יחידה 8200 של צה"ל מקיימת תוכנית יוקרתית להקמת סטארטאפים בתחומים חברתיים, ואני אחד מ-36 שהתקבלו למחזור השני. במקביל, מאות התגובות ואלפי השיתופים לפוסט כואב שפרסמתי בפייסבוק וזכה לתפוצה נרחבת, הצטמצמו ברוח הזמן לסיוע במציאת דירה. כולם פספסו את הכאב והצלקות מדחייה, המאבק למצוא שייכות, הרצון לברוח ועד כמה אני זקוק ליותר התאמות מכפי שנראה כלפי חוץ. סיפור של אש וקרח בשלוש מערכות.
מערכה ראשונה
חג שבועות תשפ"ב
אז ככה ישנתי מיום שישי עד שני בבוקר, בצבא, בממ"ק של קומה 4 בקרייה. חג שכולו חלב, דבש וטיולים בטבע היה אצלי חג של בדידות ומסדרונות חשוכים. למה, אתם שואלים? לא כי הייתי חייב, ניסו לסדר לי את מלון 'לאונרדו בוטיק' ברמת החיל, אבל כל הקירות שם הם חלון זכוכית אחד גדול ושום וילון לא יכול לחסום את אור השמש שאני כה רגיש אליו, אז ויתרתי, חבל על הכסף.
בשבוע שעבר ישנתי אצל מישהו שאני מכיר ועשה לי טובה, וכל חפצי האישיים מאוחסנים בתא המטען של הרכב. כבר חודש וחצי שאין לי איפה לגור. בשוק הדיור המבעבע אין מקום לבחור כמוני שצריך מקום שקט, עם חניה, דירה נגישה ושקטה.
את הדירה הקודמת נאלצתי לעזוב כי היא נמכרה. מאחר ואין לי משפחה, אז גם אין לי מקום זמני. איש מבוני המדינה לא חשב על מקרים כמו שלי, אז אתה מגיע למסקנה שאולי פשוט אין לך מקום בעולם, הוא לא עבורך.
5 צפייה בגלריה
השהיה בחדר המרחב המוגן במשך חג השבועות לא הייתה קשה כמו התלות באחרים במשך תקופה ארוכה. ראש המדור כעסה עלי אחר כך מדוע העזתי להשתמש בחדר שבאחריותה. התעלמתי.
(צילום: אודי הלר )
בכלל, אתה מבין שיש רשות מן הריבון להתנהג לאוטיסטים בביטול ואתה מרגיש פגום, מפגר, ואתה יכול להתלונן מהיום ועד מחר ואיש לא יקשיב, כי תמיד יגידו שאתה לוקח דברים לקיצון, שאתה רגיש מדי, אז אולי הדברים לא היו מעולם, ואם היו, בטח לא כמו שאתה מספר.
ואז מגיע קצין צעיר ובריון שפוגע בך, ולאיש לא אכפת, כי אתה אוטיסט, כי אתה פליט. כן, ממש ככה, כמו אריתריאי, החוק לא בצד שלך, אתה לא לבן, אתה לא עשיר, אתה לא נורמטיבי. תגור ברחוב כי גם ככה לא יצא ממך כלום, אתה הרי אשם, "תחשוב למה לא רוצים לעבוד איתך", רומזים כלפיך. הרי אתה, בעצם, מה אתה? ואולי היה עדיף לגור ב"שום מקום" ולהיות "שום דבר"? לא, אני לא זקוק לרחמים או לחסדים. רבים מתבלבלים בין "התאמה" כפעולה מוסרית והוגנת לבין "חמלה", אולי כי הראשונה היא רציונלית והשנייה הומניסטית, ובתרבות שלנו, זו הרודפת אחר דמות ה"שחקן המשמעותי", "התאמות" זה בנאלי ועושי חסד מקבלים פרס ישראל.
מערכה שניה
יום שני בצהריים, דפיקות בדלת. מנהל המלון בו ישנתי הגיע חמוש בשני אנשי צוות ועגלה, "אתה צריך לפנות את החדר, צריכים לנקות אותו ולהכין לאורח הבא". "אבל", אמרתי, "הגורם שדאג ללינה שלי אמר שבינתיים אני נשאר". "לא מעניין אותי", השיב המנהל. התנתקתי ובהיתי ארוכות בקיר בעוד הוא קורא בשמי אבל לא ידעתי כיצד להגיב.
כעסתי מאוד כשאחד מהעובדים נגע בחפצי בלא רשותי וכך, בלי ברירה, העמסתי את כל מטלטליי. המנהל הסכים לאפשר לי להשתמש בטרקלין העסקים כדי לסיים מאמר שכל מאמציי התמקדו בלהגיש אותו למפקד הקורס ביחידה 8200.
חזרתי שוב לתקופת אי הודאות היכן אשן בלילה, האם אצליח להסתדר ומה יהיה לאכול בבוקר, אבל התרגשתי לקראת יום המחרת, התייצבות בפנימייה שבשולי הכרמל.
5 צפייה בגלריה
דותן לוי, מנהל "דרך כפר", מוביל אותנו אל מנורת התמרת בבית הכנסת המעוצב כמשולשים המתקפלים אל תוך עצמם ואל הגוֹדְג'וֹ שנבנה עבור תלמידים מבני העדה האתיופית, המנכיח את הזכות של כל תרבות במרחב.
(צילום: יזהר יצחקי)
יותר מדי פעמים בחיים נתלשתי מהמקום שבו הייתי. חוויתי נטישה של הורים, אבל לא רק. אמון הוא דבר כה חמקמק ואתה כל כך זקוק לקרקע יציבה שתיתן לך את הסיכוי להוכיח שאתה מסוגל. התקופות היפות של חיי התרחשו בסביבה של קבלה, התייחסות ותמיכה, אך לרוב ספגתי נידוי, התעלמות והאשמות שלא אחת גבלו באלימות.
"החיים זה דבר מייגע", אמרתי, אבל כמו עוף החול הקם לתחייה מתוך הלהבות, לא נשברתי בקלות גם כשהיה לי קשה מאוד, אולי יותר מכפי שרציתי לדעת. באחת משיחותיי עם התת-אלוף ניסיתי לשתף במעט מן הכאב מאותה פציעה שהותיר בי אותו קצין, וכאילו כל המים התנקזו באחת אל תוך עיני. העדפתי לקחת על עצמי את האשמה, יש אומרים שהיא הדרך היעילה ביותר לא לדעת איך אתה מרגיש.
במצב שהפך למורכב מאוד עבורי, תכננתי במפורט כיצד אשאיר את רכבי מאחור, אנתק את הטלפון ואסע בתחבורה ציבורית אל הלא נודע בכרטיס לא מסומן. אוטיסט בצל האור, רק אני והמחשב בו כל הכתבות שלא הספקתי לקרוא.
"להיות דחוי זה כואב", טוענים אייזנברג וליברמן (2003). במחקר שערכו באמצעות מכשיר הדמיה נמצא שהמוח מעבד רגשות של דחייה באותם האזורים שבהם הוא מעבד כאב פיזי אמיתי עד כדי מצוקה.
עכשיו תארו לכם מה קורה כשהדחייה היא ארוכת טווח. אז אם היה לכם ספק, אוטיסטים רגישים מאוד גם כשהם נאלצים להדחיק כדי שלא ידחקו אותם. בעידן של מציאות חלופית ואמת חולפת אתה לא שחקן כי אם ניצב על לוח הקרב, שאת חוקיו לא אתה קובע.
מערכה שלישית
לתוכנית "להבות" הגעתי בעקבות הצעה של סגן-אלוף א', שהתוודע לפועלי בתחום גיוס אוטיסטים, וכבר במחזור הראשון הציע לי לכתוב מאמר עבור מפקד 8200 שזכה לחשיפה ציבורית.
א' נפצע קשות בתקופת שירותו בגולני, השתקם וחזר לשירות ביחידה 8200, והוא מהווה עבורי השתקפות של מכלול הערכים עליהם אנו מתחנכים בצה"ל ובאקו 8200 - מטריית האם של "להבות", המובילה גם את תוכנית "גשרים" שאך נחשפה. חיכיתי לרגע בו אפגוש לראשונה את כל החברים החדשים, חניכים וחניכות כמוני (כמעט), ליומיים של לימודים בכפר הנוער ימין אורד. 35 צעירים וצעירות מוכשרים ומבריקים, שלכל אחד מהם סיפור חיים המשלב בין תרומה לחברה וחוויה אישית מלאת נוכחות.
כמי שעוסק רבות בחינוך ויזם הקמתו של מכון מחקר בתחום טכנולוגיות בחינוך (בתקופת היותי סטודנט בבר אילן), לא הפסקתי להתערב בדבריהם של המרצים. די בטוח שהם כעסו, אבל קצת.
עוד תשעה מפגשים לפנינו שיתפרסו על פני חצי שנה וישלבו לימודים, סדנאות והתנסות מעשית בהקמת סטארט אפ טכנולוגי, שיפתור בעיות עולם אמיתיות בתחומי החינוך, הרפואה, הסביבה ועוד.
5 צפייה בגלריה
איאד סלאח, מנהל תיכון אורט עכו, הרצה על חיים משותפים כצורך קיומי דרך כבוד הדדי. עודד וייס הוא אישיות מרתקת שהקים את סיירת חסד ייחודית (סח"י) המגייסת אלפי צעירים להתנדבות למען הקהילה
(צילום: יזהר יצחקי )
כבר בארוחת הצהריים של היום הראשון שם לב סגן-אלוף א' שאני יושב ואוכל לבד בשולחן נפרד וקורא במחשב. אחר-כך סיפרתי לכולם שכאשר אני נכנס לחדר אוכל עמוס באנשים, או שאני יושב לבד, ואם כל השולחנות תפוסים ואין מי שמראש מזמין אותי לשבת איתו, סביר שאעמוד כמו דחליל ואמתין. הכי מאתגרים עבורי היו כל אותם משחקים חברתיים, כי הרי בלי "חוויות גיבוש" אתם פשוט לא יכולים (נכון?).
נתחיל במשחק הקלפים. בתורו כל משתתף בקבוצה הופך קלף ובהתאם לסוגו יש לבצע תנועה או צליל והמהיר ביותר להגיב - זוכה. לי לוקח זמן ובמעשה של חוסר אונים נרכש, העדפתי לוותר. בסיבוב השני החליפו בין אלו שזכו בכל קבוצה, אבל החוקים היו שונים.
אמנם לוקח לי זמן בהתחלה, אבל אבחנתי טוב מאחרים שכל משתתף טוב רק בחלק מהכללים, וכך שיניתי טקטיקה שעזרה לי לזכות בחמישה קלפים. המנצח זכה בשמונה.
המשחק השני היה כבר ממש אכזרי עבורי, מסוג אלו שאני הולך בהם לאיבוד. החלפת כיסאות כמירוץ שליחים ומי שלא תופס מהר כיסא, נפסל. מאוכזב בחרתי לצאת מהכיתה כבר בהתחלה.
5 צפייה בגלריה
תיאטרון פלייבק מחייב אותנו להתבונן על ההתנהגות האנושית דרך מראה שמעברה הסיפור שלנו. משחק הכיסאות הנופלים מלמד אותנו שכל אדם יכול להיות כפסע לפני נפילה, זקוק ליד זריזה ותומכת. אני נפלתי.
(צילום: יזהר יצחקי)
אנו, בני האדם, מלמדת אותנו תיאוריית הרכזות, נוטים להתחבר לאחרים שיש להם כבר רשת חברתית חזקה מסיבות של חוסן והון חברתי (וכמובן, כלכלי). התוצאה היא שהחזקים לרוב מתחזקים, ובמילים אחרות, יש להם יתרון מצטבר.
זה מותיר אנשים כמוני במצב תמידי של נחיתות, ולא משנה עד כמה אתה יכול להיות נבון ומוכשר, השוק בו אנו "רוכשים" פועל על-פי חוקי היצע וביקוש אבולוציוניים שמדירים, בהיעדר רגולציה מוסרית וארגונית, אוטיסטים ובאופן רחב יותר, אנשים עם מוגבלות.
יש אלו שאחרי קריאת הטור יגלו רחמים ויראו בי אדם חלש. בשנים האחרונות למדתי רבות על עצמי, על הקשיים וההתאמות שלהן אני זקוק כדי להצליח, ובעיקר, להבין את עוצמת האבחנה שלי כאוטיסט בלי להתבייש או לפחד. את היתרון שבקושי להיות בתוך קבוצה ככזה שמאפשר לי להתבונן על כל נקודה קטנה בתמונה הגדולה.
"הביאו אליי אנשים שקוטפים כוכבים, שמעיזים לשיר סולו, שלא מפחדים להיכשל. הביאו אליי את האנשים הפשוטים", כתבה טלי וייס בשירתה, מזכירה לנו את המהות של הדרך בה בוחרים לצעוד, בלי דגלים לבנים או שחורים.
אפילוג
אחרי שבמשך תקופה רציתי לגור בשום מקום, כיום אני במצב טוב יותר. מצאתי דירה מתאימה שאני ממש אוהב, בחשש חושב עד כמה תוכנית "להבות" היא מקום טוב עבורי בו אצליח לפרוח ולהגשים את העתיד שמתהווה היום, סופר את הימים עד שאקבל את המפתחות לחיים עצמאיים.
- סרן אודי הלר הוא יזם "תתקדמו", התוכנית הלאומית לקידום אוטיסטים בצה"ל, אוטיסט ויזם חברתי. למד לתואר ראשון ושני במדעי המחשב ובעבר הרצה במוסדות אקדמאיים בתחומי הנדסת תוכנה ומערכות. כיום חניך בתוכנית "להבות" של יחידה 8200 המכשירה אנשי צבא להיות יזמים טכנולוגיים בתחומים חברתיים.
