השיתוק מוחין, שאמנם קשה להם ללכת וכמובן שחלק גדול מהזמן סוחבים אותם על הגילגלון, אבל הם בוחרים גם לרדת ממנו ולצעוד בכוחות עצמם.
"תדמיינו רגע, אתם יושבים על כיסא גלגלים שיושב על גלגל אחד, לא הדבר הכי יציב בעולם, ואתם מתקדמים בשביל צר שמשני צידיו יש תהום, בגבהים שאתם לא רגילים אליהם
בראוורמן מוסיף: "כילד לא הייתה לי כל-כך הזדמנות לטייל טיול אמיתי, להרגיש את השטח ברגליים, וכשהתבגרתי והגעתי לגיל של אחרי צבא ושמעתי סיפורים מאנשים, 'עשיתי את הטרק הזה והזה', והאמת? קינאתי. והנה אני מוצא את עצמי, על גילגולון מובל על ידי שני פורטרים חביבים, ומסביבי צוות מתנדבים אלופים, 'צוות בנג'י' קראו לנו".
"הנופים מסביב עוצרי נשימה, והדרך מפחידה לא פחות, תדמיינו רגע, אתם יושבים על כיסא גלגלים שיושב על גלגל אחד, לא הדבר הכי יציב בעולם, ואתם מתקדמים בשביל צר שמשני צידיו יש תהום, בגבהים שאתם לא רגילים אליהם, הנשימה קשה בגלל האויר הדליל בחמצן, מכל עבר נשמעות קריאות 'push push' ואנחנו מתקדמים ועולים".
"זה תמיד היה לי מאד חסר והרגשתי פיספוס עצום"
6 צפייה בגלריה
"מאוד חיכיתי למסע והאפשרות לצאת אליו הייתה באמת התגשמות חלום". ירדן הרשקו והמתנדבים מעמותת "ארז" האנפורנה
ירדן הרשקו, שעברה תאונה ובעקבותיה היא מרותקת לכסא גלגלים, משתפת: "מאוד התלהבתי לקראת המסע. בגלל הפציעה שלי בצבא לא יצאתי עם החברים שלי לטיול הגדול אחרי צבא, והאמת היא שבקושי יצאתי לטיולים בטבע בכלל, זה תמיד היה לי מאד חסר והרגשתי פיספוס עצום. אז מאוד חיכיתי למסע והאפשרות לצאת אליו הייתה באמת התגשמות חלום".
"ניסיתי לצאת לטיולים מאורגנים אחרים כמו ספארי שלג בסקנדינביה ועוד איזה טיול או שניים, ותמיד דחו אותי כי אמרו שאני לא מתאימה בגלל הנכות ושמבחינת ביטוח אי אפשר לצרף אותי, גם אם מצאתי פתרון למוגבלות הפיזית שלי", מוסיפה הרשקו.
"אבל לצד ההתרגשות הגדולה היו גם חששות, אני פוסט-טראומתית ועם מגבלה פיזית לא קלה, וידעתי שמכיוון שהצטרפתי למסע מאוחר אני לא יכולה לצאת עם מלווה ואהיה לבד. היה לי ברור שזה יכול להיות מאוד לא פשוט. אני גם אמא לילד קטן והיה לי קשה לעזוב אותו לזמן ארוך כל-כך. לפני היציאה למסע אף פעם לא נפרדנו ליותר מכמה שעות", היא משתפת.
"דאגתי מאוד בגלל מגבלת המשקל ושיש לי הרבה ציוד רפואי ומה יקרה אם יחסרו לי דברים. דאגתי שארגיש לבד ובודדה בין הרבה אנשים שלא פגשתי קודם, וגם דאגתי מה יקרה אם יהיה לי התקף חרדה במסע או איזושהי מצוקה גופנית ואני בלי מישהו שמכיר אותי ואיך לטפל בי. הציפייה הייתה שהינה, עכשיו אני סוף-סוף אגשים את החלום שלי ואצא לסוג של 'טיול אחרי צבא' שאף פעם לא היה לי, ואחווה שוב את הטבע והאקסטרים שלו שכל-כך חסרים לי מאד הפציעה", מסבירה הרשקו.
בראוורמן ממשיך בתיאור: "הגענו לכפר שממנו עולים להיי-קאמפ שנמצא בגובה 4,900 מטר, עלייה של שניים וחצי קילומטר בשיפוע של 40 מעלות. בבוקר, לפני שיצאנו פנה אלי אמיר שהיה בצוות שלי ושאל, 'תגיד, אתה רוצה לעלות ברגל?' ואני שכבר הלכתי חלקים מהמסלול ברגל עם מקל הליכה או שעון על ידו של טל, איש מדהים שהיה בצוות שלי, רציתי, אך מעלייה כזו חששתי. 'זה לא קשוח מידי?' שאלתי את אמיר, 'מה הבעיה יש את השיטה הויקינגית - אתה מחזיק בכתפיות של תיק של מישהו, ואחר מחזיק אותך מאחור', 'יאללה בוא נלך על זה', אמרתי, (לך תתווכח עם מישהו שעשה כמה 'איירון מן' בחייו) ואנחנו עולים", הוא משחזר.
"הנשימה קשה, החמצן דליל, כל מאה מטרים עוצרים לנוח שנייה, ואני מסתכל אחורנית ורואה את שני הפורטרים שלי מאושרים שהם סוחבים גילגולון ריק. 'תכל'ס פחות משקל', אני מחייך לעצמי. אנחנו מתקדמים צעד-צעד וכשהגענו למעלה, עייפים אך מרוצים, אני שומע מחיאות כפיים, ורואה את כל הפורטרים עומדים ומוחאים לי כפיים בהשתאות, 'You are a heroic and brave man' אמר לי אחד הפורטרים, ואני חושב לעצמי 'נכון זה דורש אומץ ולולא האנשים המדהימים שליוו אותי שתמכו ועודדו אותי זה לא היה קורה'".
הרשקו משתפת: "היה קשה לשבת על הגילגולון שעות ארוכות. הישיבה על הגלגלון היא קשה ושונה מאד מהכיסא גלגלים שלי. קשה לשמור על שיווי משקל אם מי שמוביל לא מאוד מקפיד לשמור על הגלגלון מאוזן, ובכלל זאת הייתה צורת ישיבה קצת יותר מאתגרת פיזית ממה שחשבתי. בנוסף בעוד שבכיסא גלגלים האישי שלי יש לי שליטה, בגלגלון אני לגמרי תלויה באחרים שמובילים אותו ואין לי שליטה בכלל", היא מוסיפה.
"אני גם לא יכולה לעזור בגלגלון לדחוף וזה קשה לראות את כולם עובדים קשה ואני רק 'יושבת' שם ונהנית לי מהנוף והאווירה. היה לי חסר להרגיש אקטיבית גם במסע בזמן הצעידה. היו רגעים מפחידים במסע שבהם לא רציתי להיות על הגלגלון ומכיוון שלא הייתה לי שליטה, לא הייתה לי גם בחירה. זה קשה לשחרר ולוותר על שליטה. אבל בכל פעם שהיה לי קשה, עצמתי עיניים וכשפקחתי אותם אמרתי לעצמי 'תיראי את הנוף ואיפה את נמצאת, מה הסיכוי שכמשותקת היית מגיעה לכאן בצורה אחרת?' הסתכלתי מסביב והאושר הציף אותי. היה קשה לבקש עזרה כמעט לכל דבר שרציתי לעשות. הניתוק מהבית בימים על ההר ושאין ממש זמן לבד. אבל היה בזה גם קסם".
"שלוש לפנות בוקר, אמצע הלילה, קור איימים"
אילנה כהן, שהצטרפה למסע כמתנדבת, משתפת מהצד שלה: "לפני המסע לא חשבתי על המסלול או על חברי המשלחת, חששתי מהקושי הפיזי בגובה יחד עם קשיי נשימה שיכבידו ויקשו עליי לעזור בתפקידי כמלווה של האנשים עם המוגבלויות שאיתם יצאנו לטיול", היא מסבירה.
"כדי להפיג את החשש קראתי רבות על מחלת הגבהים והתאמנתי בהליכות והאמנתי שיהיה בסדר. לשמחתי, כבר בשדה התעופה פגשתי אנשים מקסימים וחמים כך שכבר המסע החל ברגל ימין. אט-אט הכרנו את החברים עם המוגבלויות, אנשים עם כוח רצון שקשיים לא מרתיעים אותם, שבאו להגשים חלום. לאורך המסע קשיי נשימה והקושי הפיזי היו כאין וכאפס אל מול הנופים המדהימים עוצרי הנשימה. הליווי העצים את החויה, נתן משמעות מיוחדת למסע וליכד את הקבוצה במטרה המשותפת והפך אותנו למשפחה".
"מסע עושים על הרגליים", אמרה לי אולה מלמד (עורכת דין עם שיתוק מוחין), שאהבה לזרוק משפטים באוויר שעבורי היו בעלי משמעות עצומה ונתנו לי פרופורציות על החיים.
ככל שעולים בגבהים אי אפשר להתעלם מהחוסר בחמצן, קשה לנשום, יש סחרחורות, ואפילו כאבי ראש. לא התחכמנו ולקחנו כדורים נגד מחלת גבהים בהתאם למרשם הרופא. מעבר לזה, נהיה יותר ויותר קר אז השתמשנו בבגדים חמים ושקיות חימום ללילה, התנאים בכפרים הולכים ופוחתים וגם מתייקרים, כי קשה להביא חומרי גלם לאזורים האלה. אין קליטה בכלל בטרק, אז הבאתי מכשיר לוויני שדרכו אפשר לשלוח הודעת חירום כדי להזעיק חילוץ. באמצעות המכשיר ניתן לראות את הגובה הנוכחי ולוודא שהעלייה בגבהים נעשית בקצב נכון, ובכללי לשלוח הודעת 'בוקר טוב' לארץ כדי שלא יהיו מודאגים ויראו איפה אנחנו על המפה.
בסוף היום הלפני אחרון של המסע הגענו ל"היי קאמפ", המחנה האחרון לפני היציאה למעבר רכס ההרים הנחשק בגובה 5,416 מטרים. התיישבנו לאכול סביב האח שיש במסעדה, הקשבנו לאסתי האלופה שעומדת להיות האישה הראשונה עם קטייעה של רגל אחת שתגיע לפאס האנפורנה, מספרת את סיפורה והלכנו לישון מוקדם לקראת היום האחרון והמאתגר ביותר.
היום האחרון ידוע כיום קשה בטירוף, עם עלייה קשה וארוכה ולאחר מכן ירידה תלולה וארוכה מאוד, חברים שלי בכושר טוב שצעדו את הטרק בעבר אמרו שזה אחד הימים המאתגרים ביותר בחייהם, ואנחנו פה שבוע אחרי סופה שהמטירה שלג רב שמקשה עלינו לסחוב את הגילגלונים, מחליקים בעליות ובירידות, בקיצור המאמץ גדול פי כמה מאשר מטייל רגיל.
6 צפייה בגלריה
"אנחנו פה שבוע אחרי סופה שהמטירה שלג רב שמקשה עלינו לסחוב את הגילגלונים, מחליקים בעליות ובירידות, בקיצור המאמץ גדול פי כמה מאשר מטייל רגיל".
קמנו בשלוש לפנות בוקר, באמצע הלילה, קור איימים, מלא אנשים. אני מצחצח שיניים ומזמין לי כוס תה. מתארגן להליכה מבחינת ציוד ויאללה יוצאים לדרך עם פנסי ראש דלוקים וחושך מוחלט.
הכול מושלג ובאוויר יש דממה שנכנסת לתוך הנפש. מתקדמים לאט ובזהירות, עולים ועולים, עוד מכשול ועוד דרך צרה. עוברים הכול. החברה על הגילגלונים אמנם נסחבים, אבל לשבת במזג אוויר כזה זו בטח תחושה לא נעימה, היה נראה שלמרות שהם יושבים ומכוסים בתוך שק שינה קר להם מאוד, והאוויר הדל משפיע גם עליהם. לאט-לאט השמש עלתה והקלה על ההליכה. כבר מרגישים את הגבהים בזה שבקושי רואים פיסת אדמה ויש משהו שמשתנה בנוף, כאילו נראה סרט שצולם באיכות גבוהה מאוד, נקי, צלול, טהור – לא מזוהם ולא נהרס ע"י אף אדם.
בראוורמן מספר :"יצאנו בארבע וחצי לפנות בוקר בקור מקפיא של מינוס 20 מעלות, יצאנו לפס, בשיירה ארוכה של אנשים מדהימים ואמיצים. בדרך מלאה שלג וקרח ובחוסר חמצן דחפו המתנדבים את הגילגולונים ולא ויתרו לעצמם, גם שהיה קשה לנשום והכוחות אזלו, ובסופו של דבר הגענו לפס".
"שאגות שמחה באויר, חיבוקים, ודמעה של אושר זלגה מעיניי. חשבתי לעצמי 'הנה אנשים שעם כל הקשיים והמורכבות שלהם, הגיעו לפס, ולמעשה טיפסו את האנפורנה'. בשבילי זה חלום רחוק שהוגשם, אני, אותו ילד שחשבו שלא ילך על הרגליים, יכול לומר עכשיו בגאווה 'טיפסתי את האנפורנה'".
הרשקו מתארת: "הסיום היה מתוק-מר,הגענו לפאס בשלב מאד מאוחר ביום בגלל השלג, אז לא היה הרבה זמן ליהנות מהפסגה כי היינו חייבים לרדת והירידה היתה גם מפחידה בגלל החושך, כי מיהרנו לרדת, וגם בגלל תנאי הקרקע. למרות האוויר הדליל בגובה, למזלי לא היו לי בכלל מחלת גבהים או קושי בנשימה, אבל היו הרבה אנשים סביבי שהיה להם מאד קשה וכאב לי שאני לא יכולה לעזור או להקל עליהם באיזושהי צורה".
"זה היה יום מאד מעייף כי הוא התחיל לפנות בוקר וסיימנו את הירידה מההר בתשע בערב, אז פיזית ונפשית הרגשתי מותשת. כל-כך נהניתי והייתי עצובה קצת שנגמר ועכשיו חוזרים לחיים הרגילים. באיזשהו מקום רציתי שהאושר שהרגשתי על פסגת ההר לא יעלם לי", מודה הרשקו.
"כל-כך שמחתי שזכיתי לחוות את החוויה המטורפת הזאת. ומאוד הייתי גאה שלא נשברתי בשום שלב ונהניתי מכל רגע. בסוף המסע היה לי קצת עצוב כי רציתי בחוצפתי עוד, אבל ידעתי שסביר להניח שלא יהיו לי בחיים עוד דברים כאלו כי במצבי זה באמת דבר מאד נדיר. אני בעיקר מרגישה הודיה ענקית על ההזדמנות הזאת שניתנה לי".
כהן מסכמת: "ביום של הפס היה קשה בגלל סופת שלגים שהייתה כמה שבועות לפני, דבר שלא אופייני לתקופה ולא היה במסעות הקודמים. היה קר מאוד, אצבעות הידיים ממש קפאו. התעכבנו בירידה והלכנו בחושך. אין ספק שהיה מאתגר מאוד אך בשביל זה באנו. החוויה עילאית - צוקי אנפורנה מפעימים, מחזה מרהיב ועוצמתי, אתה מרגיש קטנטן, הלב מתרחב ומתמלא שמחה - "מה רבו מעשיך ה'". גם חודש אחרי, כל לילה במחשבותיי, אני חוזרת לשם ואין מילים לתאר את החוויה של האנפורנה. עשיתי זאת עם ערך מוסף".
זהו, הגענו לפאס! איזה רגע מרגש להיות בו. קבוצה של 60 אנשים שהולכת פחות או יותר ביחד, במטרה לעזור לאחר, לדאוג לו לפני שדואגים לעצמם, במקום כל-כך קיצוני. הסתכלתי על האנשים עם המוגבלויות שביום יום מתמודדים עם כל-כך הרבה קשיים, מנפצים את אזור הנוחות שלהם, מגשימים חלום גדול שלהם להגיע לפסגה להוכיח לעצמם ולאחרים שאושר הוא הרבה פעמים עניין של בחירה, והם, ללא ספק, בחרו נכון.
- "עמותת ארז" היא ארגון ללא מטרות רווח שהוקם ב-1999 על ידי מספר חברים. כל פעילויות העמותה הם אזרחיות ומתבצעות באופן התנדבותי לחלוטין. העמותה תומכת בנכי צה"ל, ספורטאים וילדים עם מגבלות כחלק בלתי נפרד מתהליך השיקום שלהם. לפני כשלוש שנים צירפה העמותה את ענף הקייטסרף לפעילותה. העמותה חלוצה בכל מה שקשור בהנגשת קייטסרף לנכים בארץ ובעולם, ואפילו הגיעה לפריצות דרך עולמיות כמו הגולש העיוור הראשון בעולם. כעת נמצאת העמותה בעיצומו של קמפיין גיוס המונים להמשך פעילותה. להצטרפות לקמפיין לחצו כאן.
