מאלכ חסונה, קבלן עבודות עפר בן 62 מלוד, הוביל אותי ממתחם החמולה רחב הידיים במזרח העיר, סמוך לשכונת רמת אשכול ולכיכר חיל התחזוקה, אל בית הקברות המשפחתי. רק למשפחות בודדות יש בית עלמין משלהן, עדות למעמדה הרם של משפחת חסונה, מאז התבססה בעיר לפני כ-200 שנה.
על רקע המצבות העתיקות והישנות במתחם, המצבות החדשות בולטות מאוד. עצרנו ליד הטרייה מכולן, זו של מוסא חסונה, בנו השני, האמצעי, של מאלכ, שנורה ונהרג ב-11 במאי, ליל המהומות הראשון בעיר. "ילד טוב. באמת ילד טוב", ממלמל מאלכ. בן 31 היה במותו, נשוי למריה, אב לשלושה, שנהג משאית סמיטריילר והוביל מטענים למחייתו.
7 צפייה בגלריה
מאלכ חסונה מעל קבר בנו, מוסא, שנורה ונהרג בליל המהומות הראשון בעיר לוד
(צילום: יותם יעקבסון)
העיר לוד עדיין מלקקת את פצעיה מהאירועים האלימים של חודש מאי. על הרקע הזה ניכרת בקרב ערביי העיר תופעה חדשה יחסית – רצון לחקור את עברם המשפחתי, וללמוד את מקומו בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הצעירים התחילו לשאול שאלות וללקט פיסות מידע, והמבוגרים, שהעדיפו לשתוק עד כה, מגלים מוטיבציה לספר ולאוורר אירועים ועניינים שכמעט ולא דוברו. בד בבד, הולכת ומתחדדת אצל רבים מהתושבים הערבים בלוד הזהות הפלסטינית. בעיניהם, זהות פלסטינית לא שוללת את קיומה של ישראל, אלא מסמנת את ייחודם בתוך המרקם החברתי של המדינה. "כמו שיש ישראלי פולני וישראלי מרוקאי - יש גם ישראלי פלסטיני. אי אפשר לבקש מאיתנו למחוק את הזהות הזו", הם אומרים לי.
המוטיבציה הזו היתה גם הבסיס ליוזמה להצטרף לסיור המתחקה אחר שורשי המשפחה. את תולדות המשפחה גוללה בפניי מהא חסונה, היום אל-נקיב, אותה פגשתי בביתה, במתחם המסוגר של חמולת בעלה, אל-נקיב. נישואי השניים חיברו בין שתיים מהמשפחות המוסלמיות הבודדות שחיו בלוד עוד לפני 1948, ונותרו בה עד היום.
למתחם הסגור שבו מתגוררת מהא, האופייני כל כך למגורי המשפחות בלוד, אין כתובת, אלא רק הוראות הגעה טלפוניות, שמובילות אותי אל גדר פח ארוכה וגבוהה לאורך הרחוב. שער מתכת גדול ואטום נפתח במיוחד לקראתי והוגף מיד. מן העבר השני התגלה בפניי כפר סמוי בלב העיר - מרחב של שדות ומטעים, בתי מידות נאים ודרכי עפר. פה ושם צומחים כאן עדיין עצי זית בני מאות שנים, זכר לכרמים המשגשגים מהעבר. הקרקע אמנם בבעלות המשפחה, אך היא מוגדרת חקלאית, ועל כן הבנייה בה אינה חוקית.
אצל רבים מהתושבים הערבים בלוד מתחדדת הזהות הפלסטינית. בעיניהם, זהות פלסטינית לא שוללת את קיומה של ישראל, אלא מסמנת את ייחודם בתוך המרקם החברתי של המדינה. "כמו שיש ישראלי פולני וישראלי מרוקאי - יש גם ישראלי פלסטיני. אי אפשר לבקש מאיתנו למחוק את הזהות הזו", הם אומרים לי
7 צפייה בגלריה
ביטוי לסטטוס כלכלי. את חזית הבית עוטפת אכסדרה מקושתת והמרצפות הצבעוניות הובאו משכם
(צילום: יותם יעקבסון)
7 צפייה בגלריה
מעבר לשער מתכת גדול ואטום מתגלה מעין כפר סמוי בלב העיר - שדות, מטעים ובתי מידות
(צילום: יותם יעקבסון)
7 צפייה בגלריה
רק למעט משפחות יש בית עלמין משלהן. מאלכ חסונה בפתח בית הקברות המשפחתי
(צילום: יותם יעקבסון)
האחות שהנהיגה את ששת אחיה
שורשיה של משפחת חסונה בקהיר, מצרים. בראשית המאה ה-19 נדדו משם בני הזוג חסונה עם ילדיהם אל עזה, שהו בה תקופה קצרה, המשיכו אל חברון ולבסוף השתקעו בלוד, ורכשו בה אדמות חקלאיות. שישה בנים היו במשפחת חסונה, ובת אחת, פאטמה, הסבתא-רבתא של מהא משני הצדדים, שכן סבה וסבתה היו בני דודים.
פאטמה הייתה דמות חזקה ומיוחדת, ובזכותה עלה קרנה של המשפחה. בהיותה אחות יחידה במשפחתה היא כונתה בסביבתה א-סית איחוויתהא ("גברת ששת האחים"), וזכורה כמי שידעה לעמוד על שלה ולא נכנעה בפני מרות. עד כדי כך, שבאופן חריג למדי בחברה הערבית הפטריארכלית היא היתה לראש המשפחה, וניהלה את כל אחיה. לאחר שהתאלמנה, נישאה פאטמה לגבר ממשפחת שקלדי מביתוניא, ליד רמאללה. את בעלה היא בחרה בעצמה. הוא עסק בניהול כספים ובהעברת תשלומי מס לשלטון העות'מאני, אך מעל בכספים האלה, ושילם על כך בחייו.
פאטמה נותרה עם רכוש רב ואדמות. היא התגוררה בבית מידות שהקימה לעצמה לא רחוק ממסגד אל-עומרי בעיר העתיקה, שכונה בפי כל אל-קסר, כלומר, הארמון. היום לא נותר לבית זכר, אבל מבנה אחר, אחד העתיקים שנותרו בעיר העתיקה, ידוע בשם בית חסונה, ומעיד במידה רבה על עוצמתה הכלכלית של המשפחה בעת ההיא. שימושיו של המבנה הזה היו תעשייתיים: הפיקו בו שמן זית, טחינה ושמן סומסום, ומהגפת, כלומר שאריות תעשיית השמן, ייצרו סבון. המכונות והמתקנים התעשייתיים עדיין נמצאים במבנה, צוברים אבק וחלודה.
באדמות המשפחה, במרחק מה מהעיר, נמצאה באר מים, שבתקופה הממלוכית או העות'מאנית הוקם מעליה סביל, שנועד להרוות את צמאונם של ההולכים בדרך ולהזרים מים אל השדות. לצידו נמצא מקאם מקודש, המזוהה עם אבן עוף עבד אל-כעבה, בן דודו של הנביא מוחמד, מהמתאסלמים הראשונים, ואחד הבודדים שהנביא הבטיח לו כניסה לגן עדן. באופן טבעי בחרה פאטמה, א-סית איחויתהא, להקים את בית העלמין המשפחתי סמוך לקברו של הקדוש המגן, ולעצמה הקימה מוזוליאום של ממש: מבנה אבן ריבועי שמעליו כיפה. באותו מבנה נקבר לימים גם בנה, מהראשונים מבני לוד שיצא ללימודי דת באוניברסיטת אל-אזהר בקאהיר. בשנות ה-90, בעקבות גשמים עזים, המבנה קרס, ובמקום לשחזר אותו, הוקם תחתיו מבנה חדש.
פאטמה, כאמור, היתה נועזת ורבת תושייה. כשבנה האהוב הגיע לפרקו, היא חיפשה לו כלה ראויה. באותה תקופה היגר לאזור שבט בדואי מאל-קרק שבירדן. פאטמה זיהתה בין רועות הצאן שבאו להשקות את העדר במי הבאר שבבעלותה נערה יפהפייה מבנות השבט - והורתה לחטוף אותה, שתהיה רעיה לבנה. בני שבטה של הכלה החטופה מחו וכעסו, ובהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכם, חטפו אותה בחזרה, ביחד עם שני הילדים שנולדו לה בינתיים. רק כעבור שלוש שנים ואחרי סולחה הם הוחזרו לבית הבעל בלוד, ובין המשפחות הושכן שלום. הסיפור הזה מעניין במיוחד, שכן קשרי נישואים בין פלאחים ובין בדואים הם מהלך יוצא דופן. הבדואים נמנעים מקשרים כאלה, כי הם מחשיבים את הפלאחים כנחותים. ואכן, לקשר הזה היו השלכות נוספות בהמשך.
המוכתר הבטיח שאחיו לא ישובו לעיר
בשנת 1948, בעקבות מלחמת השחרור, גורשו רוב תושביה הערבים של לוד, ובהם גם רוב בני משפחת חסונה. אלה שנותרו בעיר נשארו תודות לקשריו האישיים של בן המשפחה, המוכתר יעקוב עבד אל חמיד חסונה, עם תושבי כפר הנוער בן שמן. בני משפחת שקלדי ברחו לביתוניא, וכל האחרים אל מחנות הפליטים סביב רמאללה ואל עבר הירדן המזרחי. מי שעזר להם היו קרוביהם, אותם בדואים משבט אל-קרק.
תושבים ערבים בלוד מספרים כי המוכתר חסונה ביסס את מעמדו בעיר, בין השאר, בכך שהבטיח כי אחיו לא יחזרו לעיר במסגרת הסכמי איחוד המשפחות, שבהם היה מעורב בעצמו. הוא רצה לשמור על מעמדו כמקורב יחיד. בעיר הוא נודע כמי ששיתף פעולה עם השלטון הישראלי ורמס את מתנגדיו. מכתבי תלונה על התנהלותו, החתומים בידי ראשי משפחות ונציגי הוואקף בעיר, נשלחו בשנות ה-60 למושל הצבאי ולראש הממשלה, ושמורים עד היום בארכיון המדינה.
אביה של מהא, שהוריו ברחו איתו לירדן, הצליח לשוב ללוד בזכות הסכם איחוד משפחות בין ישראל לבין ממלכת ירדן, שאפשר לכמה מאות פליטים לחזור לביתם. הוא הפחית שנתיים מגילו האמיתי, הוגדר כילד, וזכה לשוב.
בית המשפחה, שנבנה בידי סבה של מהא, נתפס בזמן היעדרם בידי העירייה, והפך מועדון ללימוד תפירה. בליל חורף סוער במיוחד גמלה החלטה בלבו של אביה להשיב לידיו את רכושו: הוא פרץ את הדלת, סילק את מכונות התפירה, והשתכן שם עם משפחתו. מהא זוכרת היטב את דוסא, השכן היהודי שגר מולם; נכה ממוצא טריפוליטאי, שבבעלותו מכולת קטנה וחדרון, ששימש כבית כנסת וגם כמחסן למכולת. היא זוכרת היטב כיצד שימש בית הכנסת גם לאחסון בקבוקי האקונומיקה שנמכרו במכולת. לימים, הוקם במבנה הזה בית כנסת דוסא, שהוצת במהומות האלימות של חודש מאי.
7 צפייה בגלריה
בימי האבל על מות מוסא עברו רכבים של יהודים וצפרו בשמחה אל מול סוכת האבלים. מהא חסונה אל-נקיב
(צילום: יותם יעקבסון)
7 צפייה בגלריה
"כשירו במוסא אחמד היה בן עשרה חודשים. עכשיו אין לו אבא. מה אומר לו כשיגדל?". מאלכ חסונה
(צילום: יותם יעקבסון)
7 צפייה בגלריה
"עד עכשיו היו לנו חיים רגילים עם היהודים, בלי בעיות". רמדאן חסונה
(צילום: יותם יעקבסון)
בני המשפחה מתייסרים ומתקוממים מהעובדה שמי שירה והרג את מוסא עדיין מסתובב חופשי, לא נעצר ולא הועמד לדין. "על איזו הגנה עצמית מדברים כאן? הבן שלי היה במרחק 45 מטרים לפחות מהיורה. הוא לא היה חמוש. קודם הוא עשה קניות עם אשתו ובסך הכול ירד רגע לרכב"
"לא היו בעיות עם יהודים"
במתחם המגורים הגדול של משפחת חסונה ניצבים בתי מידות, שהוקמו בשנות ה-30 של המאה הקודמת. את חזית המבנה המרכזי עוטפת אכסדרה מקושתת, והרצפה מרוצפת באריחים צבעוניים שהובאו משכם. ניכר כי בעת שהוקמו היו המבנים האלה ביטוי לעושר וסטטוס כלכלי.
באחד הבתים פגשתי את רמדאן מברוכ יעקוב חסונה בן ה-89. הוא היה בן 16 כאשר התרחש מבצע דני, שבו נכבשה העיר. אביו נהרג בקרבות ונקבר בחופזה. זמן קצר אחר כך ברחה המשפחה לביתוניא, בדרך שארכה כמה ימים. הם יצאו חסרי כול וצעדו ללא אוכל ומים. את הלילות עשו בשולי הדרך. אחרי שלוש שנים בביתוניא קיבלו אישור לשוב ללוד, אלא שכאשר חזרו, גילו שבביתם הוקם בינתיים בית ספר יהודי. עד שבית הספר הועבר למקום אחר הם חיו בעיר העתיקה. ובכל זאת, אין לרמדאן שמץ טרוניה: "עד עכשיו היו לנו חיים רגילים עם היהודים, בלי בעיות".
"דין ליהודים ודין לערבים"
כשחזרתי עם מאלכ מבית העלמין השמש כבר נטתה לשקוע, להט היום דעך והתרנגולות התרכזו ללינת לילה על אחת הסככות. בני המשפחה התגודדו בקבוצות בפתחי הבתים. הנשים מיהרו לחמוק מפניי כשהופעתי בחצר. מאחורינו נשמעה המיית המכוניות החולפות בכביש. נזכרתי שמהא סיפרה שבימי האבל על מות מוסא עברו בכביש הצמוד רכבים של יהודים וצפרו בשמחה אל מול סוכת האבלים.
גם אנחנו התיישבנו בפתח הבית. בשעות הערב הכי נעים כאן. מאלכ הצביע על עץ זית עתיק, שבצלו הוא ואחיו למדו עם המורה שאביהם שכר למענם. מעבר לו התנשא בית דירות, שנבנה על מה שהיה חלק מאדמותיו. לצידנו שיחק תינוק בעגלתו. "זה אחמד", אומר לי מאלכ, "הוא היה בן עשרה חודשים כשהרגו את מוסא. עכשיו אין לו אבא. מה אומר לו כשיגדל?".
מסביבנו התקבצו קרובי משפחה והחברים, מבקשים להשמיע את טענותיהם: אפליה, קיפוח אֵיפָה וְאֵיפָה. ההסבר של מאלכ ובני משפחתו למה שקרה בלוד הוא שאיש לא עצר את המתנחלים שהגיעו לעיר מבחוץ. "הלוא כמו שעצרו אוטובוסים של מתפללים מלהגיע להר הבית בלילת אל-קאדר, יכלו למנוע גם מהמתנחלים את הכניסה ללוד". לדעתם, גם מי שירה במוסא אינו תושב העיר, אף שיש שמנסים להציגו ככזה.
מעבר לאובדן הפרטי, בני המשפחה מתייסרים ומתקוממים מהעובדה שמי שירה והרג את מוסא עדיין מסתובב חופשי, לא נעצר ולא הועמד לדין. "על איזו הגנה עצמית מדברים כאן? הבן שלי היה במרחק 45 מטרים לפחות מהיורה. הוא לא היה חמוש. קודם הוא עשה קניות עם אשתו ובסך הכול ירד רגע לרכב".
"במדינה הזאת יש דין אחד ליהודים ודין אחד לערבים", טוען מאלכ. "חקרו והשקיעו המון בפענוח הרצח של יגאל יהושע ובמקרה שלנו, למרות שיש תיעוד ברור של הכול – מתעלמים". המילים האלה מהדהדות עם דברים אחרים שאמרו לי בני המשפחה ותושבים ערביים אחרים, שמבחינתם לא ייתכן שאזרח המדינה נהרג, והחקירה, שהייתה צריכה להתבצע באופן מיידי ואינטנסיבי, מתנהלת בעצלתיים, אם בכלל.
נוכח אמירתו של מאלכ, על כך שבנו, מוסא, נקלע במקרה לאירועים האלימים, עולה בקרב תושבים ערביים בעיר ביקורת נוקבת על כך שהוא, בדבריו, מוכר את בנו המת ומייתר את דמו השפוך בכך שהוא מכחיש את שותפותו במחאה על האפליה הקשה של ערבים בעיר.
בינתיים פורסם על ידי הפרקליטות כי למוסא חסונה היה עבר פלילי, שכלל אחזקה של נשק לא חוקי ושימוש בו.
כנגד אחיו הצעיר, איוב חסונה, תלויים כתבי אישום בגין מעורבות רבה באירועים האלימים בעיר הכוללת הכנת והשלכת בקבוקי תבערה.
כתבי אישום בגין אלימות הוגשו גם כנגד עוד כמה מבני המשפחה המורחבת. אחד מהם חשוד במעורבות ברצח יגאל יהושע וניסיון לטשטוש ראיות.
מדוברות משטרת ישראל נמסר בתגובה:
"בין 10-11.5, הלילה שבו נורה מוסא חסונה למוות, היו בלוד אירועים רבים מאוד. סביב השעה 01:00 בלילה התקבלה ידיעה על יידוי אבנים בין קבוצת יהודים לקבוצת ערבים ברחוב הפרחים. בשלב מסוים מספר יהודים שלפו נשקים שהיו בבעלותם והחלו לירות בהם. לטענת היורים, הם ירו באוויר לשם הגנה עצמית, אולם מהירי נהרג מוסא חסונה ועוד שניים נפצעו קל. למשטרה ידוע כי השתתפו בירי 6-7 אנשים, כולם תושבי העיר. תחילה נעצרו ארבעה גברים ונשקיהם נלקחו. בהמשך נעצר אדם חמישי. כולם עוכבו לחקירה ושוחררו בצו בית משפט. לדברי המשטרה, ככל הנראה הפגיעות בוצעו מכמה כלי נשק, אלא שמאז האירוע נמשכת החקירה ולכן אין בינתיים פרטים נוספים שניתן למסור".
* * *
כתבות נוספות בסדרה על לוד
* יותם יעקבסון הוא חוקר תרבות, מרצה, מורה דרך בישראל ומדריך באסיה, כותב ומצלם. יזם של פרויקט תיירות חברתית בלוד ומפעיל סיורים בעיר.
