בשיתוף מפעל הפיס והסתדרות המורים
דורית בן־ישי, מחנכת ומורה להיסטוריה ולאזרחות, "דרכא ספיר", ירוחם
"רוצה שהתלמידים שלי יתקדמו ויהיו שגרירים טובים של ירוחם"
לדורית בן־ישי, מחנכת כיתה י"ב, חשוב להיות דמות משמעותית עבור התלמידים שלה בירוחם והיא עושה הכל כדי לתת להם קרש קפיצה לעתיד טוב יותר.
היא נמנית עם צוות שדוחף את נושא הרחפנים בבית הספר, והיא ותלמידיה הגיעו עם הרחפנים שבנו להרבה מקומות, כולל קייטנת רובוטיקה במיאמי. "הייתי לאחרונה בבריתה", היא מספרת, "ותלמיד לשעבר שלא ראיתי שמונה שנים ניגש, חיבק אותי ואמר: 'את היית המורה לחיים שלי, וכשראיתי בעיתון שעלית לגמר המורה של המדינה כל כך שמחתי בגלל שאין ראויה ממך'. תלמיד אחר תפס אותי במהלך קניות והודה לי: 'את זאת שהאמנת בי. בזכותך קיבלתי תעודה אקדמית'. זה מאוד מרגש אותי".
במהלך השנה החולפת בן־ישי וחלק נכבד מהתלמידים שלה חלו בקורונה. "כל התקופה הזאת ליוויתי אותם - דאגתי להם וטיפלתי בהם. בסגרים הפעלנו גם את הקשישפון, שפותח אצלנו בבית ספר ונועד לעזור לקשישי היישוב. התלמידים הרימו טלפונים לאנשים מבוגרים שלא יכלו לצאת מהבית והציעו את עזרתם, ערכו להם קניות ונוצרו קשרים מדהימים".
בן־ישי, בעלת תואר שני במנהל חינוכי, מתקשה להסתיר את הגאווה על כך ש־14 מתלמידיה עומדים לקבל בקרוב תעודת הצטיינות חברתית. "זה לא מובן מאליו. אני רוצה שהתלמידים יהיו אזרחים טובים, יתקדמו ויגשימו את עצמם ויהיו שגרירים טובים של ירוחם".
הלן פרידמן, מחנכת, "פסיפס לחינוך מיוחד", מודיעין
"לתלמידים שלי יש זכות ללמוד ולהצליח, כמו לכל תלמיד אחר"
כשהלן פרידמן הייתה ילדה בת 6 באורוגוואי, היא התייתמה מאביה שמת מלוקמיה. "המוות שלו בהחלט עיצב את אישיותי - הרצון להתקדם ולהיות עצמאית, יצירתית, נמרצת, וכל הזמן להיות בתנועה, ללמוד ולהשפיע".
ב־2002 פרידמן עלתה לארץ מתוך ציונות ובחרה להתמקצע בחינוך המיוחד, "בגלל שזה המקום שלי להשפיע ולעשות דברים גדולים. לפגוש תלמידים שלא נהוג לראות. בכיתה שלי לומדים חמישה תלמידים, ואני צריכה לבוא עם חמש גישות וחמש דרכים. אני באה לעבודה לא מתוך תחושה של עבודת קודש, ולא עושה אותה בגלל שהתלמידים מסכנים, אלא בשל המקצועיות שלי ומשום שלתלמידיי יש זכות ללמוד ולהצליח, כמו כל תלמיד אחר".
מה המקצוע תרם לך?
"אתגר, רצון להתקדם, לדעת, לחקור, המון אהבה, יצירתית ושמחה".
תספרי סיפור מרגש ומשמעותי מעבודתך.
"לפני כמה שנים היה לי תלמיד שלא הצליח להביע את עצמו וחשבנו שהוא לא יכול לתקשר ולהגיד אפילו איך הוא מרגיש, ואחרי הרבה תמיכה ואהבה כיום הוא עצמאי עד כמה שהוא יכול וכמה שהגוף שלו מאפשר לו. הוא מבטא את עצמו במשפטים שלמים. מרגש לדעת שעם עבודה ואמונה אפשר להגיע רחוק".
פרידמן מעידה שתקופת הקורונה הייתה מאתגרת ודרשה יצירתיות, "למדנו מהתקופה הזאת איך להיות ביחד, גם כשאנחנו נמצאים מרחוק".
אליה אשל, מחנך ומורה לחינוך גופני ורבי מלל, "נוף צורים", צור יגאל
"המקצוע הזה נותן לך כלי להפוך את העולם לטוב יותר"
אחרי שירות של 25 שנה בצבא, בהן היה יד ימינם של דמויות כמו שאול מופז ומשה יעלון, פשט סא"ל אליה אשל את מדיו. "ההסבה להוראה הייתה מהלך טבעי", אומר אשל, המחנך כיום כיתה ג'. "בנעוריי הייתי מדריך בתנועת נוער, וגם כששירתי בלשכת שר הביטחון עסקתי בפרויקטים שקשורים לחינוך. מה שמשך אותי למקצוע זה יכולת ההשפעה שלך על הנערים הצעירים וביחד לנסות להפוך את העולם לטוב יותר ממה שקיבלנו אותו".
שתף אותנו בסיפור מרגש מעבודתך בהוראה.
"היה לי תלמיד שאחותו הקטנה חלתה בסרטן והוא התמודד עם הרבה קשיים. התלמיד הגיב בצורה לא טובה בכיתה. החלטתי לא לוותר עליו, וכשהיה לו קשה באתי אליו הביתה. בסוף השנה הוא כתב לי מכתב אישי: 'אליה, אתה היית הדמות הכי משמעותית, אתה ראית אותי'. היום הוא בסדר ואחותו הבריאה".
בתקופת הקורונה אשל הגיע לבתי התלמידים ועזר לאלה שהתקשו עם הזום. "בביקורי הבית דיברתי ושיחקתי איתם. וכשחזרנו ללמוד בבית הספר הרגשתי שתקופת הסגרים והלמידה מהבית עשתה בלבלה לגיל הרך והם איבדו את הביטחון העצמי, אז עשיתי משחקי גיבוש. אני מקווה שאחרי הקורונה יהיו לנו תקציבים שיאפשרו להגיע למצב של כיתות קטנות".
סיגל שאול, מחנכת ומורה למתמטיקה ולשפה, "חופי הגליל", גשר הזיו
"אני נותנת לתלמידים את הכלים לממש חלומות"
סיגל שאול לא מסתפקת בעבודתה כמחנכת כיתה ד' ולימוד מתמטיקה ושפה. בין שלל הפעילויות שלה אפשר למצוא תפקידים כמו רכזת הערכה ומדידה, הקניה של חדשנות פדגוגית וכלים טכנולוגיים חדשניים. "כשלמדתי תואר שני במנהיגות במכללת אורנים, פרופ' ישעיהו תדמור אמר לי: 'סיגל, האויב הגדול של המצוין זה הטוב מאוד'. המשפט הזה השאיר אותי עם הרבה תהיות: איך אני אדע ואגדיר מה זה מצוין, מה הדרך להגיע למצוין. פרופ' תדמור לא ענה לי על השאלות, אז החלטתי שני דברים: שאלך בעקבות המורים המשמעותיים שעזרו לי בחיים ואעזור כך גם לתלמידיי להתקדם ולהתפתח - הם העתיד של המדינה שלנו. ההחלטה השנייה - את המצוין אגדיר לעצמי, שבכל פעם אשתפר, אתקדם, אלמד דברים חדשים".
והדברים הללו באו לידי ביטוי גם בשנת הקורונה: "האתגר הראשון היה איך לשמור על היציבות בחיי הילדים ולארגן סדר יום קבוע כדי שהם לא ילכו לאיבוד. למדתי כלים טכנולוגיים חדשים ולימדתי אותם את הילדים. עשינו גם טקסים מקוונים: ערב שירה בראש השנה, סדר פסח, קשר עם ניצולת שואה ביום השואה, וחגגנו גם את העצמאות. הובלתי הרבה פעילויות של יצירה ואמנות. לתלמידים שלי יש שאיפות וחלומות גדולים, ואני מאפשרת להם לחלום ונותנת להם כלים לממש אותם".
עינב הלוי, מחנכת, בית חינוך אנתרופוסופי "רון", פתח־תקווה
"מקצוע ההוראה משאיר בך את הרוח הצעירה"
עינב הלוי רצתה הרבה שנים להיות מורה, "אבל לקח לי הרבה זמן לסלול את הדרך להוראה - למדתי מנהל ומדיניות ציבורית, עבדתי עם נוער בסיכון, הקמתי משפחה, ולפני חמש שנים, בגיל 35, החלטתי לעשות הסבה. ואז לפני שלוש שנים פנו אליי והציעו לי לחנך בבית חינוך 'רון' האנתרופוסופי בפתח־תקווה, העיר בה נולדתי. בבית הספר שלנו יש יותר גישה לטבע, לאדמה, לאמנות, ומושם דגש על לימוד חווייתי. החזון שלי זה להביא את הכיתה שלי למקום בטוח לכולם, שאף אחד בו לא ירגיש אחר ושונה. אני כל הזמן אומרת להם: 'אנחנו לא משפחה, אנחנו כמו משפחה'".
הלוי מחנכת כיתה ב' ושמחה על הצעד שנקטה. "מקצוע ההוראה משאיר בך את הרוח הצעירה. אני יודעת לעשות עם הילדים הרבה כיופים, ואחרי כל חופש הם באים בשמחה לכיתה. אני צוברת איתם הרבה חוויות".
בתקופת הקורונה הלוי השתדלה להיות כמה שיותר יצירתית. "המצאנו את עצמנו כל יום מחדש. התלבטנו לגבי הזומים, אבל בסוף החלטנו לעשות מפגשי זום קצרים וממוקדים, כדי לשמור על המפגש האנושי. שרנו, סיפרנו סיפורים ושיחקנו יחד, ואפילו שיחקנו 'חפש את המטמון' מרחוק. למדתי מהתקופה הזאת שגם אם האתגר מאוד גדול, אפשר לצלוח אותו".
מיכה ריקלין, מחנך ומורה לאזרחות, קריית חינוך "דרור", מועצה אזורית לב השרון
"החזון שלי הוא לחנך לאהבת הארץ, לרעות ולריבוי דעות"
במשך שנים טיפח מיכה ריקלין קריירה צבאית, "אבל ידעתי תמיד שגם הפיקוד הוא מעשה חינוכי", הוא אומר. "כשהשתחררתי מצה"ל בדרגת סא"ל בחרתי לעשות הסבה להוראה. חשוב לי לתרום לבני הנוער גם בלימודים וגם בהכנה לצבא. החזון שלי הוא לחנך לאהבת הארץ, לרעות ולחברות, לפלורליזם ולריבוי דעות ושהתלמידים יהיו מעורים בחברה, ובעיקר יחוו הצלחות ויממשו את עצמם" .
איך תיפקדת בתקופת הקורונה?
"מאוד התפתחתי. הדבר המרכזי מבחינתי היה להסביר לתלמידים שעכשיו הם לומדים להתמודד עם שינויים ומורכבויות. עשיתי את זה עם הרבה שיחות אישיות, ביקורי בית תכופים ושיעורים שהעברתי בחצר. בין היתר, הקמנו גינה, והתלמידים היו אלה שהחליטו על אופי הגינה ומה יגדלו בה. הם גם החליטו במשאל האם למכור את התוצרת או לתרום אותה, ובסוף הכיתה החליטה לתרום את הירקות לצוותים הרפואיים בבית החולים 'מאיר'. את המיומנות שהתלמידים קיבלו בשנת הקורונה הם לא יקבלו בשום שיעור. זה היה שיעור החיים הטוב ביותר".
איך תיראה מערכת החינוך אחרי הקורונה ומה יצעיד אותה קדימה?
"היא תיראה הרבה יותר טוב. אוטונומיה למורים, למנהלים ובעיקר לתלמידים תוביל אותנו להצלחות יותר גדולות".
אוראל רחמימוב, מחנכת ומורה למדעים, בית ספר "יגאל אלון", מגדל־העמק
"אני רוצה שהתלמידים שלי יצמיחו חברה יותר סובלנית ואכפתית"
אוראל רחמימוב ממגדל־העמק רצתה להיות עובדת סוציאלית, אבל בסופו של דבר החליטה להיות מורה למדעים, גם כדי לעשות שינוי בחיי התלמידים ולהיות דמות משמעותית. למרות שהיא מורה זאת השנה השלישית בלבד, לפי המלצות מהורי התלמידים ברור שהבחירה בהוראה הייתה צעד נכון עבורה.
רחמימוב מחנכת כיום כיתה ב'. היא מאמינה בעבודה אינטנסיבית ובהתמדה. "חשוב לי לחנך את התלמידים לערכים, ללמד אותם לקבל את השונה, והצלחתי בכך - הכיתה שלי מאוד מלוכדת ונותנת דוגמה אישית. אני רוצה שהתלמידים שלי יצמיחו חברה יותר סובלנית ואכפתית, שדואגת ומקבלת את כולם".
רחמימוב הנהיגה בכיתה תוכנית בשם "צנצנת החברות" - "בכל פעם שהתלמידים עושים מעשה חברי וטוב, אני שמה בתוכה גרגיר תירס, וכאשר הצנצנת תתמלא ותגיע לקו שסימנתי במעלה הצנצנת, הם יצ'ופרו במשהו חברתי - ספורט חברתי, סרט, מסיבת כיתה. הצנצנת עושה פלאים, היא הורידה את האלימות וגיבשה את הכיתה".
בתקופה הקורונה רחמימוב בחרה בכל שבוע חמישה שגרירי קורונה. "בבקרים נתתי להם רשימה של תלמידים, אליהם הם היו צריכים להתקשר, להתעניין בשלומם ולעזור להם בלימודים. בסוף היום ניהלנו שיחת זום, והשגרירים דיווחו על המצב של כל ילד. זה מאוד העצים את השגרירים והרגישו שיש להם תפקיד משמעותי".
מלי עוז־מונדשיין, מחנכת ומורה לחינוך גופני, "יסוד המעלה", ראשון־לציון
"המקצוע הפך אותי לאדם טוב ומכיל יותר"
מלי עוז־מונדשיין, שמלמדת בין היתר במסגרות החינוך המיוחד, נעזרת בעבודתה בבעלי חיים. "כבר כשהייתי ילדה רציתי להיות מורה או וטרינרית, ובסוף שילבתי את שני המקצועות ולמדתי טיפול בבעלי חיים. יש לי פינת חי טיפולית קרוב ל־20 שנה, כולל ארנבונים ושרקנים. גם אם הילד שמן או מופרע או יש לו ריח לא טוב, בעיני אחרים - החיה לא תשפוט אותו. הילד מרגיש רצוי. הילדים לומדים ככה חמלה, אהבה וקבלה".
לעוז־מונדשיין, שמאמינה ב"דרך ארץ קדמה לתורה", חשוב לחנך לערכים, לסובלנות, לנתינה ולקבלת השונה. "אני מורה טובה בזכות האנושיות, האכפתיות, החיוך, ההקשבה, המבט הישיר בגובה העיניים. הילדים יודעים שגם אם הם יטעו, הם יקבלו ממני לצד הנו־נו־נו גם חיזוקים. המקצוע הפך אותי לאדם טוב ומכיל יותר, והילדים מטעינים אותי באנרגיה".
ספרי על חוויה מרגשת מעבודתך.
"במשך שנה וחצי הייתי מעורבת מרחוק בהתנדבות בהקמת בית ספר בטנזניה. גם התלמידים שלי היו מעורבים ולמדו על יציאה מהבועה ותרומה לאוכלוסיות מוחלשות. כשנסעתי בפסח האחרון לטנזניה, שלחתי לתלמידים בארץ יומן מסע והם הגיבו עליו".
המסירות של עוז־מונדשיין לא פסקה גם כשחלתה בקורונה. "באמצעות הזום המשכתי להעביר שיעורים, לערוך קבלת שבת ולאפות איתם עוגיות. כשהילדים גילו שחליתי, הם העריכו את המאמץ שלי".
נווית יהושע, מורה ומחנכת כיתת אתגר, אולפנת "נחלה דרכא", אלעד
"לא אכפת לי מה נקודת המוצא של תלמידה, מבחינתי השמיים הם הגבול"
לנווית יהושע חשוב לא לשפוט את התלמידות שלה, אותן היא אוהבת ובהן היא מאמינה. "לא אכפת לי מאיפה הן באות ומה נקודת המוצא שלהן. אני רואה אותן, ומבחינתי מפה השמיים הם הגבול - גם אם זה יהיה קשה וסיזיפי, וגם אם זה ידרוש ללכת אליהן הביתה ולשלוף אותן מהמיטה. באולפנה אנחנו מביאים אותן להאמין בעצמן ולאהוב את עצמן ולהביא לידי ביטוי את הכישורים שלהן. החזון שלי שהתלמידות יהיו אזרחיות טובות למופת במדינת ישראל ויתרמו בכל תחומי החיים האפשריים".
במהלך השנים יהושע זכתה לראות איך הבוגרים והבוגרות שלה מממשים את החזון. "אחרי שהתפרסמה רשימת 50 המועמדים ל'המורה של המדינה', התקשרו אליי תלמידים שלמדו אצלי לפני עשרים שנה ואפילו הורים, והם אמרו: 'בשבילנו תמיד היית המורה של המדינה'. התרגשתי לראות איך התלמידים שהקימו משפחות עדיין זוכרים אותי ואני עדיין משמעותית עבורם. זה נתן לי את ההבנה שאני נמצאת במקום הנכון".
גם תקופת הקורונה לא מנעה מיהושע להפגין את האכפתיות והאהבה לתלמידות, חלקן חלו או היו בבידוד. "היה חשוב לי לתת ליווי רגשי ובאתי אליהן הביתה, תמיד עם צ'ופר ומילה טובה. למדנו ודיברנו על המצב. הייתי בקשר טוב גם ההורים והצעתי להם את עזרתי".
סיגלית דדון, מחנכת כיתת אתגר ומורה למתמטיקה, בית ירח - בית החינוך המשותף דגניה ועמק הירדן
"הקשר והנגיעה האישית מאוד חשובים לי"
כבר בגיל צעיר בחרה סיגלית דדון מטבריה להתנדב ולסייע לנוער בסיכון ולמשפחות במצוקה. "ואז ראיתי כמה הם זקוקים ליד מכוונת ומחבקת והחלטתי ללמוד את התחום הזה כדי לעזור לכל מי שזקוק".
אחרי למעלה מ־30 שנות הוראה דדון ממשיכה לעשות הכל כדי להגיע לכל ילד. "חשוב לי הקשר האישי והנגיעה האישית. לא לוותר על אף אחד. אני נמצאת שם בשבילם, כדי שתלמיד יכבוש כמה שיותר פסגות בחיים".
בתקופת הקורונה שברה דדון את הרגל והיא עדיין נעזרת בקב צמוד. "רצתי מהכיתה החדשה שלי לכיתת י"ב, אותה הגשתי לבגרות, ובדרך מעדתי. הייתי בדאגה אמיתית ותהיתי מה הכיתה החדשה תעשה בלעדיי, הם הרי לא מספיק מכירים אותי. גם כשהייתי מרותקת למיטה ובתאונת עבודה יצרתי קשר עם התלמידים ולא הפסקתי ללמד מתמטיקה באמצעות הזום. היה מדהים לראות איך תלמידים שזה עתה הכירו אותי ואין להם מספיק הרגלים יושבים בכיתה ועובדים בעודי על המסך. בכל ערב שלחתי להם הודעה מסודרת בנושאי מערכת ומה מצפה למחרת. פיתחתי דרכי הוראה חדשות - ממצגות ועד שימוש בווייז, והתלמידים מעידים שדווקא בזום הם לומדים טוב יותר מתמטיקה".
אילנית לוי, מחנכת כיתות א'-ב', "אהבת ציון", תל־אביב
"המקצוע הזה תרם לי ביטחון והעצים אותי"
"מנהיגה אמיתית", "קשובה וחדת אבחנה", "מורה כמו פעם - מלמדת ערכים, התנהלות נכונה, כבוד בין אדם לחברו", "אכפתית ונוכחת" - אלה רק קומץ מהמחמאות וההמלצות שהרעיפו הורי התלמידים על אילנית לוי.
אז לא מפתיע שלוי מכריזה: "מקצוע ההוראה ממש בחר בי. אני טובה בללמד ונהנית לעמוד מול קהל. ההוראה נותנת לי סיפוק - אתה מוביל אנשים ומעניק להם דרך וערך מוסף, איתם הם ממשיכים הלאה. המקצוע תרם לי הרבה ביטחון והעצים אותי. נתן לי כוח לעשות עוד דברים טובים".
לוי נוהגת לשלב בכיתות שלה תלמידים על הרצף האוטיסטי. "אני מתייחסת אליהם כאל ילדים רגילים ומראה שכולם יכולים, כולם שווים".
בתקופת הקורונה לוי הרגישה כמו "מרי פופינס", לדבריה. "הבאתי בלונים ומתנות קטנות לבתים של תלמידים ותלמידות שחגגו יום הולדת, עשיתי פעילויות בגינות ובאוויר הפתוח. באמצעות הזום הכנתי איתם פיצה, ערכנו שעות סיפור ואפילו עשינו יחד סדר פסח. הפגנתי יצירתיות אין־סוף, אחרת הילדים היו סוגרים את המסך או לא נכנסים בכלל. מערכת החינוך כבר נראית אחרת הודות לקורונה, וחשוב שבעתיד תהיה תשומת לב רבה לפן החברתי והרגשי: יותר קהילתי ופחות לימודי".
עליא ואדי קדאח, מחנכת ומורה לערבית, תיכון "גולדווטר", אילת
"אני מורה טובה בזכות היחס האישי והכבוד שאני נותנת ומקבלת"
לפני שבע שנים, כשהמורה עליא ואדי קדאח נאלצה לעבור לאילת בעקבות עבודתו של בעלה המהנדס, היא ניסתה להתקבל לעבודה בבית ספר מקומי, אבל נתקלה בקשיים. "הנהגת בית הספר חששה מהתגובות של התלמידים וההורים למורה מוסלמית עם כיסוי ראש. נעלבתי מאוד והחלטתי ללכת לבית משפט וניצחתי. השופטת אמרה לי שהיא אמנם לא נוטה להתערב, אבל היא חושבת שמן החוכמה יהיה שאוותר על הכסף שזכיתי בו ושהניצחון שלי יהיה שאתחיל ללמד ואוכיח מי אני".
ואדי קדאח, ילידת רמלה, שמעה בקולה של השופטת והחלה לעבוד בבית ספר אחר - תיכון עירוני מקיף גולדווטר. "נתנו לי שנתיים להוכיח את עצמי. זה היה אתגר עצום והרגשתי תחת זכוכית מגדלת, אבל הצלחתי בגדול - התלמידים נתנו בי אמון. הם היו מכילים ומקסימים, וההורים עוד יותר העריכו אותי. המנהלות האמינו בי, והמורים קיבלו אותי באהבה. הם הסתכלו עליי כעל בן אדם. מעולם לא נתקלתי שם בגזענות או במילה לא טובה".
ואכן, ואדי קדאח חדורת השליחות היא כיום מורה לערבית ומחנכת נערצת ואהובה של כיתה ט'. "אני מורה טובה בזכות האמונה בתלמידים, היחס האישי, הכבוד שאני נותנת ומקבלת, התהליכים שאני מקדמת. אני מיישמת בהצלחה רבה את תוכנית 'מצמיחים' להפחתת בריונות בקרב בני נוער ובזכותה יש לי תלמידים מצמיחים".
ז'נט חקק, מחנכת, "תשרי", נתניה
"בשבילי כל שנה היא כמו השנה הראשונה"
ב־1979, עם המהפכה האיסלאמית באיראן, ז'נט חקק, נערה יהודייה מטהרן, עלתה לארץ עם משפחתה וחוותה קשיי קליטה והסתגלות. מורה באולפן סייעה לה להתאקלם וללמוד לדבר עברית, והיא זאת שנתנה לחקק את ההשראה לעסוק בהוראה.
כבר 34 שנה חקק עוסקת בתחום (כיום היא מחנכת כיתה ב' ואף משמשת סגנית מנהלת), ואין זכר לסימני שחיקה. "המקצוע משאיר אותי צעירה ואני לא מרגישה עייפה. בשבילי כל שנה היא כמו השנה הראשונה. אני כל הזמן לומדת, כדי להיות עוד יותר טובה. גם בתקופת הקורונה מצאתי את עצמי לומדת איך לשמור על הקשר האישי ואיך לגרום לתלמידים להמשיך ליהנות מחדוות הלמידה, גם כשזה מרחוק. עשינו ביחד אפילו שיעורי אפייה ומסיבת פיג'מות. בט"ו בשבט הלכתי אליהם לבתים והבאתי מתנה, עודדתי אותם לשמור על קשר עם סבא וסבתא. לפי דעתי גם אחרי הקורונה צריך להמשיך להיעזר בזום".
תשתפי אותנו בסיפור מרגש מעבודתך.
"כמי שחוותה את העלייה, ליבי תמיד יצא לעולים החדשים, ויום אחד הגיעה אליי תלמידה שהסיפור האישי שלה הזכיר לי אותי - המצב הכלכלי הקשה, הביישנות והצניעות. דאגתי לעזור לרווחה האישית והחברתית שלה וכמובן סייעתי בלימוד העברית. כיום הילדה הזאת עובדת בהיי־טק, נשואה ואם לשני ילדים ואנחנו עדיין בקשר".
סאלח גדיר, מורה לעברית, יסודי ב', ביר־אלמכסור
"חשוב לי לחנך את התלמידים על ערכים של דמוקרטיה, כבוד וסובלנות"
כבר 22 שנה פועל סאלח גדיר, בן המגזר הבדואי, בחריצות ובמסירות לקידום הישגי התלמידים בכפרו ביר־אלמכסור שבגליל התחתון. "אני מנסה להתחבר לכל תחום שמאפשר בסופו של דבר קידום הישגים, טיפוח כישרונות והכנת סביבה לימודית ותומכת", אומר גדיר. אז לא מפתיע שלתחרות "המורה של המדינה" הגיעו עשרות המלצות עליו.
גדיר לא מפסיק להשקיע ולהשתדרג, אבל הוא לא מסתפק בכך: הוא פועל למען שיפור איכות החיים בכפר ולמען שילוב המגזר הבדואי במדינת ישראל, וכמובן מעודד דו־קיום. "כשלמדתי בכיתה י"א יצאתי עם משלחת לפולין וזאת הייתה חוויה שהשפיעה עליי מאוד. חשוב לי לתרום לחברה ולחנך את התלמידים על ערכים של דמוקרטיה, סובלנות, כבוד ועזרה הדדית. לפני שלוש שנים אירגנתי פרויקט דו־קיום, אירחנו במשך שבוע תלמידים ומורים מרבת־עמון. הם גם התארחו בקיבוץ גונן. הסברנו להם למה הדעות הקדומות שלהם לא נכונות. אחר כך נסענו אליהם לפטרה".
ספר על חוויה מרגשת מעבודתך.
"הייתה לי תלמידה שחברותיה לכיתה התייחסו אליה באופן שונה. היא הייתה תלמידה מוכשרת שהתברכה בקול יפה. מאחר שגם אני מנגן, הכנו ביחד שיר לכל הכיתה. הצגתי אותה כמצוינת וכך תיקנתי את הקרע והיא התחברה מחדש לחברות שלה".
מעיין כהן, מחנכת ורכזת מתמטיקה, בית הספר "גיל רבין", שדרות
"כשילד מקבל מענה רגשי וחברתי, הוא יהיה פנוי ללמידה"
בילדותה בשדרות מעיין כהן הייתה "מורה של בובות": "נהגתי להתלבש כמו מורה ועליתי על עקבים, הנחתי את הבובות על הספה ולימדתי אותן".
כשבגרה היא למדה קרימינולוגיה ורצתה להיות חוקרת במשטרה, אבל זה לא הסתייע. אחרי שעבדה בשלל עבודות והקימה משפחה, כהן החליטה לממש את חלומות הילדות ואף למדה תואר שני בניהול מערכות חינוך.
כיום היא מחנכת מוערכת ומסורה של כיתה ו' ורכזת מתמטיקה. "חשוב לי להיות כמו אמא לילדים ולתת להם כלים וערכים. אני מאמינה שכשילד מקבל מענה רגשי וחברתי, הוא יהיה פנוי ללמידה. אני זמינה להורים ולילדים בכל שעות היממה".
להיות מורה בשדרות הוא תפקיד מאתגר, במיוחד בתקופות בהן אזעקות "צבע אדום" נשמעות באופן תדיר. "אנחנו מחזקים את החוסן של הילדים ונותנים להם כלים להתמודד. אנחנו עושים שיעורי מיינדפולנס לילדים שמרגיעים אותם, מדברים על המצב ומציירים אותו. כשאנחנו רואים שילד נמצא במצוקה והמצב הרגשי לא טוב, אנו שולחים אותו לייעוץ או לטיפול ב'חוסן'. גם בקורונה עשינו הכל כדי שהתלמידים יעברו את התקופה בשלום - למדתי הרבה יישומונים, משחקים, דרכים ואתרים חדשים, כדי שבאמצעותם הילדים יוכלו ללמוד דברים בצורה מהנה וקלילה. כל שיעור בזום פתחתי בשיר, וכשראיתי שהילדים לא נכנסו לשיעור המקוון התקשרתי אליהם או להורים שיעירו אותם, עד שהגענו למאה אחוז השתתפות".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף מפעל הפיס והסתדרות המורים
פורסם לראשונה: 09:43, 16.05.21
